ערן לוי; כדורגל גרמני בטייק אווי

כן, האמת היא זה תלוי איזו הצעה אתה מקבל.
אם קבוצה מגרמניה רוצה אותך בתור שחקן לקצה הספסל, שייצטרך להילחם כמו משוגע כדי להוכיח את עצמו, אולי עדיף להישאר באיזו הפועל תל אביב או משהו כזה.

אם אתה מגיע כששמך הולך לפנייך באיזו שהיא רמה, כמובן שתצתרך להילחם כדי לקבל הרכב, אבל אז זה כבר יותר משתלם.

 

הבעיה בשחקן הישראלי היא שכמעט כל הצעה מקבוצה מליגה כמו הבונדסליגה תסנוור אותו, בעיקר הכסף הגדול שהוא ירוויח. לכן הם מעדיפים לעבור לאירופה, לקבל את הצ'ק השמן בכל חודש אבל לא לשחק ולהיות חלק מהקבוצה כשאחר כך הם חוזרים עם הזנב בין הרגליים.

 

זה גם מאפשר להם לקבל חוזה משודרג כשהם חוזרים לארץ, כי יש להם ברזומה תקופה שבה היו 'ליגיונרים' (ע"ע מקרה יניב קטן שחזר עם הזנב בין הרגליים מ-ווסטהאם למכבי חיפה וקיבל הרבה יותר כסף).

 

אם משווים לעניין מראה אנושי שאינו נוגע במקצוענות, כבוד וכו', חזרה לליגת העל היא די טבעית לאלה שחוזרים. כן, אולי חלקם חושבים שהם נכשלו, אבל כמו שנאמר כאן לא מעט - לפעמים שחקן נוסע כדי לעשות קופה ולסדר לעצמו את הפנסיה כשיחזור. לא כולם מסוגלים לגור בחו"ל, החיים מאוד לא נוחים לישראלי הממוצע (ואולי אני נגוע בסטריאוטיפים, אבל מותר לי - גם אני ישראלי, ושחקן כדורגל ישראלי משאיר רושם של הישראלי הממוצע). אז שנה שנתיים זה אחלה, אבל אח"כ רק תנו לי לחזור הביתה, את הפנסיה שלי כבר סידרתי.

שחקן כדורגל הוא אדם עם עבודה ושכיר עם משכורת גבוהה מאוד ביחס לשכר הממוצע במשק אבל עדיין שכיר. אי אפשר לשפוט שחקנים לרעה רק מפני שהם בני אדם. כבוד זה אחלה, אבל חשבון נפוח זה עוד אחלה פיצוי לכבוד, אפשר לפרוש בשקט.

חוץ מזה אפשר להניח ששחקן שיוצא לחו"ל כנראה עשה משהו מינימלי כדי שאיזשהו מנהל מקצועי מבלגיה או קפריסין יתלהב מהוידאו שלו, הרי בוידאו לא רואים את דודו דהאן.

 

http://eranlevy.files.wordpress.com/2012/09/football.Xxx

נו, מתי יהום השהר?

ביום העשרים ושמונה ביולי ארחה הרטה ברלין את יובנטוס למשחק ידידות. רגע היסטורי נרשם עם פתיחת המחצית השניה, עת הצטרף בן שהר למשחק והיה לישראלי הראשון אי פעם במדי הרטה.

בתום המשחק (2:0) ראיין כתב ה"בילד" את שהר, שסיפר לו על חוויותיו מאספניול, מהעיר ברצלונה ועל היותה פופולרית ואהובה בקרב ישראלים. ואז הוסיף: "ברלין אהובה בישראל עוד יותר מברצלונה. היא מודרנית יותר ויש בה אווירה בינלאומית. פארקים רבים, בתי קפה, זה נהדר". עוד נרשם מפיו כי "המדינה שלי חשובה לי. ישראל קטנה, כל שחקן בחו"ל הוא נציגה של המדינה. אני גאה להיות ישראלי".

