http://debuzzer.sport5.co.il/levy/files/2013/10/ramos.Xxx בדרך להווה עוצרים בעבר 06:45, חושך בחוץ. לוחץ על הנודניק, להפסיק את "אין כמו הסמבה" שהתחיל לנגן, להציק. מתעטף בשמיכה העבה. רוצה להירדם אבל הגוף כבר דרוך, יודע שאסור. צריך לקום, לפקוח ת'עיניים, להתחיל להתארגן, אבל המיטה ריקה וכולה שלי להתחפר בה, להתחבא מהחיים לעוד חמש דקות גן עדן, לחוש את צינת העולם החיצון שמרפרפת על הפנים החשופות, לעצום את העיניים ולהמתין עד שהגיטרה תשוב לנגן ואריק איינשטיין יספר לי, בפעם השניה הבוקר, ש"סמבה היא קצב יפה, נותנת השראה לנגן הרבה, איך הצלילים מתחלפים, כמו הרבה צבעים". עוד שמונה סמבות יגיע יגיע סוף השבוע. * כשחזרתי מהודו, עם תובנות מפה ועד להודעה חדשה, האמנתי בכל לבי שאסור לנפש להמתין ליום שישי. החיים מלאים ועשירים יותר מאיזה יומיים מסכנים בסוף השבוע. חוץ מזה, איך אפשר להעביר חמישה ימים מלאים בציפיה ליומיים שאף פעם לא מספיקים לנשמה? בישראל זה קורה בשבת, בברלין בראשון, אבל התחושה שמתלווה לבוקר שכזה אומרת כולה "קיבינימט, מחר חוזרים לעבודה". ואז חזרתי למעגל העבודה. * עכשיו צריך למתוח את הגוף, להגיח לאוויר העולם ולנסות לחיות את החיים כמו שהם: לרוץ לעבודה, לעזוב עם ערב, לנסות לפגוש חברים, לקרוא איזה ספר או כתבה, לצפות בסרט או במשחק כדורגל אקראי, ועוד לא התחלנו עם המטלות הקבועות והשגרתיות קניות בסופר, בישולים, ניקיון, ענייני עבודה שרודפים אותנו עד הבית. ועוד לא התפנינו לחשוב על זמן איכות עם הילדים/אישה/גבר/וואטאבר. * יום שישי, שתים עשרה בצהריים. אני יושב מול המסך, בוהה בדוחו"ת SQL, בטבלאות ומדדי יעילות, בוהה ותוהה מתי ייגמר היום הזה (בשש, מה זה מתי). מנסה לשבור את שגרת ההיפרגרף עם מוסיקה באוזניות. בדרך כלל זה ג'אז, אבל היום הפלייליסט של Jazz24 לא מדבר אליי. או שזה מתקתק ומתון מדי או שזה חצוצרות שמאלתרות את עצמן לדעת ומעלות לי את הסעיף. אבל בסוף מסתיים היום, ועכשיו כבר חמש וחצי. והלכתי על מיק ג'קסון ומריה קארי, כשעוד היתה צעירה מתולתלת ומתוקה, כדי שיעזרו לי במסע לאחור, עשרים-שלושים שנים לערך, כשמחשבות אינסופיות עדיין לא מצאו מקום בבאנג הדאגות שלי. אומרים שנוסטלגיה היא אויבו של ההווה, אבל אני לא יכול להפסיק, ג'אנקי של נוסטלגיה. * בוקר שמתחיל עם שמש בעיניים לא יכול להיות רע. הולך לתחנה ורואה אנשים הולכים לאנשהו, והכל בשקט, בלי קול. עשר מעלות צלסיוס יותר ואפשר היה לשמוע ציפורים. אפילו המכוניות לא מוצאות סיבה להרעיש וכמו גולשות בניוטרל במורד הרחוב. ואז נשמעת נהמה. לא רק על כלכלת הקוטג' מדברים כולם לאחרונה, גם על מסלולי האופניים שמרשתים את העיר, על תרבות האופניים, על הכבוד שמעניקים תושבי ברלין לאופניים ולרוכביהם. אם רק היו נתקלים כל אותם כלכלנים ביהירות של רוכבי האופניים, בגבהות הלב שהם משדרים ביושבם זקופים על הסיטי בייקס שלהם ובדורשם מהולכי הרגל לפנות את הדרך