מתברר שהתסמונת הישראלית לחתוך מהר מאוד שחקנים זרים לא פוסחת גם על האימפריה בכדורסל, משחק ליגה אחד ו-2 משחקים באירופה וכבר 2 זרים עפים זה מהר מדי ומוקדם מדי. רואים שיש לביופורד וגם לפליקס כדורסל,לא חייבים ישר לתת להם לשחק 40 דקות באירופה אבל בהחלט מול בני השרון וגבעת שמואל אפשר לתת להם להתאקלם. ארנולד שהוא שנה שעברה הגיע אחרי רקורד בארץ ומשפחה בארץ וחברים בארץ-לקח לו שנה להתאקל[ הרי כולנו מסכימים שה-3 משחקים שראינו מארנולד הם שונים לגמרי ממה שראינו אותו שנה שעברה] בקיצור..כמו שעכשיו חיפה בכדורגל מתחילה לחשוב אולי להשאיר את אנדרסון שביאר כי אחרי שהוא קיבל קצת גב מאחוריו הוא התחיל לתת תפוקה,ככה גם צריך לקרות עם ביופורד ופליקס,לתת להם קצת בטיחון,קצת דקות ואני מאמין שנזכה בלפחות זר אחד. אם מכבי היו רוצים לזרוק הם השניים האלה הם היו צריכים לעשות את זה לפני שבוע שקבוצות הNBA היו בדיוק בשלב של בחירות הסגל וניפוי השחקנים האחרונים שהיו בסגל וככה מכבי היו מרוויחים שחקנים שכמעט מתאימים לNBA.
לזכר החיוך שלא נשכח/רועי רובינשטיין בחמישה לנובמבר 2004 משהו בליבם של אלפי אוהדי כדורסל נשים בארץ נסדק. נילי נאתכו אז שחקנית אליצור רמלה ונבחרת ישראל נהרגה בתאונת דרכים מחרידה יחד עם אחותה דיאן ובת דודתן רג'א תלש. מי ששמע תחילה לא האמין, מי שקרא בעיתון לא יכל לעצור את הבכי בעיניו, כך בין רגע הסתיים לו מסע של נפש בעולם. גם היום במרחק של שנתיים הלב נצבט, לא על אובדן "קלעית השלשות הטובה בארץ" כפי שהגדירה אותה פעם שירה העליון אלא בגלל הבן אדם. כל מי שהכיר את נילי מי יותר ומי פחות לא ישכח לעולם את חיוך עינייה או מגע קולה. http://www.telesport.co.il/Images/magazin/286/NiliAndShira1.Xxx היא הייתה כל מה שכל אחד מאיתנו חולם להיות, אחת שהגשימה את חלומותיה עברה מהכפר אל העיר גדולה, ייצגה את העדה הצ'רקסית הנפלאה בגאון, שיחקה בכל נבחרות ישראל וקטפה תארים אישיים וקבוצתיים בקצב מסחרר. ואת כל זה היא הספיקה עד גיל 22 ועשתה בחן ובחיוך. על אף שהייתה אחת השחקניות התחרותיות ביותר בליגה, לכל מקום אליו טיפסה היא הגיעה אליו בסובלנות ואהבה. כל פעם מופתעת מחדש כילדה קטנה מגודל ההישג, כל פעם רוקדת לצד הספסל של קבוצתה לקצב מוזיקה שרק היא שמעה. חיוכה היה כה רחב גם לאחר הפסד שעד היום כשאני מסתובב במגרשים משהו תמיד חסר לי, אולי זה גלגול צחוקה. הדבר העצוב ביותר בכל סיפורה של נילי הוא שבשנת 2004 נהרגו 510 אנשים על הכביש יחד עימה. אילו יכולנו היינו מאירים על כל אחד מחייהם כפי שהארנו על חייה לרגע בודד ומגלים גם בהם עולם הנסתר מאיתנו, קסום ומושלם. אם יש דבר אחד שהיא הורישה לנו זהו אותו חיוך חובק ואותה סבלנות בלתי נגמרת. כל אחד מאיתנו חובבי הספורט צריך לזכור זאת בכל פעם שהוא יוצא מהבית בדרכו אל המגרש. לא כל אהדה באה משנאה, וזה שהאחר אוהב את האדום או את הצהוב אינה הופכת אותו ישר לאויב מדינה. אהדה זה דבר נפלא אך לפנייה באים החיים, אז תהיו סבלניים יותר שמה בבלומפילד או קריית אליעזר, תבואו עם חיוך להיכל נוקיה או אצטדיון ר"ג. אילו נילי הייתה חיה, בוודאי הייתה אומרת לכם, הפסד בדרבי? נו בחייכם כולה סבל של 90 דקות, תחייכו יש לכם עדיין כל כך הרבה בעולם. תשמחו אפילו כשזה כואב, אם לא בשבילכם אז לזכר החיוך שלא נשכח.