הקיץ האירופי עדיין לא הסתיים. העצים בשדרות עדיין ירוקי עלים, החולצות עדיין קצרות, אבל בן שהר קפוא. אותה מחצית מול יובנטוס היתה הפעם האחרונה בה שותף במשחק. בתחילת אוגוסט נפתחה הבונדסליגה השניה, ובכל ארבעת משחקיה הראשונים של הרטה צפה שהר מהספסל, רחוק מאוד משלט החילופים האלקטרוני של השופט הרביעי. ואם חשב שימצא נחמה בקמפיין מוקדמות המונדיאל, באו 135 דקות בטרנינג ועוד 45 דקות שיעדיף לשכוחו, ולאחריהן הידיעה כי אלי גוטמן מאס בו. החורף של שהר התחיל מוקדם מהצפוי.

בראיון הבא של שהר ל"בילד", השבוע, הוא נשמע אחרת לגמרי: "ברור שאני מאוד מאוכזב. תיארתי לעצמי בצורה אחרת את פתיחת העונה. אני מרגיש טוב ואמשיך לעבוד קשה על מנת לשנות את הסיטואציה וכדי לזכות באמון המאמן. אני לוחם, עברתי הרבה מכשולים בחיי. דבר אחד ברור: משהו חייב להשתנות".

הגרמנים, תמימים שכאלה, מוצאים קשר ישיר בין חימום הספסל של הרטה לישיבה על הספסל של גוטמן. 'בן שהר איבד את המקום שלו בנבחרת כי הוא לא משחק בהרטה', טוענים כאן. פוליטיקה היא לא הצד החזק שלהם, (וסביר להניח שאף אחד מהם לא זוכר מי השכטר הזה שפותח בהרכב במקומו.

הגרמנים האלה, לא תמימים. הם לא אהבו את התגובה של בן שהר. דווקא יוס לוהוקאי, מאמן הרטה, לא התרגש והסביר מדוע שהר הוא השחקן החדש היחיד שעדיין לא רשם דקת משחק אחת: "בשבוע שעבר הוא השלים שישה שבועות של אימונים אינטנסיביים ואז עזב לישראל. אני תמיד אמרתי – לפני ששחקן משחק הוא חייב להיות בכושר הפיזי המתאים, ושוחחנו על כך לא פעם. אני מבין אכזבה של שחקן, אין שום בעיה עם זה". על פי לוהוקאי, שכנראה מאוכזב לא פחות מהמצב, שהר עדיין לא סיים את תקופת ההכנה שלו ולא נמצא בכושר המתאים לעלות ולשחק.

*

הישיבה על הספסל מול אזרבייג'אן וארבעים וחמש הדקות במופע האימים מול רוסיה לא יתרמו למוניטין של שהר לקראת המשחק הקרוב של הרטה, בבית מול העולה החדשה אאלן. בברלין טוענות לא מעט נפשות כי במקום לבוא בטענות לכל העולם על המחסור בדקות משחק, שהר היה צריך להישאר בברלין בשבועיים האלה. במקום להתבטל על הספסל בבאקו ועל הדשא ברמת גן, כדאי היה לו לעבוד קשה על היכולת הגופנית שלו ולהוכיח ללוהוקאי שדקות משחק בהרטה חשובות לו יותר מכל דבר אחר.

זה בדיוק מה שעשה סמי אלגואי, החלוץ הטוניסאי של הרטה, שהגיע העונה ממיינץ, פתח בכל משחקי הקבוצה הרשמיים עד כה (ארבעה בליגה, אחד בגביע), הבקיע שני שערים ובישל עוד שניים. אלגואי הודיע לסמי טרבלסי, מאמן נבחרת טוניסיה, כי לא יגיע למחנה האימון ולמשחק הנבחרת מול סיירה לאון במוקדמות גביע אפריקה לאומות (2:2). הסיבה הרשמית היתה "חולשה פיזית", אך אלגואי עצמו סיפר שבחר להישאר בברלין ולהתרכז בדרישות המעסיק.

יוס לוהוקאי אינו מרוצה מאלגואי, הוא טוען שאינו מעורב מספיק במשחק הקבוצה, ואף הוציא אותו במחצית הדרבי הברלינאי מול אוניון (1:2). מתחרהו על העמדה במגרש, אדריאן ראמוס הקולומביאני, שבשני משחקי הליגה האחרונים נכנס כמחליפו, מציג שיפור ביכולתו הפיזית, בהבנת תפקידו וביישור קו עם דרישותיו המקצועיות של לוהוקאי. גם ראמוס בחר לוותר על ייצוג נבחרתו במוקדמות המונדיאל מול אורוגוואי (0:4) וצ'ילה (1:3) כדי לתת פול גז באימוני הרטה.

