ריאל מדריד 2014/15:: רפא בניטס מגשים חלום ילדות

http://estaticos01.marca.com/imagenes/2015/02/05/futbol/equipos/real_madrid/1423087945_extras_portada_0.Xxx

מנחוס הדרבי. הניצחון על סביליה ממש מרגיש כמו הפסד. תמונת הדרבי: מעבר לחאמס שייעדר כחודשיים, דווקא כשנכנס לכושר טוב והצליח להבקיע שערים מעמדה קדמית יותר - גם ראמוס נפצע וייעדר אף מול שאלקה, פפה לא ישחק, מודריץ' עדיין פצוע ומרסלו ספג אתמול בהופעתו ה-300 במדי ריאל את הצהוב החמישי שלו בליגה והוא ייעדר. ריאל תערער על הכרטיס הצהוב של מרסלו. פתאום הסגל נראה ממש כשמיכה קצרה.

ובנימה ממש אחרת - כריסטיאנו רונאלדו חוגג היום 30. הוא כן ישחק בדרבי. בתקשורת מתחילים להריץ מספר כתבות בנושא.

 

https://fbcdn-sphotos-a-a.akamaihd.net/hphotos-ak-xfa1/v/t1.0-9/10959794_10152984949228190_7093433950999216011_n.Xxx?oh=aba1f3f740d2b9374a038c482f55bbf3&oe=55959D9B&__gda__=1430910070_8c52fa8f9ac1192a0228ce5ccd874157

"שמח" בריאל מדריד אחרי התבוסה הכואבת בדרבי, ההפסד הגדול ביותר של ריאל מדריד נגד אתלטיקו מזה 30 שנה. האוהדים ממש לא אהבו את התבוסה בדרבי ובטח שלא את חגיגות ה-30 של כריסטיאנו כמה שעות אחר-כך. הם תלו שלט באימון - 'החיוך שלכם שלכם - הבושה שלנו'. גם הנשיא פלורנטינו הגיע לולדבבאס כדי לדרוש הסברים. הנשיא 'הרביץ ציונות' בשחקנים ודרש מחויבות מהקבוצה. "אני רוצה לראות את ריאל מדריד של לפני", אמר הנשיא, והוסיף - "ההצלחה בילבלה אותנו כנראה. אנחנו לא נחזור על השגיאות מ-2006".

- בטח שמעתם על הפרסומים שאיקר וכריסטיאנו החליפו האשמות בחדר ההלבשה במהלך התבוסה בדרבי. שני הקפטנים, איקר וראמוס - לא הגיעו לחגיגות ה-30 של כריסטיאנו. הסוכן חורחה מנדס הגן על הכוכב - "הוא היה עצוב ביום-הולדת(אתם מאמינים לזה?). היה בלתי-אפשרי לבטל כי הוזמנו המון אנשים וחברים מכל מיני מדינות. כריסטיאנו מקצוען ומותר לו לחגוג גם אחרי הפסד". השחקן עצמו אמר לאחר המשחק - "לריאל מדריד אסור להפסיד בצורה כזו בשום מצב ונגד כל קבוצה. לא היינו טובים פיזית וגם לא מוכנים מנטאלית". אנצ'לוטי אמר שאתלטיקו ניצחה בצדק ומן הסתם זה היה המשחק הגרוע ביותר שלו כמאמן הקבוצה. דני קרבחאל אמר בפשטות - "אנחנו מבקשים סליחה מהאוהדים".

- סמי קדירה הפצוע ייעדר בשלושת השבועות הקרובים. כמוכן, נראה שלוקאס סילבה יערוך הופעת בכורה בריאל מדריד ביום שבת ואף ייפתח בהרכב נגד דפורטיבו לה-קורוניה.