ולאפשר להם לעבור, ועדיף כמה שיותר מהר. מצלצלים בפעמון, קוראים בקול רם "אנטשולדיגונג", לפעמים אפילו צועקים "היי" צורם, הכל כדי שאותם הולכי על שתיים מעצבנים לא יחסמו להם את המדרכה... * יש לנו את גלאדבך בשבת, ואני מסודר עם כרטיס למשחק, ביציע של החבר'ה. אחוות בעלי מנויים שכזו, שטוב להשתייך לה ולקבוצת ה-WHATSAPP שלה. אם מישהו לא מתכנן להגיע למשחק פלוני הוא מעביר מסר, תמיד יהיה מי שיקפוץ על מציאה של משחק בונדסליגה ללא תשלום. כי כדורגל לכל פועל זה אחלה סלוגן, והמחירים כאן עדיין זולים יותר מאשר באנגליה או ספרד, אבל אפילו מערך השיווק המרשים של הבונדסליגה ומעמדה הנוכחי בעולם הכדורגל לא יצליחו להוציא ממני מאתיים שקל על כרטיס למושב סביר, איפשהו למעלה באמצע, עם החבר'ה. האוהדים השרופים של הרטה משלמים חמישה עשר יורו לכרטיס, אבל לך תשיג אחד כזה ל"Ostkurve שלהם, שהכרטיסים אליו אוזלים כחודש לפני המשחק, שלא לדבר על נקודת הצפיה הגרועה ביותר באצטדיון וחבורות המופרעים שיושבות שם. http://debuzzer.sport5.co.il/levy/files/2013/10/ticket.Xxx ...אבל אם עמדת ליותר משניה על מסלול האופניים הייעודי... אוי ואבוי לך ולבני משפחתך. צעקות, נהמות, קללות. חדרת לטריטוריה של המדווש הגרמני שברת את התבנית, הרסת את הסדר, גרמת לאפקט פרפר קולוסאלי. עכשיו הוא כועס, והוא עומד לספר לך עד כמה הוא כועס. ועל הדרך הוא גם יחנך אותך זה שביל לרוכבי אופניים, שם זו המדרכה להולכי הרגל, שם מקומך! וזה לא ייגמר במבט עגל תמה וחסר עניין מצדך, כי אחר כך יגיע הערב, עת יחזור המדווש הביתה ויספר בקול ספוג חרון על האידיוט הזה שעמד באמצע הדרך שלו. ואז תספר האישה שגם לה קרה משהו דומה אתמול, וביחד הם יצקצקו בלשון וינסו להיזכר בנקודת הזמן המדויקת בה החלה ההדרדרות הסוציאלית, ושיזדיינו כל התיירים האלה שאינם בקיאים בחוקים הבלתי כתובים של העיר הזו. * אבל זה לא נורא, באמת שלא, כי מה שעומד איתן בפני השיטה יתמוסס על ידי הקומבינה: קונים כרטיס ליציעים הזולים ועם קצת עזרה מחברים נכנסים איתו ליציע היקר. וזה עובד בכל משחק בו מגיעים פחות משבעים אלף איש, שזה הרוב הגדול של המשחקים. ישראלי אחד מברלין שפעם הגיע איתי למשחק חשש לעשות זאת, שאל אם אפשר, אם זה לא מסוכן. חביבי, צחקתי, לא אני המצאתי את הקומבינה הזו, אלה החברים שלי, ואם ייקים גרמנים הולכים נגד השיטה אני איתם, עד הסוף. וגם אתה. * החיים שלנו מלאים במעגלים שנסגרים, ואם אנחנו לא מוצאים אותם אנחנו ממציאים אותם, נאחזים בכל שביב של קצה מעגל כדי לספר לעצמנו שהעולם קטן ולהאמין שלכל דבר גשמי בחיים שלנו יש משמעות מיסטית. אז אחרי שעזבתי את הבית מצאתי עבודה עם משרד הצופה לחנות בה קנינו את טבעות הנישואין שלנו. וישבתי מול החלון ונזכרתי, די בעצב, בימים אחרים. והעבודה החדשה שלי נמצאת במרחק יריקה מהשוק הטורקי, בצד השני של הכביש, והיינו שם יחד ביום חורף קשה, וצחקנו מהכל, והתלהבנו