מופע שנות השבעים/רועי רובינשטיין הקיץ האחרון גרם לנו שוב למצוא את ליבנו, להבין שלא הכל ברור ואין דבר שמובן מאליו. השינויים היו דרסטיים ומהירים. לא, אני לא מדבר על השיפוץ של היכל נוקיה או על רצף הטיסות שיצאו מנתב"ג כשעליהם רסיסים של קבוצת חלומות עייפה ושבעה. כי מחוץ לממלכה הצהובה שבנה שמעון מזרחי, כולנו חווינו על עורנו את ישראל 2006 בצורה הכי כואבת קשה ומפחידה. המלחמה בלבנון הוכיחה סופית כי גם בשנת 2006 יכול מטורף אחד בבגדי נשים שחי בלבנון להוביל מאות אלפי ישראלים אל המרכז ולהשכין בינינו יחסים של שכנות טובה. בתוך התוהו ובוהו הזה גם קפץ גמד איראני על דוכן התייחס לאו"ם כפסיכולוג ושפך לפניו את עולמו הקודר ומיסתורי. הגמד והמפציצן עדיין בשלטון עדיין מאיימים על קיומנו הקטן. בארץ הלא נודע דבר אינו ברור, אתה הולך לישון בעולם אחד ומתעורר למציאות שמזכירה במעורפל את העולם אותו ראשך הכיר כשהנחתה אותו על הכר. באוקטובר 2006 אני מגיע להיכל נוקיה כטרמפיסט, יושב בטנדר של שכן ושומע ממנו [קצין מילואים בכיר בצה"ל] את כל סיפורי המלחמה. ביציאה מרעננה הוא מקבל צו 8 על הכניסה לאיילון הוא כבר מתדרך אוגדה שלמה. ליד עזריאלי הוא נתקל בפעם הרביעית במחבל ורואה את המוות ממש מול העיניים ובחנייה הוא מספר על כמה הוא פחד אבל רצה להמשיך וכמה המדינה הזו על כל חוקיה היא קשה. בין הצעדים המהירים לכיוון ההיכל הוא עוד בודק את הביפר מקווה שלא יקבל עוד קריאה בהולה מעוד ראש ועדת חקירה. ליד דוכן הנקניקיות הוא כבר מרגיש הרבה יותר רגוע, מחייך לעוברים ושבים בפעם הראשונה. הוא כבר לא ישן שבוע מהסיוטים אבל פתאום הוא מתעורר ובוחן את הצבע הטרי של פרצלינה. אנו עולים ליציע והוא מתיישב ולפתע שותק, מנסה לספוג את כל הריחות וקולות העידוד כמו בפעם הראשונה. "לרגע הזה חיכיתי כל הקיץ והיכן שלא הייתי" הוא אומר, ואני בתקווה שלא שכח דבר מהקיץ הקשה שעבר על הקבוצה בין כל הגיחות ללבנון ממלמל לו "תשמע מכבי של העונה זו לא המכבי השנים האחרונות אתה יודע". הוא מביט עליי ומספר לי כמה אני טועה. "תביט מסביב הוא נוזף בי,הכל פה משתנה אבל מכבי זו מכבי וחמישי זה מכבי כבר שלושים שנה".
אכן מכבי, ולא משנה מתי, היא לטוב ולרע שם למען האוהדים שלה. אז כמו כל מועדון גדול לפעמיים הם למטה, ולפעמיים הם למטה, אך מכבי תמיד מחזיקה בקסם שלה, ולא זונחת ת'מסורת. אין עוד מה להוסיף.. פשוט נעים לקרוא http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/icon_thumright.Xxx
אותו טור היית יכול לכתוב גם על כל אוהד אחר, אבל מה שיפה במדינת ישראל זה שיש לנו את מכבי שממלאת את החלל הריק של ימי חמישי בערב ואוהדיה אוהדי אותה רק בימי חמישי ורק בסוף אפריל. בכל אופן אני אתייחס לטור של אהדה לקבוצה בלי לפרט מהי, אה ואגב, הסיפור עצמו דיי מרגש. גם אינ כתבתי בעבר כל מיני טורים בנושאי הספורט השוינם אולי אני אעלה לפה כמה בקרוב.
השיטה הקרואטית/רועי רובינשטיין ציבור חובבי הספורט בארץ למד בשבוע שעבר שני שיעורים זהים משני מאמנים קרואטים שונים בהפרש של 24 שעות. כל עיתונאי חצר ספד את התפרקות הנבחרת ביום חמישי בבוקר, איש מהם לא כתב או דיבר על התנועה הקרואטית שהובילה לכל אחד מארבעת השערים שאותה הגנה ספגה. בחמישי בערב הוכיח מאמן קרואטי אחר, נבן ספאחיה כי התנועה ללא כדור היא תורת המשחק הקרואטית ולא משנה באיזה ענף. "תנו לי שבועיים בארץ לאימונים" ביקש ספאחיה כשהקבוצה חזרה מובסת מקרואטיה במחזור השני של היורוליג, המאמן קיבל וביום חמישי ראינו את הפירות הראשונים של המהפכה. יסודות תנועה הם מצרך מאד מבוקש בספורט המודרני, אל תספרו זאת לשחקני הכדורגל המקומי אך כבר במאה הקודמת המציאו את התנועה ללא כדור, וכן קשטן אפילו בהגנה. מי שראה את הרבע הראשון של מכבי מול בדאלונה בוודאי התפעל מהתצוגה ההורסת של הצהובים 5:26 תוך עשר דקות אך האם ראיתם את כל מה שהיה על המגרש? http://www.tam.co.il/14_7_2006/images/sapachia.Xxx הפילוסופיה של המאמן מדברת על המגרש, ספאחיה שחקני מכבי למדו שוב לנוע וכך ווצ'יץ' שהוא הרכז מספר אחד באירופה למימדיו יכל להכניס כדורים לשחקני הקו האחרוי שנעו פנימה דוגמאת ביינום שנראה שספאחיה הצליח לסרס את רצונו להחזיק בכדור שני שליש מכל התקפה ולימד אותו איך עושים מהלכים זהים לאלו הטובים שעשה בעבר בנגיעה או יסאיטיס המצויין. גם בסיומת של הגבוה היה שינוי לטובה ולא אינני מדבר על הנקודות כמו על המצבים שבהן נשלח אליו הכדור, שאר שחקני החמישייה ובמיוחד ביינום למדו את התנועה של ניקולה והעבירו אליו את הכדור בדיוק בשנייה הרצויה. גם בהגנה השיטה נלמדה בחלקה ושחקני סגנית אלופת אירופה תפקדו לא רע לאורך כל המשחק, עזבו את הרבע השני כדורסל זה משחק של ריצות. אמנם ישנם מספר שחקנים [ביינום, הלפרין וביופורד] שצריכים לגשת לשיעורי עזר לאחר תום השיעור אצל ספאחיה אך יתר השחקנים בהחלט מבינים איך מזיזים את הרגליים בקצב קרואטי בהגנה. הגדילו לעשות ניקולה ויאסיטיס שני שחקנים שכבר מכירים את ספאחיה משנים עברו ויודעים מה הן הדרישות של הקרואטי החביב. ומילה אחרונה דווקא לליאור אליהו, בכתבה בסוף השבוע סיפרת שחלומך הוא לצאת אל ה-NBA, ובכן אתה מוכשר ביותר ואפילו חוצפן במובן הטוב של המילה רק עצה לי אלייך קח את העונה הזו ותלמד, סע מכאן כשאתה דובר קרואטית שוטפת בכל הגוף, אה כן אם אפשר את הלב תשאיר ישראלי.
טור מאוד יפה, ומאוד מדוייק בפרטים שאתה מציג. כאשר ספאחיה רק התחיל דרכו במכבי לא היו הרבה תרגילים, והשיטה הייתה עוד בחיתוליה. ביינום הלך לסל כהוראה מפורשת מספאחיה, כי הקבוצה עדיין לא הייתה מוכנה. נכון להיום יש שיטה, וגם ביינום מרגיש הרבה יותר בנוח כאשר גם הוא ניזון מאחרים. כל הסלים שמכבי עושה קלים כתוצאה מתנועה נכונה, וכדורסל חכם להפליא. אין ספק שהכל נגיעה של מאמן, וזה נכון גם להגנה שהביאה לריצה המדהימה בתחילת המשחק של יום חמישי.
אין ספק שהזמן עשה ועושה את שלו. השחקנים מאומנים עוד ועוד ע"י ספאחיה ולאט לאט רואים, תוכנית, רואים מסגרת, רואים שיטה. ספאחיה מאמן טוב מאוד, אין לי שום ספק לגבי זה גם אם מכבי תיכשל העונה, כי גם פיני גרשון היה נכשל עם סגל שכזה אפור יחסית לימי פארקר-באסטון שפתאום נראים רחוקים. ספאחיה צריך לעבוד יותר על הקטע המנטלי עכשיו, למרות שטחנתי את הנושא אני יחזור עליו שוב, לעשות תרגילים ולשחק יפה מול הקהל הצהוב שנותן לך מוטיבציה זה לא כל כך קשה, אני יכול לעשות את זה. אני רוצה לראות את מכבי ואת ספאחיה מצליחים לנהל משחק באופן ווינרי גם בחוץ מול קהל עויין, זה המבחן האמיתי וזה קשה פי כמה וכמה מאשר לעשות דברים יפים בהיכל. בקשר לליאור אליהו, כישרון עצום. שחקן שיכול ועושה הכל על המגרש. אין ספק שהוא הדבר הישראלי שהכי דומה הוא דמה אי פעם למשהו שקשור לאנ בי איי. הוא גבוה, הוא אתלט, הוא ריבאונדר, הוא קלעי... פשוט שחקן אנ בי איי. חובת ההוכחה היא עליו ולדעתי הוא יגיע לשם, יש לו את כל הנתונים תלוי עכשיו איך הוא יתפתח. ובאותה הנשימה אני יזכיר את הלפרין שלאנ בי איי הוא לא יכול להגיע, לדעתי.
לירן אני מסכים איתך בעניין משחקי החוץ, השבוע נדע את התשובה שכן אם באמת כל זה היה רק תוצאה של עידוד מהקהל, אין למכבי החדשה מה לחפש בסביבות מרץ או אפריל או מאי באירופה.
