רק מכניס אותנו לפרופורציות המוות הזה של אנקה. בימים ששחקנים מדברים על דיכאון, צריך לדעת להבין אותם. שהם באמת משתדלים לרצות אותנו למרות דברים מאוד קשים אצלם בבית. כולנו זוכרים את סבסטיאן דייסלר, ולדעתי אנחנו צריכים לברך שסופו לא היה כך. אני מאוד מקווה שבבונדסליגה ובגרמניה כולה ידעו להנציח את הבן אדם הגדול הזה.
הטקס אתמול היה מרגש במיוחד מכניס הכל לפרופורציות,ושוב בפעם המי יודע כמה מראה שגרמניה בכדורגל בעיקר היא המדינה המאוחדת,והמלוכדת בעולם מה שמשאיר אותה בטופ ולא משנה מה.
קצת באיחור, אבל ברצוני עוד להגיב. ברור שהמקרה הזה טראגי בצורה בלתי רגילה. לפעמים קשה להאמין איך בחור שהיה לו הכל (כסף, תהילה, אישה יפה) פשוט מחליט לקפוץ מול הרכבת. מבחינתי המוות הכל כך מיותר הזה מראה את הצד השלילי של החברה בה אנחנו חיים. כדורגלן חייב להיות בחור חזק, בריא נפשית, וכו'. הבנתי שאנקה היה בטיפול פסיכולוגי, אבל הדבר לא עזר. ארנולד ברוחינק שכידוע הולנדי והוא משחק בהאנובר סיפר שהוא ידע על הבעיות הנפשיות של השוער, אבל הבחור בעצם מעולם לא דיבר עם אף אחד. אני בעצמי עברתי הרבה בחיי ולכן כל כך חבל לי שאנשים לא מדברים. לדבר על הרגש זו 'חולשה', גם בעולם הכדורגל של 'גברים אמיתיים'. תקראו לי חלשלוש, אבל אני בן אדם שמדבר על הרגשות שלו. חבל לי בשביל רוברט אנקה שהוא לא היה 'חלשלוש'. דבר אחרון שאולי קשור למוות הזה. דיברו פה בהולנד על העניין שמה קורה אילולא שחקן זה או אחר הומו. עולם הכדורגל אטום ולרב פרימיטיבי ולדעתי אם אנקה היה בוחר ענף ספורט אחר הוא אולי היה היום בחיים. קראתי את מה ש-doundoun כתב ועל זה בדיוק אני מדבר. אנקה היה בחור רגשני ואת זה אני נורא אוהב. ברוחינק סיפר שבספרד אנקה הציל הרבה מאד כלבי שוטטות. זה מראה על אכפתיות וטוב לב. אני רוצה להאמין שאנקה לעולם לא התאושש נפשית מהאבידה של בתו הקטנה. אני רק יכול לקוות שהוא מצא שקט ואת בתו. יהי זכרו ברוך.