כמו ילדים מהצבעים והמאפים. ועכשיו הפסקת צהריים, והשמש זורחת ומחממת את הקור, אז אני יוצא מהמשרד והולך לשוק הטורקי, וקונה לי מאפה בצק שזורק אותי לאחור, לימים אחרים, ומחזיר אותי בבעיטה למציאות עם צרבת. גם גורליצר פארק מעבר לפינה, אבל לשם היא אף פעם לא הגיעה, תמיד שלחה אותי לבד, נרתעת מעניינים בלתי לגאליים. אבל עכשיו אי אפשר להיכנס לשם, כי כל כניסה שכזו עוצרת את החיים לכמה ימים, ויש דוחו"ת SQL, טבלאות, מדדי יעילות.... *** ראיתי אותם בפעם הראשונה לפני ארבע שנים, בעונת הכמעט-צ'מפיונס ליג של הרטה. אז הייתי בטוח שאני צופה במשחק הגדול בחיי, היום אני יודע שמה זה התלהבתי, בדיוק כמו כולם באותה עונה. אני זוכר את אלכסנדר באומיוהן הצעיר משגע את הגנת הרטה, בעיקר במחצית השניה, את רפאל מכדרר ומכדרר, את ארנה פרידריך ויוזפ סימוניץ' משתדלים לשמור על הרטה בחיים, ואת כולנו ביציע מאבדים פעימה בכל פעם מחדש, עד לנצחון. http://debuzzer.sport5.co.il/levy/files/2013/10/TABELLE.Xxx ואחרי ארבע שנים יושב באומי הפצוע ביציע של הרטה ורפאל פותח בהרכב של גלאדבך. ורוני נשאר על הספסל. כולם היו רוצים לראות את שני האחים על הדשא, אבל ליוס יש תוכניות אחרות, והוא מעלה קבוצה כשרונית, טכנית וממושמעת. כולם עולים ויורדים כיחידה אחת, מצמצמים את הפערים ביניהם, וכמו רשת דייגים נעים יחד מעלה ומטה על ציר האורך של המגרש. כי הבית של הרטה העונה הוא מבצר, ולמעט ההפסד לשטוטגרט (שעד היום אף אחד לא מבין איך זה קרה) ניצחה הרטה בכל משחקי הבית העונה. כי קבוצה שירדה ועלתה ושוב ירדה ושוב עלתה חייבת בית חזק כדי להבטיח עונה שניה ברציפות בליגה. כי יוס לוהוקאי הוא לא מרכוס באבל ואוטו רהאגל הנהנתנים אלא איש עבודה שהגיע בעונה שעברה עם תוכנית ומאז ועד היום הוא מממש אותה אחת לאחת בבחירת השחקנים, בשיפור מתמיד של יכולותיהם הטכניות, במערך ההתקפי, הממושמע והקומפקטי ובכושר הגופני הגבוה. האווירה ביציע חיובית, כולם מעריכים את היכולת של השחקנים, את ההקרבה, אפילו שכחנו מרוני שראה את המשחק מהספסל, הוא בטח כועס. אולי הוא יפגוש את אחיו ביציאה מהמגרש, ליד חדרי ההלבשה. רק ארני, מקבועי היציע, בחור שמנמן, עם משקפי תחתיות עראק ושרידי שיער שמסורקים לצד שמאל, כועס ורוטן על יוס: Der ist ein Arschloch, was mit Ronney. אבל אצלו זה תמיד ככה, תשעים דקות של עצבים עושות לו את הסופ"ש. * הטלפון שלי רוטט: אמא שלי שלחה הודעה בוואטסאפ: מה עם החור ברשת? כבר מזמן היא לא מפתיעה אותי עם הידע שלה באקטואליית כדורגל. מסתבר גם שבארץ דיברו לא מעט על השער של שטפן קיסלינג, אפילו דנו בו במהדורות החדשות. אומרים שעכשיו אפילו החמור העקשן ספ בלאטר ישתכנע שטלויזיה זה טוב לכדורגל. ואיך זה שאני עדיין דבק בגרסת משה דיין? אז נגיחה לרשת החיצונית הפכה לשער רשמי, ביג דיל. היו נבדלים שהפכו לשערים רשמיים, היו פנדלים שנשרקו לעבירות שלא היו ולא נבראו, היו כרטיסים