 

https://fbcdn-sphotos-b-a.akamaihd.net/hphotos-ak-xpf1/v/t1.0-9/10996900_10153010380728190_8272553828203409722_n.Xxx?oh=00ff7070580572d6045a7ef250b37ead&oe=558951AC&__gda__=1434933203_3287f447ce552870888cf38cba9d62a8

מרסלו בשיאו. מרסלו הוא איש השעה של ריאל מדריד. "קפצתי בהתלהבות כי הופתעתי מהמהלך הגדול של מרסלו", אמר אנצ'לוטי לאחר המשחק. המצלמות תפסו גם אוהדי שאלקה שמחאו כפיים על הביצוע הנהדר. המגן הבקיע 21 שערים במדי ריאל מדריד, מתוכם 5 בליגת האלופות. ב-9 במרס אשתקד, מרסלו כבש שער דומה מול קיילור נאבס, שוער לבאנטה. הסטט' מספרת שמרסלו כובש 1/3 משעריו ברגל ימין. תשאלו גם את מנצ'סטר סיטי, אתלטיקו מדריד, ויאדוליד ועוד. מרסלו נמצא במצב גופני מושלם והוא חשוב מאוד גם בחדר ההלבשה של ריאל מדריד, אחד המנהיגים. גם דונגה הליצן לא יוכל להתעלם ממנו, במידה וימשיך ככה.

אתמול ראינו שמחה גדולה באימון ריאל מדריד. לוקה מודריץ' הצטרף בשעה טובה לאימונים מלאים עם יתר השחקנים. אנצ'לוטי מתכנן לשלב אותו בגומלין נגד שאלקה בברנבאו בחודש מרס.

ועוד: אנצ'לוטי סימן את המשחק בקאמפ-נואו בעוד חודש כמשחק החיים של ריאל מדריד. אחרי ההשפלה במשחק העונה הקודם(בדרבי) - רק אמירה ברורה במשחק הזה תוכל לתקן את הרושם.

 

כך הכל התחיל

לכבוד יום הולדתה ה-113 של ריאל מדריד, הקבוצה מס' 1 בתבל, דור רומנו, מנהל האתר שלהם ומדרידיסטה מלידה שחי ונושם את הקבוצה 24/7 - החליט לקחת אתכם למסע שלו בזמן ולספר לכם איך הכל התחיל.

http://www.realmadrid.co.il/Images/Dor%20-%20real.Xxx

ה-6 במרץ הוא התאריך הראשון ב'דברי-הימים' של ריאל מדריד, היום בו החלה ההיסטוריה. היום לפני 113 שנה, 06/03/1902' נוסדה האימפריה מס' 1 בכדורגל העולמי, ריאל מדריד והשאר? היסטוריה. עשר זכיות בליגת האלופות, 32 אליפויות ספרד, המדרידיסימו, התשוקה לניצחון תוך דריסת היריב, הדרישה לשלמות, הרעב הבלתי-נגמר לזכות בתארים. "עכשיו האוהדים רוצים את הגביע ה-11, 12 ו-13, הם לא יתנו לנו לנוח על זרי הדפנה", אמר פלורנטינו פרז אחרי הגמר המרגש בליסבון. המועדון שאצלו כל הפסד היא רעידת אדמה. הנה הקליפ של האתר הרישמי:: צפייה מהנה!

https://scontent-lhr.xx.fbcdn.net/hphotos-xpf1/v/t1.0-9/p180x540/10428616_10153042384888190_2793669247470309502_n.Xxx?oh=77bea125033cd4a1d803652c200e2bc5&oe=558BD5D9

לא משנה איזה תמונות הייתי בוחר לצרף וגם לא איזה וידאו - נראה שזה לא היה מספיק כדי לתאר.