עמדה אחת בחוד של הרטה שמורה לסנדרו וגנר, שהגיע העונה מקייזרסלאוטרן והיה במהרה לשחקן המצטיין של הקבוצה. אלגואי וראמוס, שניהם בעלי ניסיון עשיר בבונדסליגה הראשונה והשניה, שניים שעשו משהו בקריירה הקצרה שלהם, נלחמים מזה שבועיים שן בעין על העמדה השניה אל מול עיניו הבוחנות של מאמנם.

בן שהר, שעדיין לא שיחק ולו דקה רשמית אחת – ומתלונן על חוסר הנחת מאי שילובו למרות שלפי מאמנו הוא סובל מכושר נחות – לא יכול ולא רשאי לצפות ליותר מדי הנחות עם חזרתו לברלין. ואם כך יהיה גם בתום הסיבוב הראשון, אפשר יהיה לפתוח את בורסת הניחושים בשאלה: מי תהיה קבוצתו העשירית של בן שהר?

*

"בן-אדם, הטוב והרע ומה שקרה במו ידך נברא, והבחירה - בידיך בלבד" / ריצ'רד באך ("תעתועים")


*

http://debuzzer.com/wp-content/uploads/2010/10/debuzzerv13.Xxx
דה באזר - בלוגים של ספורט

 

כתבה נהדרת ערן!

בחור צעיר בגילו של שהר ששיחק כבר בכל כך הרבה קבוצות, שמגיל 10 מטפטפים לו שהוא ילד פלא ושהוא יהיה מראדונה...
עם מנטליות ישראלית.

בתיאוריה גם שהר, גם סאסי (והחבר שלו ששיחקו בדורטמונד ושנעלמו כלא היו), רובן עובד ודומיהם היו שחקנים שהיו אמורים להיות מהטופ של הטופ.
אבל המנטליות, העצלנות, אי היכולת להבין את השלב שבו הם כבר לא ילדים ושהשכישרון גדול ככל שיהיה לא מספיק כל אלו הם הסיבות לכישלון שלהם.
בן שהר עוד יכול להציל לעצמו את הקריירה, אבל בשביל זה הוא יהיה חייב לשנות את עצמו, לגמרי

 

והנה, הוא יכול לרשום דקות ראשונות בבונדסליגה. כל החבר'ה שלי ביציע שמחו לראות אותו, למרות שחלקם הגדול חשב ש"בן שהר" זה שם המשפחה שלו, כמו "בן חתירה". http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/lol.Xxx

 

http://static.fc-union-berlin.de/cache/f8a26c35a5891c1d5e3897f7f6ceb927-118.Xxx
אוניון ברלין vs פ.צ קלן - זה שעולה וזה שיורד

הוא איש טוב, יאמרו עליו בשכונה. הוא אדם נחמד, יספרו המקורבים לריפרבאן. מעטים ימצאו מילה רעה לומר עליו.

חמש עשרה שנים כמעוז הגנת פ.צ סט.פאולי, חמש נוספות כמאמן הקבוצה. הוא היה איתה בליגה השלישית, הגיע איתה לבונדסליגה הבכירה, החזיק למשך מחזור שלם את המקום הראשון (1995, אחרי ניצחון על מינכן 1860 במחזור הפתיחה 2:4), הגיע לחצי גמר הגביע הגרמני וניצח את אלופת העולם לקבוצות.

השלושה עשר באפריל 2011, בו הודיע הולגר סטניסלבסקי על עזיבתו את סט. פאולי, היה יום עצוב במילרנטור. רגע לפני ירידת ליגה נוספת הודיע סטני כי הוא מעוניין להתרענן, להתאוורר ולהתעניין באתגר חדש. דיטמר הופ, שהציע לסטני את משרת מאמן הופנהיים בשכר משולש מזה לו זכה בסט. פאולי (חצי מיליון יורו), הצליח להמתיק עבורו את הגלולה המרה.