אדומים שנשלפו אחרי צלילות של שחקים יריבים, והיה את השער החוקי של פרנק למפרד במונדיאל שלא אושר. ועכשיו מעלים מן האוב את שער הפאנטום של באיירן נגד נירנבורג מ-1994, אבלל למה ללכת רחוק. הנה שלוש דוגמאות מהבונדסליגה, ממש לא מזמן, שמוכיחות כי גם דרכה של הליגה הטובה בעולם רצופת אבני נגף בדמות שופטים ומנהלים שהופכים את הענף ואת עצמם לפארסה. המבורג מיינץ, 2011: http://www.youtube.com/watch?v=lxWwOeUfZ08 דואיסבורג פ.ס.וו פרנקפורט, 2010: http://www.youtube.com/watch?v=jiOtvgDDSvE והנה משהו טרי מהעונה הנוכחית, הופנהיים נירנברג: http://www.youtube.com/watch?v=mwz9yabnr2w * בדרך לקיוסק אני מפרט את דעתי הנ"ל בפני יוהאנס, אבל אותו לא מעניין בלאטר ושמאטר, רק הרטה. הם לא מפסידים היום, הוא אומר לי. הם מנצחים היום, אני מחזיר לו. הוא מביט עליי בעינים תמהות, משל איני מבין דבר, ואומר לי שלא אומרים דברים כאלה ושהוא חשב שאני מכיר את הרטה. אבל היום היא טובה, יעילה, ותחושת הניצחון מלווה אותי עוד מיום שני ב-6:45, אז אני איתה עד הסוף. שיחקת אותה, הוא אומר לי עם שריקת הסיום, יש לך יתרון מנטלי עליי, לא חווית יותר מדי שנות הרטה, אתה יכול להיות אופטימי בבסיס, אני עוד צריך להתרגל לזה, ולא בטוח שאני מסוגל, כי אתה יודע, זו הרטה. אתה רואה את המקום הרביעי של הרטה, הוא מוסיף, אחרונה רק לבאיירן, דורטמונד ובאייר; אני רואה פער של תשע נקודות מהמקום השישה עשר, המוביל לירידה. http://debuzzer.sport5.co.il/levy/files/2013/10/tt.Xxx * אנחנו ממשיכים לדבר על כדורגל בדרך ל"אלקטרז", הטקס-מקס השכונתי של יוהאנס. אני מת מרעב, ונאצו'ס הולכים יופי עם בירה, אז אני מזמין "פלנסבורגר" ובין טורטיה צ'יפ אחד למשנהו אני מתענג על כל לגימה. נאצ'וס תמיד מזכירים לי את טוסון, על קקטוסיה הענקיים, החום המדברי ומאות המסעדות המקסיקניות שלה. הצרבת שלא מאחרת להגיע דווקא לא, כנראה שזה פחות עניין נוסטלגיה, יותר עניין של גיל. ועכשיו יש לי ארבעים דקות נסיעה עם וושט דואב, ובדרך עוברת הרכבת ליד מיכל מים ענק ובדמיוני מלא הוא בחלב. * שבת, 03:30, אני יושב מול המסך, עושה הגהה אחרונה לטקסט לפני פרסום. אני עובר על הפוסט וקולט שבזמן שכתבתי על חיים מקבילים הם עשו לי תרגיל ונפגשו, וטוב להם יחד. וכבר לא משנה שמחר צריך לקום ברבע לשבע ולרוץ לעבודה, כי מה כבר יש להתרגש מטבלאות ומדדים. וכבר לא משנה ששחררתי את הרטה ממני, ובעצם רק ביקשתי להיזכר בגעגוע. ובעוד שבוע נחזור לשעון החורף, וזה אומר שלפחות לזמן קצר תזרח השמש מוקדם יותר, תמתיק את מרירות גלולת הרבע לשבע, חושך בחוץ. ואז אני מחייך, מפרסמ, עוצם עיניים..... ונרדם. ערן לוי, ברלין דה באזר - ליגה אחרת
ערן כרגיל תענוג לקרא וכדי להרגיע אותך גם אוהדי שטוטגארט לא ממש יודעים איך ניצחו שם--- או שכן יום ענק של אולרייש והרבה מזל http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx
