יש לך סגנון כתיבה יפה, כמובן שאני לא מסכים עם כל הכתבות שלך אבל זה עניין אישי.. מה שאני בא להגיד הוא שיהיה הרבה יותר נוח אם תשחרר את הכתבות שלך בהפרשים יותר גדולים. אנשים מגיבים בעיקר לטור האחרון וכך יכול להיות מצב בו אחד מהטורים יישכח.
דרוש: שילוב/רועי רובינשטיין מכבי ת"א נתנה ביום חמישי את המשחק הטוב ביותר שלה העונה. הצהובים שהגיעו לאתונה לשחק מול הקבוצה הטובה באירופה כעת פנאתינאייקוס לאחר שבוע סוער שכלל את שחררו הצפוי מראש יש לומר של רודני ביופורד יכולים לצאת מהההפסד הזה רק מחוזקים. אך יחד עם זאת יש עדיין כמה סוגיות חשובות שחייבות שיכריעו אותן. אך השאלה הגדולה שנותרה לנו אוהדי מכבי בסיום המשחק היא איזו מכבי תוליך את הקבוצה שוב ליוון העונה לקראת הפיינל פור. האם זו תהייה מכבי של המחצית הראשונה ששיחקה על פי התרגילים שבנה המאמן, או אולי זו של המחצית השנייה שנשענה על כתפיו ובעיקר על ניתור רגליו של וויל ביינום? אוהדי מכבי זכו בחמישי בערב לראות שני צדדים בפילוסופית המשחק של ספאחיה, המאמן האירופאי שהתחנך גם בארה"ב והראה לנו במשחק הזה את שתי פילוסופיות המשחק שלו בבירור. במחצית הראשונה הוא שיחק משחק אירופי לחלוטין שבנוי על תרגילים שהחלו בדרך כלל בידיים של הלפרין עברו לניקולה באיזור הצבע והמשיכו משם בדרך כלל למסירה נוספת ולסל. בחצי השני ראינו את החינוך האמריקאי של הקרואטי כשהוא החליט לנסות ולנצח את המשחק לפי הפילוסופיה של הליגה מעבר לים שטוענת "יש לך שחקן חם? לך עליו ותן לו לנצח לך את המשחק". השחקן החם באותן דקות היה ביינום שנראה כי במשחקים האחרונים ספאחיה ריסן אותו. הפעם לפי השיטה האמריקאית, כל הכדורים הלכו אליו והוא בעזרת האתלטיות הגדולה שלו שמר את מכבי במשחק כמעט לבדו. שתי הנוסחאות אמנם עבדו לפרקי זמן קצרים אך בסופו של יום מכבי שוב הפסידה. השאלה איזו מחצית יותק טובה אינה עומדת כאן על הפרק, השלב הבא בעונתו של ספאחיה שכבר הראה לנו את התפתחות כמאמן מתחילת העונה היא שילוב בין שניהם ויצירת נוסחה חדשה. לשם כך זקוק יהיה הקרואטי לרמת אימון גבוהה מצד שחקניו ולשליטה אבסלוטית על קבוצתו בכל מהלך ומהלך במשחק. רק כשמכבי תצליח לשלב את הפריצות לסל של ביינום עם משחק המסירות שלה היא תוכל להתחיל לחשוב שוב ברצינות על כרטיסים ליוון. עד שהקהל בהיכל לא יהנה מפיק אנד רול נפלא בין וויצ'יץ' לשארפ בהתקפה אחת ובהתקפה הבאה מחדירה וריחוף מדהימים של ביינום אסור יהיה למכבי לדבר עדיין על מקום בפיינל פור.
אני חושב שאנחנו מתקדמים לאט לאט לכיוון הזה,הראש של ביינום מתחיל להסתדר בקטע הזה[כמובן שעדיין מתחיל-עדיין רציתי לדפוק את הראש בקיר איזה 3-4 פעמים בגללו],ווציץ כמו שרשמת בכתבה הקודמת הוא שחקן מספיק גדול בשביל שדברים כאלה הוא יקלוט בקלות,יסאיטיס שחקן מאוד אינטילגנטי[ד"א הכישלון הגדול של ספאחיה זה בהעלמויות הגדולות שלו ברוב חלקי המשחק] ובכלל במכבי יש המון שחקנים אינטילגנטיים שיכולים לעשות משחק אחד בשיטה ה"קרואטית" ומשחק שני בשיטה ה"אמריקאית" לא לשכוח שמול פנא שיחקנו גם מול מאמן ענק כמו אובראדוביץ שלדעתי קיבל בית ספר מספאחיה במשחק הזה. בקשר לכתבה על ווציץ' אולאג'ואן-בשני המקרים במיוחד במקרה של מכבי זה לא נכון שהם לקחו קבוצה חסרת כישרון. שאראס,באסטון,פארקר,ווציץ',בורשטיין ושארפ בקבוצה אחת באירופה זה המוווון כישרון. גם ביוסטון היו לחלום לא כמה עוזרים כמו סם קאסל ורוברט הורי עם רגליים רעננות ומריו אלי[סופר מריו] שהוא בערך היה השארפ של הNBA.