—-

בסוף שנות העשרה שלו היו לו תוכניות אחרות לגמרי. הוא למד רתכות ועבד בסדנת תיקון מסוקים של הצבא הגרמני, אבל בסופו של דבר הוא אהב כדורגל קצת יותר. הוא מזוהה יותר מכל עם אוניון ברלין. "האופטמן", הקפטן, קוראים לו ב'אלטה פורסטריי', ועד היום, צנוע שכמותו, הוא לא מבין מה רוצים ממנו.

לפני שהגיע לברלין הספיק לרדת לליגה השלישית עם וואטנשייד 09, לזכות באליפות עם בורוסיה דורטמונד בצוותא עם מתיאס זאמר ולהעפיל לליגה השניה עם רוט-וייס אסן.

היום בו הגיע או?ו?ה נויהאוס אל אוניון ברלין היה היום בו החל המועדון לחשוב אחרת, רחוק יותר, כשהמטרה ארוכת הטווח היא הבונדסליגה הראשונה. לא בכדי חתם נויהאוס על חוזה עד לסוף עונת 2013/2014 שתקף לשלוש הליגות הראשונות. הוא הצטרף למועדון כשזה היה בליגה הרביעית ותוך שלוש שנים העלה את הקבוצה לראשונה בתולדותיה לבונדסליגה השניה.

—-

בהופנהיים הספיק סטניסלבסקי לסגור חצי עונה לפני שפוטר. ערב המחזור ה-21 של עונת 2011/2012 עמדה הקבוצה במרחק שש נקודות בלבד מהקו האדום וסטני הצהיר ש"אנחנו נלחמים נגד הירידה". זה הספיק לבוס שקטל אותו בפומבי: "קשה לראות אצלו שיטה. אצל רלף רנגניק (המאמן הקודם) אפשר היה לזהות בקלות את השיטה. סטניסלבסקי אוהב לדבר על לחץ, אבל כששלושה שחקנים מסרבים לעשות זאת אי אפשר לדבר על לחץ. זו גם הסיבה למיעוט השערים של הקבוצה".

יום אחרי הדחתה של הופנהיים מרבע גמר הגביע הגרמני (הפסד 1:0 לגרוייטר פורת, אז בליגה השניה) נשלח סטני הביתה. טוני שומכר, סגן נשיא פ.צ קלן וההוא שפעם בעט בראש של פטריק באטיסטון, החתים את סטניסלבסקי לאימון הקבוצה, שירדה בתום אותה עונה לליגה השניה. נסיון העבר של של סטני בליגות הנמוכות ושלוש עליות ליגה עם סט. פאולי עזרו לו לקידום עצמי אצל היורדת הטריה, כשהדרישות היו ברורות: בעונה הבאה בבונדסליגה הראשונה.

חמישה מחזורים בתוך פתיחת העונה וסטני שוב על המוקד. אפס נצחונות, שתי נקודות, שער זכות אחד. פ.צ קלן סטטית, חסרת כיוון, סובלת מהגנה חלשה והתקפה אנמית. הסדרה השלילית של 'העזים' לא עוצרת ולאט לאט מתחיל גם סטני להבין שבקצב הזה לא רחוקה הפרידה.

—-

בעונה שעברה נרשם נויהאוס בספרי ההיסטוריה של אוניון ברלין כשסיים איתה במקום השביעי בבונדסליגה השניה, הגבוה ביותר אליו הגיע המועדון אי פעם. אחרי שנתיים קודמות בחלק התחתון של הטבלה ייצב נויהאוס את הקבוצה, הפך אותה לשווה בין שווים בליגה השניה, כשלצד תבוסות מביכות (4:0 ו-5:0 לגרוייטר פורת, 4:0 לדינמו דרזדן ואיינטרכט פרנפורט) זכתה להביס בעצמה (0:3 על פאדרבורן, 1:4 על אינגולשטדט, 2:5 על האנזה רוסטוק, 0:4 על פ.ס.וו פרנקפורט). אין הגנה? לפחות יש התקפה.

על פי משחקה הראשון העונה נראה היה שדבר לא השתנה. אוניון הובילה 0:2, ספגה שלישיה תוך פחות מחצי שעה והשוותה בתוך תוספת הזמן.