אני אשתדל לבחור את עשרת הרגעים המשמעותיים ביותר מבחינתי בתור אוהד ככה בקצרה:

1. הלה-דסימה. אין מילים לתאר. החזון של פלורנטינו פרז הפך למציאות. המילה שחזרה על עצמה כל יום במתחם הולדבבאס מזה 12 שנה.
2. הגביע התשיעי - המועדון הטוב ביותר בעולם חוגג את שנת ה-100 כמו שצריך עם שער אדיר שייזכר לעד.
3. הזכייה השמינית בליגת האלופות - איך העונה התחילה כולם יודעים - ואיך היא הסתיימה. ראול עוקף את קניזארס ובועט לרשת. ליגת האלופות היא שלו.
4. ראול ורדונדנו מנצחים את יונייטד באולד-טראפורד בשנת 2000. המלך ראול במיטבו.
5. הפארטידזו נגד מנצ'סטר יונייטד ברבע גמר האלופות ב-2003. 'שירה בתנועה', כתבנו על זה. כדורגל מהאגדות. 'מנצסטר יונייטד עמדה כמו ניצבים'(אבי מלר)
6. הניצחון המטורף 4:0 במינכן. 'הגיהנום של מדריד?' - 'הגיהנום של באיירן'. הלב שלי פעם אחרי המשחק. כמה עוצמה הרגשתי. הניצחון הכי גדול שראיתי. באיירן לא הייתה סתם קבוצה אלא אימפריה של ממש, ועשינו לה בית-ספר. התקפות מתפרצות.
7. ראול כובש צמד נגד גיחון ועוקף את אלפרדו די-סטפאנו(פברואר 2009). השחקן שאני הכי אוהב בתור ילד הופך למלך השערים של הקבוצה הגדולה בתבל. יום חג! געגועים לראול!
8. השלושער של רונאלדו בגומלין באולד-טראפורד ב-2003. ובעיקר השער השני שהגיע אחרי 20 מסירות. ריאל מדריד משחקת את הכדורגל שלה בכל מקום. אפילו האוהדים המקומיים הריעו לרונאלדו כשהוחלף. 'ראול יושב עכשיו בבית החולים. אחות מימין, אחות משמאל - והוא מה-זה נהנה מהחיים'(רמי וייץ)
9. האליפות של קאפלו, עונת הרמונטדות. אחת העונות החשובות ביותר בהיסטוריה של ריאל מדריד. קבוצה נכה התקפית שמשתחררת בשלבי ההכרעה, זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. גוטי נגד סביליה, הרמונטדה נגד אספניול, 'ועכשיו אספניול משווה ל-2:2', הצמד של רייס. וואי וואי וואי. כמה קשה - ככה מתוק.
10. לואיס פיגו חוצה את הכביש וחותם בריאל מדריד. עידן הגלאקטיקוס נפתח. כמו שהיה בשנות ה-50 - ריאל מדריד מביאה את השחקנים הטובים בעולם. הבאים בתור - זידאן ורונאלדו(וגם בקהאם). וגם ב-2009 פרז יגיח שוב: ברוך הבא כריסטיאנו רונאלדו!

נותרו בחוץ:
- אליפות המאה נקודות ו-121 שערי זכות של מוריניו. היה אדיר, כמה חבל על הפנדלים נגד באיירן.
- ה-7:2 נגד ויאדוליד - כל גול יותר יפה מהשני. השלושער של ראול, הוולה של זידאן. עונת 2003/04 נפתחה היטב.
- כריסטיאנו נוגח לרשת של פינטו ומביא את הגביע לריאל מדריד ב-2011. תואר ראשון של מוריניו.
- פדג'ה מיאטוביץ' מחזיר את הגביע עם האזניים הגדולות הביתה. עדיין לא אהבתי כדורגל, אבל יאללה, נכניס את זה.
- המאניטה נגד בארסה ב-1994/95. אני רק מתאר לעצמי מה הלך שם בסנטיאגו ברנבאו. הלוואי ויתמזל מזלי לראות משחק כזה. הייתי בן שנתיים מן הסתם, אני מדבר בדיעבד.