זה בלי ספק בדרך הנכונה. במשחק האחרון מכבי הוכיחו שיש להם את כל הכלים להתמודד במגרשים הכי קשים באירופה, וכל זאת עוד בלי שחקן רכש מרכזי. הקרדיט מגיע לספאחיה כמובן, שלאט לאט מחבר קבוצה של שחקנים מכל מיני סוגים שלא הכירו אחד את השני לפני חודש וחצי, והיום כבר נראים כמעט לגמרי מחוברים. ביינום מתחיל לפרוח, ויודע בדיוק מה הוא צריך לעשות ומתי. ברגעים שהוא הוביל את הכדור אז הוא תפקד כרכז מודרני ומסוכן גם ביכולת לאיים על ההגנה בחדירה, וגם במסירה. יותם לחלוטין לא מפחיד אף אחד, ולגמרי לא מסוכן כמו ביינום. כמות האסיסטים שביינום עשה במחצית השניה תוך כדי קיבוץ ההגנה הייתה סופר מקצועית סטייל אנ בי אי של ממש. כשבורשטיין יחזור, יותם ירד לספסל, ומכבי על הגל.
כן אבל מצד שני אני יכול לטעון דבר כזה. נגיד שהכח רמת גן הגיעה לטדי, קרית אליעזר ועשתה חיים קשים למארחות. למה זה? בזכות האנרגיות שקיבלו מהקהל (כמובן הקהל הנגדי אבל עדיין קהל) וכמובן בזכות זאת שהיא הייתה אנדרדוג, ואז היא משחקת נגד קבוצות כמו הרצליה וכפר סבא ומפסידה. זה בדיוק מה שקרה למכבי יום חמישי, היא באה כאנדרדוג, לא היה עליה שום לחץ אז יצא מה שיצא, ב-2 משחקי החוץ שמכבי באה בתור פייבוריט היא חטפה בראש. אני לא מנסה להיות פאסימיסט, אני הראשון שאמר שזה נראה בדרך הנכונה, אבל בואו לא נשים כתרים , ולא נהייה בטוחים שזו הדרך הנכונה. למכבי יש עוד המון מה להוכיח כדי להראות שהיא בדרך הנכונה.
לירן ברור שלאווירה ביוון הייתה השפעה על השחקנים ויכול להיות שהם היו משחקים פחות טוב אילו המשחק היה נערך באולם "רדום" יותר. אבל אין לי ספק כי העובדה שמכבי חייבת לשלב בין הגישות תיקח אותה יותר רחוק העונה מאשר לבחור באחת מהם וזה לא כל כך לשלב בין השתיים כפי שזה נראה לכולם.
הדיון לגבי כל הנושא הזה היה לפני ניצחון החוץ הגדול במאלגה, ועכשיו חייבים להודות שכל הציפיות מספאחיה לבנות קבוצה בפרק זמן קצר עם שחקנים חדשים לגמרי אכן הצליח.
סלע בוא לא נקפוץ מעל הפופיק... אתה לא יכול להגיד הצליח לפני שהקבוצה עדיין לא הצליחה לחבר אפילו 2 ניצחונות רצופים... נמתין עם ההצליחה או לא הצליחה.
ספורטאית מצטיינת מחפשת קהל/רועי רובינשטיין אחרי השבוע האחרון שטלטל את כל עולם המושגים הספורטיביים במדינה שלנו עם פרשיות מכירת המשחקים בליגות הבכירות בכדורגל, קל יותר להיזכר כי יש עדיין ספורטאים אמיתיים [גם בין הכדורגלנים] שמייצגים את מדינתנו נאמנה מעבר לים לאורך כל ימות השנה. הראשונה מביניהם היא כמובן שחר פאר שביום שלישי בבוקר התייצבה יחד עם עוד כמה ישראלים שמרבים לחבוט בכדור מעבר לים בדרך כלל כציפי אובזילר, יוני ארליך, נועם אוקון, הראל לוי ועוד...לפתיחת אליפות ישראל השנתית בטניס שנערכת בימים אלו ברעננה. המשחק הראשון של פאר [מקום 20 בדירוג העולמי למי ששכח וזו שמייצגת אותנו ברמות הכי גבוהות של הספורט העולמי כיום] נערך לעיני כ-150 צופים, רובם קרובי משפחה, מתחרים נוספים ועיתונאים. מעט מאד אנשים כמוני וכמוכם "מהישוב" כפי שנאמר פעם טרחו להגיע ולראות את פאר בפעולה. התמונה באצטדיון הטניס ברעננה נראתה אבסורדית, כל השנה אנו רודפים אחר הישגיה של הנערה במשחקיה בחו"ל באדיקות. השנה אף התרעמו כולם כשמשחקה מול מרטינה הינגיס ברולאן גארוס כמעט ולא שודר. אבל כשהיא מגיעה ארצה ויש לנו הזדמנות לראות אותה בלייב איש לא רץ...אפילו לא זוחל. המקטרגים יענו כי המשחקים נערכים במחצית היום[12:00] ולרוב הקהל אין אפשרות להגיע. ואני מסכים עימם חלקית, אך היכן נמצא איגוד הטניס שיכל להשתמש בעובדה שעכשיו חנוכה ולהביא את כל הילדים הרשומים כמשתתפים בחוגי הטניס השונים במדינה שכעת בחופשה מבית הספר באוטובוסים לרעננה. הרי כולנו יודעים כי אין שיעור יותר טוב לספורטאי צעיר מהמפגש שלו עם דמות נערצת. בהודו יש יותר אצנים הסיפור המוזר של סאנטי סונדרג'אן האצנית ההודית שככל הנראה מתברר שהיא לא גברת אלא אדון העלה חיוך רחב על פני חובבי הספורט בארץ. מה רע בימים שחורים כאלו בספורט שלנו במעט גיחוך על צרות של אחרים. חבר שלי שאל אותי השבוע "תגיד מה הם לא ידעו? הרי היא או הוא נחשבת לאחת מהאישיות הפופולאריות ביותר בהודו איך זה שהעיתונות שלהם לא עלתה על הסיפור ממזמן"? ופה כנראה קבור הכלב בכל הסיפור הזה מבחינתי, העיתונות ההודית עוד חיה למזלה בעבר, והיא עדיין לא התקדמה מערבה בכל הקשור לעיתונאות שאנו רגילים אליה אצלנו. שם כותבים כתבי הספורט בעת שחורה על דף לבן ולא בעט צהובה וזוהרת. סונדרג'אן הייתה אחת האישיות הפופולאריות בהודו אך איש לא עקב אחריה ודיווח לכולם כמה היא שתתה באירוע הזה עם מי היא נראתה מחובקת וכו'... כי עם יד על הלב, מי שבאמת אוהב ספורט פשוט לא מתעסקת באותיות הקטנות וצהובות הללו.
פדרר מעל כולם/רועי רובינשטיין שנת 2006 הייתה ללא כל ספק שנת המונדיאל, כולם עסקו בו לפני [בעיקר בסכומי הכסף שהיינו אמורים לשלם עבור הצפייה בו] ואחרי [אוי זידאן, זידאן]. אך בסיומה של 2006 כאשר התפנו עורכי העיתונים בארץ הקודש לבחור את ספורטאי השנה בעולם, רק אחד עמד בראש הרשימה, לא כדורגלן ולא כדורסלן, אלא הפנומן משוויץ, רוג'ר פדרר. http://www.tennisfreunde-much.de/Impressionen/Tennisspieler-Bilder/Federer-Roger/roger-federer-switzerland_12.Xxx פדרר זכה בתואר ספורטאי השנה בעיתונות המקומית בפעם השנייה ברציפות, הבחירה מוכיחה כי למרות דעותיו של שלמה שרף ביציע