ההמשך, מסתבר, איבד את תקפות אותה משוואה. ארבעה הפסדים רצופים מאוחר יותר שקועה אוניון בתחתית, במקום השבעה עשר, עם נקודה אחת בלבד ועם פתיחת העונה הגרועה בתולדותיה. מתחתיה רק דואיסבורג החלשה, שלא השכילה להשיג עד כה ולו נקודה אחת לרפואה. מעליה אחת שהצליחה מעט יותר – פ.צ קלן עם שתי נקודות.

***

ביום שישי נפגשו הולגר סטניסלבסקי ואווה נויהאוס למפגש תחתית בברלין. כל כך רציתי להיות שם – לעלות על הרכבת, לרדת אחרי שש תחנות, לעבור דרך חורשת העצים הצפופה בלב שכונת קופניק המזרחית עד לאלטה פורסטריי, אבל נפלתי למשכב. אולי טוב שכך, כל הכרטיסים נמכרו מראש.

רציתי לבחון את שניהם במהלך המשחק – תנועותיהם, תגובותיהם, הבעות פניהם. העונה הפסידה קלן בכל משחקי החוץ שלה, אוניון בכל משחקי הבית. הסטטיסטיקה הזו עמדה להשתנות ומישהו עמד להיות מרוצה בתום המשחק – אחד מהשניים או שניהם גם יחד.

דווקא קלן התחילה את המשחק בסערה וכבשה שער בבעיטת עונשין מ-11 מטרים כבר בדקה השניה. שוב היה זה תומאס ברוקר, שבלעדיו היה עומד מאזן שערי הזכות של הקבוצה על אפס עגול. הוא זה שהבקיע את שני שערי הליגה היחידים של קלן עד כה, שניהם בפנדלים. הוא גם זה שהבקיע את שני השערים בנצחון על אונטראכינג בסיבוב הראשון של הגביע הגרמני (1:2).

אחרי השער חזרה קלן לסורה והגישה את השליטה במגרש לאוניון על מגש של כסף. שוב איבודי כדור תמוהים, שוב ליקויים טקטיים, שוב טעויות אנושות של שחקניה. שתיים מהן הובילו לשערים של החלוץ הברזילאי סילביו והקפטן הותיק טורסטן מאטושקה והפכו את התוצאה.

המצלמה שהתמקדה בפניו של סטניסלבסקי אחרי השער השני ראתה ייאוש: כפות ידיים על הראש, בהייה בדשא, התפכחות. וכך גם הסתיים המשחק: עם נצחון ראשון העונה לאוניון ואיתו התקווה המחודשת של להמשך טוב יותר, עם הפסד נוסף והמשך חלום הבלהות של קלן.

*

אווה נויהאוס יכול בכל מקרה להיות רגוע. אחרי שבע שנות אימון באוניון הוא שני בגרמניה רק לתומאס שאף על שלוש עשרה שנותיו בוורדר ברמן. גם הפסד לא היה עולה לו במשרה. מה שממש לא בטוח אצל הקולגה שלו בקלן. כשטוני שומאכר עצבני, האוהדים כועסים והשחקנים לא פוגעים מאיימת הסבלנות לפקוע במהרה.

סטניסלבסקי, עם תקציב של 25 מיליון יורו, ממשיך לאבד גובה, תמיכה, ואולי בקרוב את המשרה. נויהאוס, עם 11 מיליון יורו פחות בכיס, יכול להסתובב ברחובות קופניק ולהמשיך ליהנות ממעמד של סלב מקומי. אוניון ברלין שלו לא תעלה לבונדסליגה וזה בסדר. מי שלא יירדם בלילות, לא יהיה הוא.

*

http://debuzzer.com/wp-content/uploads/2010/10/debuzzerv13.Xxx
דה באזר - בלוגים של ספורט

 

http://upload.wikimedia.org/wikipedia/en/b/b7/TuS_Makkabi_Berlin.Xxx


ביקור אצל מכבי ברלין: סיפור גרמני-יהודי


במסגרת ההסכמות בינינו ומאחר והיחסים בינינו טובים מאי פעם, מחלקים אני ואשתי דה יורה את המשמורת על הילדה בצורה הוגנת. כל סוף שבוע שני. לפחות יומיים בשבוע, ואם יש לאהובתי מפעם בעיית לו"ז אתמוך בה וארשום לילה שלישי עם דנה. לוח סופי השבוע שלנו מחולק כך: אצלה – על פי משמרות הלילה במחלקה. אצלי – על פי לוח המשחקים של הרטה ברלין.

אל תגלו לה: התרשלתי. לא בדקתי את הלו"ז כמו שצריך, וכך קרה שבסוף השבוע הקודם, בו הרחיקה הרטה עד לקייזרסלאטורן, נותרתי לבד בבית – בלי הילדה ובלי כדורגל. ובעודי יושב אל מול הטלויזיה ומתלבט בין "Breaking Bad" ל-"Continuum" נזכרתי בשיחה שהיתה לי לפני כשבועיים עם קרוב משפחה החי בלונדון.

הוא סיפר לי על שני חברים שלו, חובבי כדורגל מזן אחר. פעמיים בשנה, נושקים לאשה ולילדים לשלום ועולים על טיסה בואכה הית'רו. הם לא מזמינים מראש כרטיסים למשחק באמירויות, לא אכפת להם אם אברמוביץ' יהיה או לא יהיה ביציע הכבוד בסטמפורד ברידג' ואת הקרייבן קוטג' הם ראו רק בטלויזיה.

הם מתחילים את סיבוב הכדורגל הדו-שנתי שלהם דאון אנדר, ב"קונפרנס נשיונל" הרביעית ומגיעים עד לליגה האיסטהמית השישית של אנגליה. הם מגלגלים על לשונם שמות קבוצות כאנפילד טאון וקונקורד ריינג'רס, לינקולן סיטי וכן, גם לוטון טאון.

הם בורחים ממחוזות המקובל והסטנדרטי ונוסעים למחוזות עליהם לא שמעה תיירות הכדורגל העולמית, ספק אם זו המקומית. במחיר כרטיס כניסה למשחק בפרמייר ליג הם מבלים יום שלם בערים, עיירות וכפרים, סופגים אווירה, משוחחים עם המקומיים ועל הדרך רואים כדורגל בלתי אמצעי.

***

כבר אז אהבתי את מה ששמעתי. אבל אני, שלא מצליח להוציא את קצה אפי מחוץ לברלין כל עוד לא מעורבת טיסה בהליך, העדפתי מסע קצר יותר, ומסתבר שבעיר בת ארבעה מיליון תושבים לא צריך לנסוע רחוק. וכך יכולתי לבחור בין תשעים וארבע קבוצות שונות שמשחקות בכל רחבי העיר, החל מבאבלסברג 03 (שמשחקת בפוטסדאם הסמוכה, בירת מדינת ברנדנבורג), עבור בברלינר ס.וו (עשר דקות הליכה משגרירות ישראל) וכלה בדינמו ברלין הימנית וטניס בורוסיה השמאלית (בדרבי הזה כבר הייתי).

תרתי ב- Google.de אחר המשחק האולטימטיבי של יום ראשון בצהריים. חיפשתי קבוצה עם היסטוריה והווה, עם פוטנציאל לסיפור מעניין, ורק כשירדתי עד לליגה השישית מצאתי את מבוקשי – 'טוס' מכבי ברלין.

***

היסטוריה? המועדון הוקם בשנת 1898 תחת השם "בר כוכבא ברלין", שדגל בשילוב של חינוך גופני עם המסורת היהודית. בשנת 1929 התאחד המועדון עם מועדון יהודי נוסף, הכח ברלין, שפעל עד עליית הנאצים לשלטון ופורק עם הוצאת הארגונים היהודיים מחוץ לחוק.

בשנת 1970 הוקם 'טוס מכבי' מחדש ואף זכה להתמודד בליגות השלישית והרביעית לפני שהתפרק בשנית בשנת 1987ושחקניו עזבו והצטרפו לפ.וו ואנזה. אחרי עשר שנים חזרו שחקני מכבי למועדון האם ובשנת 2006 העפילו לליגה השישית, שם הם נמצאים עד היום.