***

עכשיו הזמן לחזור לספר איך הכל התחיל.
פחות או יותר בכיתה ב'(אנחנו מדברים על שנת 2000). ילד צעיר וביישן שיש דברים שיותר חשובים לו בחיים כמו להשיג את הקלפים של הפוקימון ושאמא תדאג להקליט לו את כל הפרקים. באותה שנה, אחרי שחבר טוב עבר לגור בארה"ב - התחברתי לכל האחרים. שיכנעו אותי ללכת לשחק איתם כדורגל ומאז זו אהבה שהיא חלום. באחד הימים ראיתי חבר שקוראים לו בן-אל שהגיע עם חולצה אדומה-צהובה עם הכיתוב Raul. זו הייתה חולצה מזויפת של נבחרת ספרד, עוד כשראול היה מס' 10. שאלתי אותו מי זה ולמה יש לו חולצה, והוא אמר שהוא אחד החלוצים הטובים בעולם, שהוא מבקיע בצרורות כל שבוע ושהוא משחק בקבוצה ריאל מדריד. אני לא זוכר אם ידעתי מהי עיר הבירה של ספרד באותו הזמן, אבל השם הזה 'ריאל' ובעיקר הצורה של הסמל - מלכותי - עשה לי משהו. אני זוכר שהדם קצת זרם בחוזקה בגוף. השם הזה גרם לי להרגיש 'תחושת עוצמה'.


ריאל מדריד המשיכה לנצח ולצרף אליה את הכוכבים הגדולים ביותר. אחרי ראול שתמיד היה ויהיה השחקן מס' 1 מבחינתי - לואיס פיגו היה 'במקום השני'. כן, בתור ילד הכנתי רשימה של שחקני הכדורגל המועדפים עליי. פיגו הגיע למקום השני בגלל סגנון המשחק שלו - לרוץ על הקו, הטכניקה והדריבלים(תמיד 'כעסתי' על עצמי שבכדורגל אני בלם מעולה, אולי היירו - אבל שחקן אפור) - ובעיקר משום שהוא הגיע מהיריבה השנואה ברצלונה. פיגו היה גם אגב השחקן הטוב ביותר בפיפה 2001, כל התכונות אצלו היו '7', ואני מיהרתי לשפר ככה גם את ראול. ואז התחילו שעות של משחקים במחשב אחר-הצהריים, כשאתה גר שני מטר מהבית-ספר וכשיש צלצול בשעה 14:10 ואתה בבית כבר ב-14:12 - החיים יפים כשאתה בן 8 כמו סדריק. כל התמונות שהייתי מוריד במחשב וגם הגולים מהתוכנה המעפנה קאזה - עדיין שמורים באיזה דיסק במחשב שלוקח לו שלוש שעות לעלות בערך. הייתה לי ממש חיבה לרקעים.

את חולצת הכדורגל הראשונה שלי קיבלתי בדצמבר 2002, ביום הולדת 10 שלי. חבר טוב של אבא גר במאלגה והיה תמיד על תקן ספרד-ישראל. הוא קנה לי את החולצה הזו מהחנות הרשמית. זו הייתה חולצת הכדורגל, המזל שלי. החולצה המלכותית של שנת המאה של המועדון, עם הלוגו, הכיתוב סימנס(הספונסר) וזהו. באופן סמלי במיוחד, ביום שראול הודיע על עזיבתו - הלכתי לשחק כדורגל עם חברים, העדפתי לא לראות את מסיבת העיתונאים כדי פשוט לא לבכות. אותה חולצה ששימשה אותי כל-כך הרבה זמן - כבר לא עלתה עליי, ומאותו הרגע היא החפץ הכי חשוב בבית. מאז היו עוד משהו כמו 10 חולצות, מכל עונה ועונה, אל תדאגו.