הלב/רועי רובינשטיין הנה מקרה שיכל להתרחש [אך לא קרה] במהלך טיסת מכבי ת"א חזרה ארצה לאחר ההפסד ביום חמישי בקרואטיה: נבן ספאחיה שנראה טרוד מאד וקופצני לאחר שבע ספלי קפה באותו הבוקר ניגש למוני פנאן ולחש באוזנו: " חשבתי שאמרת שכולם ארזו את הלב לפני הנסיעה"? מוני שועל ותיק אמר, "ככה הם אמרו לי, מה אני גננת שצריך לבדוק מי מהם ארז את ליבו לפני כל משחק חוץ ביורוליג"? הכל כבר נאמר וידוע בכל הקשור למכבי ת"א החדשה, הכל ידוע וברור מאיכות הזרים, דרך פילוסופיית המאמן ועד לישראלים שמשחקים [אליהו] או נחים [הלפרין] על הפרקט הנוצץ בהיכל העונה. ובכל זאת ביום חמישי האחרון אולי לא רק לנוכח ההפסד המביש לציבונה אלא גם בגלל הניצחונות הירוקים ואדומים בכדורגל ישבנו אוהדי מכבי איש איש בביתו והרגשנו תחושה שכבר כמעט ושכחנו ממנה, עלבון. נבן ספאחיה כבר הוכיח למרות חלק מהביקורות שטוענות שהוא אינו יודע עדיין היכן נחת, כי הוא מאמן כדורסל איכותי שיודע לייצר משחק התקפה סביר ביותר בשביל היורוליג. אך דבר אחד ספאחיה לעולם לא יוכל ללמד את שחקניו וזה לשחק עם הלב. כשמדברים על לשחק עם הלב מדברים בעיקר על משחק ההגנה, כי בהתקפה בואו ונודע כל שחקן יכול להיצמד אל התרגילים של הקבוצה ולעשות "רק את תפקידו" במהלך. בהגנה שחקני מכבי חייבים להביא לידי ביטוי ערך נוסף, הקרבה. וכששחקנים לא מזיזים את עיניהם מגופיית השחקן שאליו הוצמדו בתדרוך לפני המשחק, לא ניגשים לחללים ריקים ומקצצים את ידי שחקן יריב שחלף על פני אחד מחברי קבוצתם בדרך אל הסל מדובר רק בבעיה של הקרבה...ולב. אם הבעיה הזו, חוסר הקרבה בהגנה לא תיפתר בקרוב היא תחלחל במכבי החדשה כמו מחלה ותפגע אף במשחק ההתקפה של הקבוצה [אולי היא כבר פוגעת אל תתנו לסיום המוחץ של הצהובים להטעות אתכם]. הכדורסל בדומה לטניס וכדוריד הוא אחד משלושת ענפי ספורט שבהם בגלל מידות המגרש הצרות כל פעולה טובה בהגנה מתוגמלת במהרה בנקודות בהתקפה. וכפי שהגנה טובה של חבטת יריב בטניס יכולה להפוך לנקודות בעבר השני כך גם בכדורסל כל תצוגת הגנה ראויה תוליד מתפרצת ונקודות קלות. בחמישי בערב, בזמן העלבון ידיד שלי, לא חובב כדורסל גדול שאל אותי איך זה שמכבי שיחקו הגנה כה טובה לפני שבוע ועכשיו מתפרקים מול חבורת ילדים קרואטית ורזה? ייתכן והטור הזה הוא בכלל התשובה שלי לשאלתו. ובכדי שהיא תהייה מושלמת אענה, כי בהיכל יש להם עשרת אלפים צופים עם לב.
בין אוסשקין לבלפאסט/רועי רובינשטיין קבוצת הכדורסל הפועל ת"א נפטרה אמש, מותה נקבע בחדר סגור, בנוכחותם של מספר קטן של אנשים ובחתימת שמו של בן אדם אחד. למרות שמודעות האבל עליה כבר היו תלויות על יציעי אוסשקין וחורבותיו הידיעה הסופית וההודעה הלקונית אותה העביר היו"ר שאול אייזנברג למזכירות איגוד הכדורסל היכו באוהדי הספורט בכל הארץ בבת אחת. ה-28/11/06 ייחרט מעכשיו והלאה כיום שבו הרבה דברים נעצרו בספורט המקומי, יש שיפריזו יתחפשו לנביאי זעם ויאמרו שזהו תחילתו של הסוף. אחרים ישמחו לאיד וקבוצה אחרת בכלל לא תבין על מה אנו בוכים, ועדיין לא הזכרתי את אוהדי הפועל שבערב אחד גילו שבתאריך זה נופל יום האבל הרישמי שלהם. בין כל הדברים העצובים שגלויים בקשר להפסקת הפעילות של הפועל ת"א עומדת אחת שחייבת לזנק מולנו חובבי הספורט בארץ באשר הם וללא שם קשר לאיזו קבוצה אנו אוהדים. המוות הזה בא בדממה קשה מדיי, כמעט ללא מפריע, כמו היה זה רק טבעי וכולם חיכו שזה יקרה. חובבי הספורט בארץ ולא רק אוהדי הפועל נרדמו כאן על המשמר ונתנו לאחד ממוסדות הספורט המפוארים היחידים שקמו כאן לזחול אל קברו ללא שום הושטת יד או צעקה לעזרה. הכישלון שלנו, הוא בכך ששכחנו את עברנו, אנו כל כך עסוקים יום וליל בבית"ר ירושלים החדשה ובמכבי ת"א המשתפרת של ספאחיה שזנחנו את עברנו לטובת הכאן והעכשיו. ספורט וגם את זה חלקנו זועקים כבר שנים זה קודם כל תרבות, ולא איני מדבר על התנהגות האוהדים ביציעים כי זהו דיון אחר למקום אחר. הכוונה היא למסורת ולסיפורי גדולה משנים עברו שכבר נשכחו ממזמן. הכוונה היא לכבוד שאנו אמורים לתת לקבוצות שכיום נחשבות "קטנות" אך פעם היו שם דבר. אם לא יהיו לנו את כל אלו, עתידנו יראה רק כמו המשחק האחרון של הפועל, מכבי או בית"ר, ריק חלול וקודר. שלשה ימים לפני פטירתה של הפועל יצא בבלפאסט, צפון אירלנד שטר חדש של חמש ליש"ט עם דיוקנו של כוכב העבר של הנבחרת המקומית ומנצ'סטר יונייטד ג'ורג' בסט במלאת שנה למותו. וזה אולי כל ההבדל בינינו לבינם, שם יעשו הכל בכדי שכל ילד ידע מי היה בסט ויקרא על פועלו בעוד שכאן איש לא נלחם על העבר או על העתיד וכשהעבר שלנו מת הוא נקבר בין ארבעה קירות, גופתו מונחת במשבצת קרה על דף איגוד הכדורסל. למען תרבות הספורט שלנו, למען עתידו ולזכר עברו מישהו חייב לקום בימים הקרובים ולעשות מעשה. המשימה, להקים את אגודת הפועל ת"א כדורסל מחדש. אסור לחכות יותר מדיי בעניין כי בביצת הספורט שלנו כל דבר שנגרר בסופו של דבר לא נעשה. היוזמה צריכה להיות מיידית מהירה וברורה וכל גורמי הספורט כולל איגוד הכדורסל צריך לתת יד בעיניין, אפילו שמעון מזרחי. האמינו לי כסף לא תהייה הבעיה אלא הרצון, ואם כבר בכסף עסקינן אז דעו לכם כי להקים ולרשום מועדון חדש אינו עסק כה יקר, צריך רק עשרים אלף שטרות עם דיוקנו של ג'ורג' בסט ביד.
