הזיה. הדרכון הצרפתי כנראה ממש חזק. נולאן טראורה בשום סיטואציה לא טוב על בן שרף בשלב הזה של הקריירה. בכללי נולאן טראורה בעונה לא מרשימה יותר מידי.
הוא אתלט וצרפתי. זה מה שמעניין אותם. באליפות ההיא בקיץ בן שרף נתן לו בראש. בינתיים הכי מעניינים אותי בעשיריה השנייה אלה דירק קווין, סורבר וקאספרס. האחרון מרגיש כמו הפוינט גארד שהכי יהנה מהnba בטווח המיידי. עוד בחירה של פרסטי עכשיו. יאללה שיקח את דני.
המקום האופטימלי עבורו. עיר יהודית, מאמן אירופאי משוגע שאוהב לנצח עם חמישיות יורוליג. אחלה מקום להתפתח בו. עכשיו הוא יכול ללכת לישון.
אגב יש עוד משהו משותף בין בן שרף לדני אבדיה. בדיוק כמו אבדיה גם שרף גדל בבית של כדורסל. אמא שלו היתה שחקנית נבחרת הנשים וגם אבא שלו היה כדורסלן אבל פחות מוצלח. היה נער פוסטר בבני הרצליה האגדית של אמיר כץ וג׳ון הדסון.
אולי יותר טוב שאבא שלו לא היה כוכב, ככה הוא סופג את האווירה של הספורט אבל בלי הציפיות המוגזמות להיות אותו דבר ודברים כאלה
אי אפשר להמשיך עם הפארסה הזו. אי אפשר לחזור על המנטרה בכל פעם שringlelss מביע דעה על משהו שקשור לrings בתור פרשן. אני אומר לך צארלס בארקלי הוא טופ 3 בעמדה שלו בהיסטוריה ואין לו אליפות. אני אומר לך צארלס בארקלי נתן את סדרת הגמר הטובה בהיסטוריה (אחרי כמה סדרות של שחקנים בשנות ה60) בתור שחקן הקבוצה היריבה ולא זכה בתואר. אז מה... הוא ליצן בן זונה ? ממש לא. יש להתייחס לדעותיו כמו לשחקן שיש לו טבעות.
זאת הסיבה שאני כבר יומיים בתסביכים מצד אחד דריימונד כזה גבר אבל ברור שהשוואת טבעות זאת הדרך הקלה של המדיה לשטח את הדיון ולייצר דרמות אנושיות גם בתקופות שהליגה תקועה ושום דבר לא מתחדש. התגובה הראשונה שלי לאנשים שמשווים שחקנים וקבוצות לפי כמות תארים היא בוז מוחלט אבל בגלל שהטענה הזאת באה מדריימונד ממש שנאתי את עצמי שניסיתי להצדיק אותו, וניסיתי לחשוב על נקודה אחרת: אולי זה נכון שכמות תארים זאת לא השוואה מספיק טובה בגלל נסיבות, וגם בזכות מדדים לא רלוונטים - כמו השפעה ויכולת של שחקנים כריזמטים להנדס לעצמם קבוצות שמותאמות להם בדיוק. אבל זה כן נכון שזה עוד מדד בנוסף למדדים אחרים להשוות שחקנים שרוצים להיקרא הגדולים בהיסטוריה של הספורט, כי זאת כן תכונה שמעידה על יכולת של שחקן להתמיד ולהמשיך להשתפר - קובי מצא את עצמו בשנים של בצורת, אבל הצליח להסתגל ולהשתפר בתור שחקן כשהציבו בפניו אתגר לזכות שוב בטבעת בלי שאקיל למשל. אבל זאת לא טענה שתקפה לצ'ארלס ברקלי למשל. אולי הרצון להמשיך לנצח הוא המשל של דריימונד ליכולת של שחקן להמשיך להציב לעצמו מטרות גם כשהוא חי חיים מספקים ולא להתפלף בגלל שהחיים נהיים טובים מדי - כמו שקורה לכל מי שמגיע לקליפרס ומוצא שם מנוחה ונחלה עוד לפני שהוא זכה במשהו או הגיע לפלייאוף פעם אחת. אולי העובדה שאני בכל מחיר מנסה להצדיק את דריימונד היא שמעידה כמה התקשורת ספורט ואמריקה שטחית והרגילה אותנו לחשוב כמו עדר. ולשפוט טיב של שחקנים לפי כמה שהם ווינרים או שחקני קלאץ'. לא יודע. זה באמת הפתיע אותי שכזה בן אדם הוציא כאלה משפטים מטומטמים.