העיתונות [לפיו כל דבר שאינו כדורגל אינו נחשב לענף ספורט הראוי ליותר מדקה אולי דקה וחצי של דיון] עורכי העיתונים הגדולים בארץ כנראה מבינים את מה שרבים מסרבים להפנים במדינה שסוגדת לענפי הספורט הקבוצתי. מאמץ היחיד זה שאינו יכול להתחבא ביום רע מאחורי גבם של חבריו לקבוצה הוא עדיין המרשים ומהפנט ביותר, נקודה. פדרר השוויצרי רשם השנה 92 ניצחונות מול חמישה הפסדים, זכה ב-12 תארים, שלושה מהם גראנד סלאמים ועדיין הספיק להראות לנו שהוא בכל זאת בן אנוש פעמיים במהלך השנה. כשהפסיד ברולאן גארוס בפאריז ובתחילת 2006, כשמירר בבכי לאחר הזכייה באליפות אוסטרליה. השליטה האבסולוטית שלו לא רק בענף, אלא גם בכל משחק ומשחק, בפרטים הקטנים, הינם התענוג הגדול ביותר שיש לחובב הספורט על המרקע בשנים האחרונות. התענוג רק גודל כשמביטים על הבחור, רק בן 24, לא הכי גבוה או שרירי בסבב, לא הכי מהיר ברגליו אבל הראש, אוי הראש. ראיית משחק שכזו לא נראתה בשום ענף ספורט מאז שג'ורדן הגדול תלה את נעליו. http://www.tennisfreunde-much.de/Impressionen/Tennisspieler-Bilder/Federer-Roger/roger-federer-switzerland_03.Xxx אילו הייתי יכול להמליץ לכם דבר אחד לקראת השנה החדשה, [כן גם לך שלמה] הוא להיתקע מול יורוספורט לכמה שעות בחודשים הקרובים, למצוא את עצמכם חצי מהופנטים ופעורי פה כפי שאני מצאתי את עצמי בשנה האחרונה. נכון, אחרי כל חבטה שלו לא יבקעו מהמכשיר שאגותיו של נדב יעקובי או רצף סופרלטיבים של אבי מלר, אלא במקרה הטוב שדר בריטי מעט מנומנם. אך אני בטוח כי פדרר בדרכו הצנועה וכמעט מתביישת יכבוש גם את לבכם, תאמינו לי הוא כבר כבש את לבבות כל יריביו אפילו שכבר לקח מהם כל הזדמנות לשמחת אמת בספורט הלבן.
מגלים אותם במותם/רועי רובינשטיין אנו מגלים אותם במותם, ההד התקשורתי הרחב שהביאו עימם פטירתם של יעקוב חודרוב תחילה וטדי קולק לאחר מכן הביא אותי למסקנה אחת עצובה הפכנו לעם די עלוב. כל אחד שראה או הכיר דיבר על שני האישיות הללו במושאי גבורה והערצה שכמעט ואינם קיימים עוד בעולם. אך כמעט אף אחד מהמספידים לא עמד שעות לצד מיטתם ברגעי השבר והכאב וניסה למצוץ עוד רגע אושר, להיעטף בחיוך קט, אנו מגלים אותם במותם. אנו מגלים אותם במותם, עד אז אנו עסוקים בכל שאר האנשים המעט יותר מרגילים אך לא בגיבורים. ההידרדרות התרבותית של ישראל לא פסחה על הספורט שלנו. כל מילה של שחקן בליגת העל כמו ראובן עובד או אבי נימני מקבלת כותרות מלאות צבע בעיתון. טל בורשטיין שחקן כדורסל טוב ברמה אירופאית שב מפציעה וכל אתר אינטרנט מחפש כותרת יותר זוהרת. נינט או יהודה לוי או בר רפאלי מצטלמים שלובי ידיים והטוקבקיסטים עובדים שעות נוספות. אנו מגלים אותם במותם, כי אנו נותנים ליותר מידי אנשים שהיו מוכשרים למספר רגעים לשלוט בחיינו. מחפשים כל פיסת מידע אבוד על עולם זוהר שיש אנשים שמבקשים להראות לנו אך מפחדים שנגלה כי כל האורות הנוצצים הללו הן ציור יפה על פלקט רחב שהפך בטעות לאופק חיינו. שחכנו כבר את האומנים האמיתיים פה כשלמה ארצי, איינשטיין או חנוך. את הספורטאים שצצים רק פעם בארבע שנים כפרידמן, יעל ארד או אנדי ויוני אבל אני מבטיח לכם שבין כל הזבל שזורם פה בערוצי התקשורת, יום אחד נגלה אותם שוב, במותם.
ימי המהפיכה/רועי רובינשטיין מבט מהיר על פני ההיסטוריה העולמית מגלה כי רוב המהפכות המשמעותיות ביותר התחוללו לאורך שנים, בקצב איטי ולא כללו שום עלייה על הבסטיליה. כך היה במהפכה התעשייתית לדוגמא. לאחר החודש וחצי האחרונים נדמה כי אפשר כבר לומר בפה מלא, כי גם אצלנו בישראל הקטנה, מתחוללת בתקופה האחרונה מהפיכה משמעותית, לפחות בכל הקשור לאהדת הספורט שלנו. נדמה כי בזמן האחרון יותר ויותר אוהדי ספורט בארץ נעמדים על רגליהם האחוריות ואומרים "תנו לנו ספורט אמיתי, כזה שמלא במקצוענות ותשוקה". המהפכה בספורט הישראלי ככל הנראה לעולם לא תושלם, הכדורגל הישראלי על כל תחלואות שבו עדיין יפרנס את מדורי הספורט יותר מכל ענף אחר גם בעתיד הנראה לעין. אך השבוע האחרון הוכיח כי הקהל המקומי צמא לרגעי ספורט אמיתיים ומאס בעיסוק בחדרי המיטות של כדורגלנים שטרם קרעו זוג נעליים. החגיגה סביב גביע המדינה בכדורסל במהלך השבוע ומפגש גביע הדיוויס של ישראל מול לוקסמבורג שהביא לאצטדיון ברמת השרון רבבת צופים סוף השבוע , הביא אותנו חובבי הספורט שוב לדבר על הדבר האמיתי, ודחקו הצידה כל ויכוח בין האוהדים על עניינים פעוטים כמו התקנון האתי. בעוד שבחלק מערוצי התקשורת ניסו לקדם ללא תנאי את פרשת הקלפנים הצעירים. העם היושב בציון הפנה גב לפרשה ואמר די, נמאס. תנו לנו קצת מהדבר האמיתי ולא עוד סיפור שכותרותיו נלקחו מהצד הלא נכון של הקווים של המגרש הספורטיבי, כי בינינו יש לנו מספיק כאלו. למעשה הפעם האחרונה שעסקו בכדורגל המקומי בסיפור שלא כלל שום פרט מחדר מיטות או ישיבות היה כשאותם שחקנים מהאולימפית העלו חיוך על פנינו לפני למעלה מחצי שנה. כך שלי ולרבים אחרים באמת לא משנה איזו יד ניצחה את משחק הקלפים בבית המלון וכמה כסף היא אספה מהשולחן. לנו יש דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם, למשל משחק גביע הדיוויס הבא של ישראל מול איטליה באפריל, או משחקה של אנדה רמת השרון מול דינמו מוסקבה ברבע גמר היורוקאפ בשבוע הבא.
טור מצוין, גם הצופים הבינו שהכדורגל בארץ זבל ונמאס מכל הפרשיות והשחיתויות האלה, רוצים לראו את הספורט האימיתי. השבוע הם ראו את זה עם משחקי הגביע בכדורסל וכמובן נבחרת הדיויס שלנו ושחר פאר.
מדי פעם היה מעניין אם היה סיפור כזה או אחר,אבל במציאות שלנו היום יש מדי פעם כדורגל בין הסיפורים האלה,ובוא נגיד ככה,גם מי שאהב את זה לפני כבר משתעמם מכל הסיפורים האלה ורוצה ספורט נטו,חבל רק שהתקשורת לא קולטת את זה והם ממשיכים לעשות מכל זבוב פיל.
בצל הזיכרון/רועי רובינשטיין ביום חמישי האחרון די הרחק מבלומפילד, התרחש אירוע כמעט היסטורי בכל הקשור לנוף תרבות הספורט המקומי. זו לא הייתה הזכיייה הכמעט מקרית של אליצור רמלה בגביע המדינה בכדורסל נשים אלא מה שקרה אחר כך אשר הותיר בפני רבים רושם כי מולם עומד מועדון שיכול לפאר את הענף. במהלך החגיגות, כאשר נקראה הקבוצה לקבל את הגביע ניגשה אינה גורביץ ליציע הכבוד ושלפה ממנו את מרים נאתכו אימא של שחקנית הקבוצה בעבר נילי נאתכו ז"ל והביאה אותה עימה להניף את הגביע. וכך כשהיא עטופה בשחקניות הקבוצה בהווה שחלקן בכלל לא הכירו את בתה הניפה מרים נאתכו את הגביע בשביל נילי. אפשר לאהוב או לשנוא את ההתנהלות של מחזיקת הגביע החדשה, אך צריך בהחלט להוקיר את העובדה שהמועדון לעולם לא זנח את משפחת נאתכו מאז האסון שפקד אותה. הוריה של נילי ואחותה דיאן שנספתה אף היא באותה תאונה מחרידה יחד עם בת דודתן רג'א תלש מוזמנים בכל עת לכל אירוע של המועדון. ככה בונים מורשת, ורק כך עם מבט עמוק ואמיתי אל העבר אפשר לבחור על אלו דרכים ללכת בכדי להגיע לעתיד