ניקולה-החלום האירופאי/רועי רובינשטיין במשך שלושים ותשע דקות היה חשש גדול שמא המשחק מול ליובליאנה בחמישי האחרון יכנס לספר השיאים של ג'ינס תחת הקטגוריה מספר הצופים הרב ביותר שהגיעו וחזו מתחילתו ועד סופו באירוע כל כך לא ספורטיבי. אך דקה לסיום הפיאסקו נחת בידיו של ניקולה וויצ'יץ' הריבאונד העשירי שלו באותו ערב שהביא לו טריפל דאבל היסטורי, החששות נגוזו, שנים מעכשיו ידברו רק על הטריפל דאבל. לא קל להשיג טריפל דאבל, כן אפילו מול קונוסים, מי שאומר אחרת לא יודע ולא מבין שכן אם היה בהישג הזה פרמטר אחד פשוט, ניקולה היה רושם אותו בכל משחק שני בליגה הישראלית נטולת המסה באזור הצבע. אך משחק השיא של וויצ'יץ' הראה לכולם סופית שמדובר בסנטר הטוב ביותר שמתהלך באירופה בשנים האחרונות בכלל והעונה בפרט. היחידי שניתן להשוות את תרומתו כסנטר לקבוצתו שיחק פעם מעבר לים, קראו לו האקים אולאג'ואן. הבהרה, אין בטור זה שום רצון ומחשבה להשוות בין פועלו של הניגרי הגדול בזמנים לזה של וויצ'יץ' הנתונים הסטטיסטים אינם מאפשרים זאת מה גם שהשניים לא שיחקו באותו מגרש משחקים. בזמן שאולאג'ואן ריתק מיליוני צופים ברחבי העולם לקח שתי אליפויות NBA עם ממוצעים של 28.5 נקודות, 3.6 אסיסטים ו-11.4 ריבאונדים למשחק ניקולה זכה בסך הכול בשלושה גביעי אירופה עם ממוצעים פחות מרשימים. אך דבר אחד כן קושר את השניים יחד, חוט דק וכמעט בלתי נראה לעין החובבנית, שניהם [כך נראה כעת לפחות] הובילו קבוצות עם מעט מאד כישרון להישגים חסרי תקדים ובין השאר הפכו את הסובבים אותם לשחקנים טובים יותר. http://mad.walla.co.il/w/18-200/17102-18.Xxx כך היה בימייה הגדולים של היוסטון רוקטס וכך כפי שכולנו ראינו היה בפרק הזמן בו מכבי נחשבה לטובה בכל הזמנים. הביטו אחורנית וגלו כי ללא שני הגבוהים הללו כל ההישגים לא היו קיימים. יכולת ראיית המשחק של ניקולה כמו גם יכולת המסירה האבסולוטית דומה באופן מזהיר לזו של אולאג'ואן. השניים לימדו את עולם הכדורסל, כל אחד בצד השני של האוקיאנוס כי לפעמים הסנטר אינו חייב להיות התחנה האחרונה, לעיתים הוא זה שיוצר את הכול. שלושת המאמנים של השניים [גרשון וספאחיה במכבי ורודי טומג'אנוביץ' ביוסטון] גילו מהר מאד איזה נכס יש להם ביד, בנו סביבם את משחק הפיק אנד רול הנפלא והפכו אותם לעוגן של ההגנה. הבגרות, החוכמה והתבונה של השניים יצרו אצל מאמניהם את הביטחון המוחלט שבכל רגע נתון יש להם לפחות שני רכזים על המגרש מצד אחד ושלד הגנתי חזק מהצד השני. http://www.shofarnews.co.il/img/ARimg/snn57/sport/1-(1).Xxx העונה בניגוד לעונה שעברה ספאחיה כבר אמר לא פעם אם במילים ואם במעשים על המגרש כי ניקולה הוא האיש שבזכותו מכבי תגיע להיכן שהיא תגיע. להזכירכם למרות שתרומתו של וויצ'יץ' הייתה זהה בעונה שעברה פיני בזמנו אמר כי פארקר הוא האיש שלו על המגרש. יכול להיות שכך הוא האמין ויכול להיות שכך הוא רצה שאנו נאמין, אישית איני יודע. אבל מה שמתברר לי כיום יותר ויותר הוא שללא העוגן של ניקולה כל הקרוסלה המהירה שקראו לה המשחק הקבוצתי של מכבי בזמנו של גרשון לא הייתה נעה בכזו מהירות. לפעמים זה לא קל לנגן כינור שני אל מול הכוכבים המטבעים כבאסטון או שחקני הקלאץ' כמו פארקר. שנים לאחר שכל העולם גילה כמה אלוגואן שקלע בסך הכל 26,946 נקודות ב-17 עונות NBA חשוב היה לרוקטס של אותם שנים, נדמה כי העונה יותר מבעבר, אוהדי מכבי מתחילים להבין מיהו ניקולה וויצ'יץ'.