חולצות כדורגל הן אחת מהאהבות הגדולות ביותר שלי, והפכתי לאחד הרוכשים הרציניים של האי-ביי. עוד בתורכיה, בערך ב-2004-05 כשטסתי עם המשפחה ועם חברים - קנינו הרבה חולצות מזויפות בשוק. בערב היינו 'יוצאים'(טוב, לא בדיוק כמו מומו, בנצי ויהודלה) - וכל אחד היה לובש את החולצת כדורגל שלו, גם שאר התיירים. אני יכול לבנות הרכב שלם של שחקנים מכל החולצות שיש לי, ועוד לא הזכרתי את כל שאר הפריטים, אני לא רוצה שתיבהלו.

גם אני נפלתי במחלת 'הטרנינג הסקיני' של אדידס וקניתי אחד של ריאל מדריד. הסווצ'רט שלי של ריאל מדריד, המגן לטלפון של ריאל מדריד(הלה-דסימה), התיק לחדר-כושר(עובד שם) של ריאל מדריד וגם התיק רחצה. בקורס תקשורת שאני נמצא - התיק הוא של ריאל מדריד, הקלמר, המחברת. וזה עוד בלי להזכיר כל מיני צעיפים, מגזינים, ספרים על ההיסטוריה, נעלי בית ועוד.

לפני עשור פחות או יותר החלטתי שאני רוצה לפתוח אתר אינטרנט על ריאל מדריד. הייתי צעיר והוא היה חובבני. ואז נחשפתי לאתר של גיא, הייתי בהלם. כבר שנים שאני כותב וממש נהנה לפרוק, לעדכן, לחקור, אני נהנה ואתם נהנים. אני ממש מרגיש שאני 'מתכונן' למשחק בדיוק כמו המאמן, רק שאני לא שאנן כמו סרחיו ראמוס או יתר החבר'ה.

אני חושב שהכדורגל הוא דבר נפלא ובלעדיו הייתי עצוב וריק. זה הדבר מחזיר אותי לילדות. אם זו ההתלהבות לשחק כל פעם מחדש ולרצות לנצח - או הצמרמורת לפני שמתחיל המשחק של ריאל מדריד, גם אם זה משחק פח בעונתו האחרונה של מוריניו אחרי שהליגה נגמרה ממזמן. בעבר אפשר לומר שמצב-הרוח שלו היה מושפע באופן קיצוני מהביצועים של 11 הלבנים על כר הדשא.

עוד קבוצה שאני אוהד בכדורגל היא הפועל ת"א. זה כל-כך שונה. כשאני שומע את השם ריאל מדריד עולה לי בראש 'ווינריות', 'גאווה', 'התשוקה לניצחון בכל מחיר', 'הכדורגל היפה', אוהדים ששורקים בוז במחצית אם לא נותנים גול - ואני בעד, הקבוצה הכי טובה בכדורגל העולמי מאז ומעולם, ראול, כל השחקנים הגדולים האלה, מדרידיסימו, תשוקה, תארים ועוצמה. אתם יודעים כמה פעמים רציתי לשים את כל האנרגיות האלה בצד? אבל לא הצלחתי. זה כדורגל, זה האוויר שלנו.

באמצע עונת 2006/07, ריאל מדריד של קאפלו - קמה יוזמה לארגן מפגשי צפייה בפאב. בהתחלה היינו הגרעין הקשה - אני, גיא, ארתור, ניר, עמיר ועוד 2-3 טרמפיסטים שמתחלפים. זו הייתה ריאל מדריד נכה התקפית, התלהבנו כל פעם שהקבוצה הזו עוברת את החצי. נשבר לנו הלב עם ההדחה נגד באיירן מינכן בגומלין, וגם בקלאסיקו כשמסי כבש את ה-3:3 ברגע האחרון(האמת שאותו מפגש לקלאסיקו היה ל-18+ בלבד ואני עדיין הייתי צעיר מידי). במפגש האליפות זה כבר היה אחרת. 300 אוהדים פוצצו את הבאז-סטופ ועשו 'פיגוע'. שולחנות נשברו, כוסות עפו על הריצפה. כתבים מהאתר הרשמי הגיעו לסקר את האירוע וכתבו באתר 'השמחה בת"א הייתה שווה אפילו לאלה שהיו במשחק בסנטיאגו ברנבאו'.

***
נמשיך קצת עם המסע בזמן. קצת לפני השחרור מהצבא, טסתי עם אור התותח לראות את ריאל מדריד אהבת חיי - משחקת. הגשמתי חלום להיות בסנטיאגו ברנבאו והבטחתי לשפר את הספרדית שלי. הרגשתי שאני יכול לחיות שם גם שנה בקלות. החנות הרשמית, המוזיאון, הספרדית שהיא סקסית, הספרדיות שהן מאוד סקסיות. לנשום את הקבוצה שלי 24/7, כמו שקורה עכשיו. לצערי הבאתי את המנחוס וריאל מדריד הפסידה בדרבי בברנבאו 1:0 בספטמבר.

וזו בדיוק הייתה סגירת המעגל שלי. במחצית מול באיירן מינכן(גומלין), המשחק הכי גדול שראיתי מהקבוצה שלי בחיי - התחלתי לברר איך סוגרים את הגמר בליסבון. זהו, אני חייב להיות שם. כמה חברים עשו בעיות ולא היו רציניים אז טסתי עם גיסי. בלי לתכנן דבר - פתאום הגענו לפסטיבל גמר ליגת האלופות. למגרש עצמו הגעתי 3 שעות לפני והתעצבנתי שאין Wi-Fi. לבשתי את 'התחתונים הכי יפות', הגעתי מצויד עם חולצה של ראול וקיבלתי את הדגל של הגמר. הסוכן, חבר של אבא - עקץ אותנו ומכר כרטיסים ליציע של אתלטיקו, אבל החלפנו עם אחרים והסתדרנו, והסוכן קיבל בראש לאחר הטיסה. כאן כבר תרשו לי לצטט כמה פיסקאות מהיומן מסע שלי:

http://srv2.Xxx.co.il/7/53958c484d37a.Xxx

דקה 90 - כולי שבור, גמור. כמה תסריטים עולים בראש. למה זה קורה לי. זו לא השנה שלי. כל המסע היה לחינם. זה לא עוד הפסד, לעזאזל, לוזרים. מתחיל לחשוב על 'ננסה גם בשנה הבאה'. להבין שאני לא הנאחס. היו לפחות עוד 4 אוהדים שרופים של ריאל שטסו למשחק והם מהקהילה כאן בפורום - אולי זה הם. עוזב את הכיסא שלי ומתחיל ללכת. כמו מוריניו סטייל אבל לא באמת כדי לצאת מהמגרש. המאבטח, מה הוא רוצה ממני, בא לי לעמוד פה. מפעיל את הסטופר בשעון אחרי שהכרוז אומר בקול 'Cinco minutos'. עוברות איזה שתיים וחצי דקות ואני מיואש. קרן של מודריץ'...

הסתכלתי על המהלך רק בחצי עין, לדעתי אפילו דמעה אחת החלה לרדת. אני זוכר במטושטש איך ראיתי את היד הארוכה של קורטואה סוגרת כמעט את כל השער, הכדור ירד ועלה, לא ראיתי מי נגח אפילו, ואז הרשת זזה. שאגה אדירה של האיצטדיון. 1:1!!! סרחיו ראמוס הגדול עושה את זה. בייל ורונאלדו היו לא פקטור במהלך, הקרן הייתה לא ממש נוחה וראמוס היה צריך לעשות תנועה מהירה ולנגוח בצורה מושלמת לפיסת השער הקטנה היחידה אליה קורטואה לא יכול להגיע. וראמוס עשה את זה. מאניה-דיפרסיה. אין דברים כאלה!!!

בכיתי כמו ילד. אני בן-אדם רגיש יחסית וכדורגל תמיד היה מחבר ביני לבין הילדות. אבל זה לא היה עוד בכי. בחיים לא בכיתי ככה, לא דמעות של עצב(אפילו לא בינואר השנה, שקרה איזה משהו שלקח לי זמן להרים את עצמי) ובטח שלא דמעות של שמחה. בהתחלה עוד הסתרתי מעט עם הצעיף של ריאל וכיסיתי את העיניים, אבל אחר-כך הבנתי שממש לא אכפת לי. הנה זה. תחסכו ממני את התגובות שלכם. מי שזה לא נראה לו - שיילך לחפש. הוא יכול לפרוש מקריאת הפוסט הזה כבר עכשיו, תודה. זה אני ומי שאני. דודו תיעד את הרגע המקסים הזה עם המצלמה, ואוהד שישב ליד השמנמנה שהזכרתי ממוקדם - החליט שהוא חייב תמונה איתי, ונהנתי בחיוך. כמה רציתי את זה, כמה אני אוהב אותם, איזה סיום, עשיתי היסטוריה! אף-אחד לא היה יכול לכתוב תסריט יותר טוב מזה. כן, מבחינתי באותו רגע ראמוס כבר הניף את הגביע. השערים של בייל(כמעט התחלק מרוב שרץ בטירוף), מרסלו(ריגש עם הדמעות) ורונאלדו(קצת הגזים עם החגיגה המופרזת) - היו בכלל לא רלוונטים. אני זוכר קצת את תנועות הידיים של פלורנטינו פרז, את הטירוף של אלונסו על אזרחי ביציע. יאללה, אתלטיקו שבורים מנטאלית - בואו נוותר על ההארכה המטופשת הזו ונגיע להענקת הגביע. לה-דסימה, לה-דסימה, לה-דסימה!!!!

לא צילמתי שום סרטון אחרי הגול של ראמוס. אפילו לא תמונה. אני מתחרט? אולי לכמה דקות חשבתי ככה, אבל זה מה שכל-כך יפה - לא הייתי מסוגל. וזה גם לא חשוב. צריך לחיות את הרגע וליהנות ממנו, לא הכל צריך לתעד. יהיו מליון תמונות בכל האתרים. לא משנה כמה כתבתי על אותו רגע וכמה עוד אכתוב - זה לא יספיק כדי לתאר. הרגע הזה שאתה מבין שריאל אלופת אירופה..'אם היו לי מילים לתאר - אז לבטח הייתי אומר'...

את הענקת הגביע ממש לא ראיתי, גם בגלל המיקום וגם בגלל הדרך, הצורה. גמר ליגת האלופות? ההנפה הייתה נראית כאילו זה הסלון של לוזון ומכבי פ"ת זכתה בגמר גביע הטוטו. היה חסר השיר שמזוהה כל-כך עם התארים - We are the champions, אבל גם ההמנון של ריאל, בו זייפתי כהוגן אבל ידעתי כמעט את כל המילים - הספיק גם הספיק. אבל בעצם זה כל-כך לא משנה...תגובה אחת מתוך עשרות שקיבלתי אצטט כאן. חבר מהקורס של החדר-כושר. "אתה לא מבין כמה אני מקנא בך. איזה גמר ענק. הלב שלי דופק. שמע, לא יכולת לקבל גמר יותר טוב מזה. חוויה לכל החיים". כל החברים אמרו שהם חשבו עליי באותו הרגע ושמחו בשמחתי, גם אלה שלא קשורים לענף. ואלה שלא קשורים לענף? הם הפסידו בענק.

יכול להיות שזו פיסקה מיותרת בפוסט שגם ככה הוא ארוך מהרגיל. אבל אי-אפשר שלא להזכיר שיש כל-כך הרבה פעמים בעונה שאתה מתפלל שהכדור יכנס בדקה האחרונה במצב של שיוויון - והקבוצה שלך תנצח. ממשחק ליגה זוטר ועד גמר ליגת האלופות. רוב הפעמים זה לא קורה, עם כל הכבוד לרמונטדות בעונת קאפלו. הפעם זה קרה, ובגדול. כנראה שאלוהים כן אוהב אותי, לפחות קצת. דודו המצחיק הלך לחפש אותי וחשב שהעזתי לצאת מהמגרש. 'אתה דפוק? הייתי חייב לזוז קצת, לא חשבתי לרגע לעזוב'.

****

אני הייתי בלה-דסימה. יש ספרדים שאוהדים את הקבוצה 50 שנה והם לא היו, ואני כן. רציתי להיות שחקן כדורגל וזה לא הסתדר - אבל הגשמתי חלום אחר של מיליוני אוהדים. חשבתי שאחרי דבר כזה, משהו בדת הזו ירגע, נוריד הילוך. אבל איפה. ריאל מדריד בפיגור נגד אתלטיקו בדרבי ואני בלחץ, לא רגוע, לא שקט, מתעצבן, הפרפרים האלה בבטן. שלא יגמר לעולם. אם נגיע לגמר השנה בברלין - אני נוסע שוב. Hala Madrid Y nada Mas

 

לא ראיתי דקה מהמשחק היום כי הייתי בבלומפילד, אבל בכל-זאת אני אכתוב משהו:

תקראו לי אחד נטול פרופורציות, לא יודע מה. אבל אני אוהד את הקבוצה הזו משנת 2000. היו עונות פח שלא חיברנו שתי מסירות והליגה נגמרה כבר בינואר, נניח 2005 עם לושה ו-2006 עם לופז קארו(מי?). אולי אז הייתי יותר 'קפיצי' בגלל הגיל הצעיר. אבל היום המצב 'לא כזה נורא' ובכל-זאת אני ממש כבוי לפני משחקים. התבוסה בדרבי לא הייתה סתם 90 דקות רעות. הרגשתי שאיבדתי את הקבוצה הזו.

אפשר לנצח בקלאסיקו, אבל לא ככה. ועצם זה שנעלה עם ההרכב המלא שם זה ממש לא יספיק דרך-אגב. מודריץ' שחקן גדול אבל הוא חלוד ולא קוסם, אל תצפו שיקח כדור ויעבור את כל ברצלונה או שיחבר בעצמו בין הקישור להתקפה. זה פסיכי בעיניי ש-22 הנצחונות הרצופים האלה שווים לתחת. הכתובת הייתה על הקיר ממזמן. זו שוב התחושה שאנחנו לא מספיק טוב ומחרבנים את זה בכל משחק ליגה קשה. איפה האופי של פעם? בעונה שעברה אפילו עשינו רמונטדה גדולה בלבאנטה. ניצחנו במאסטייה בדקות האחרונות. וגם ההתקפה כבר לא פוגעת, באסה.

היום ספציפית אין לי טענות לאנצ'לוטי. התעדכנתי במארקה פה ושם ותמכתי במעבר הזה ללכת על הכל עם ה-4-2-4 כשחסה נכנס במקום יירמאנדי. גם כשמדובר בשחקנים כל-כך גדולים כמו כריסטיאנו רונאלדו שלא מסוגל לתת גול חוץ מפנדל, או בבייל שלא מסוגל אפילו למסור או להכין מצב - גם הם צריכים לקחת אחריות. חבל שצ'יצ'ריטו הפך למביא מגבות במהלך העונה. אי-אפשר לזרוק אותו במקום בנזמה לעשר דקות בשני המשחקים האחרונים ולקוות למשהו. במצב העניינים הנוכחי הייתי מנסה לרענן אולי עם מרסלו כקשר.

אגב, ביום שלישי מחכה שאלקה. בטח החבר'ה פה אומרים לשחק עם הרכב משני, לנוח, בלה-בלה-בלה. שטוני קרוס ינוח. השאר לא. כריסטיאנו ובייל ובנזמה חייבים להוריד חלודה איכשהו.