הווה? קבוצות הילדים והנערים של מועדון השחמט זוכים להישגים בלתי מבוטלים: בשש עשרה שנות קיומה סיימה מחלקת הנוער של המועדון כסגנית אלופת גרמניה בשנים 2000, 2006 ו-2007; בין השנים 2009-2011 זכתה באליפות גרמניה.

בנוסף פעילות במועדון מחלקות שחיה, טניס, טניס שולחן, כדורעף וכדורסל. מחלקת הכדורגל מורכבת משתי קבוצות בוגרים (ליגה שישית וליגה תשיעית), קבוצת ותיקים ושלוש קבוצות נוער.

אימוני ומשחקי הקבוצות נערכים במתחם יוליוס הירש על שם שחקן הכדורגל היהודי הבולט בגרמניה בתחילת המאה העשרים, שרשם שבע הופעות וארבעה שערים בנבחרת גרמניה ואף זכה באליפות עם גרוייטר פירת' לפני שפרש ב-1925. שני עשורים מאוחר יותר נשלח הירש לאושוויץ-בירקנאו, משם לא חזר.

סיפור מעניין? קבוצה יהודית בברלין, פעילות ספורטיבית ענפה, ופה ושם גם התמודדות עם קריאות אנטישמיות במשחקיה. מספיק מעניין כדי לקום מוקדם ביום ראשון בבוקר עם צלצול פעמון הכנסיה השכונתית, לצאת את הבית ולבלות שעה בדרכים כדי להספיק להגיע למגרש לפני 12:00, שעת פתיחת המשחק.

***

יצאתי מהרכבת ב-11:50, נכנסתי למתחם, על שלושת מגרשי הכדורגל שלו, רק כדי לגלות שגילאי השחקנים הרצים בו עומד על ממוצע של שש עשרה שנים לכל היותר. על המגרש היחיד בו נצפו מבוגרים זזים על הדשא, ולא רק מעודדים על הקווים, שיחקו הוקי שדה. המשחק המוזר הזה, עם המקל הקצר והגב הכפוף, שאפשר לראות רק בשידורי הבוקר של האולימפיאדה.

אף אחד מהנוכחים במקום לא שמע מעולם על מכבי ברלין. אף אחד גם לא ידע לכוון אותי להרבינג שטראסה, שם נמצא המועדון. די טיפוסי למצוא בברלין אנשים שחיים שנים באותה שכונה אבל לא מכירים את שמות רחובותיה מעבר לארבעת אלו המקיפים את ביתם. אם אי פעם תחפשו רחוב בשכונת זמריטה אל תשאלו אותי, אני לא יותר טוב מהם, ברלינאי נהייתי.

הגעתי למגרש ב-12:20 ומיהרתי לתפוס את מקומי על הקווים, בינות לשלושים ושמונה הצופים האחרים שכבר היו במקום.

***



אוהדי היריבה, ס.וו אמפור (משכונת פרנצלאואר ברג המזרחית), מדברים על ענייני כדורגל על רקע המשחק. אוהדי מכבי ברלין פעילים הרבה יותר – הם לא אוהבים את הרפיון, את חוסר ניצול המצבים, את היציאה האיטית להתקפה, והכל ברוסית.

שניים מהם יושבים על ספסל עץ רקוב, אוחזים במקלות ההליכה שלהם ומנופפים בהם לכל עבר תוך מתן הסברים מדוייקים על מה שצריך לעשות כדי להצליח על המגרש, תוך שימוש תדיר במלים "סלושי", "פדז'די" ו"יופטפויומאט".

מכבי שולטת במרכז השדה, אבל לא מגיעה למצבים מאיימים על השער של אמפור. וכך מסתיימת לה המחצית הראשונה: 0:0.

חדרי ההלבשה נמצאים במרחק שלוש דקות הליכה מהמגרש. אני פוסע עם השחקנים על דרך העפר, הם פונים ימינה לתדרוך ואני שמאלה לקיוסק. קיוסק אמרתי? פאב למהדרין, עם גריל לוהט בחוץ לצליית נקניקיות ובירה מקומית בפנים, כי גם בליגה השישית וגם באחת בצהריים יש ביקוש לבירה.

העובדה שזו ליגה שישית דווקא לא מורגשת בתפריט, שם מזכירים המחירים את אלו של הבונדסליגה – בקבוק חצי ליטר מיץ תפוחים תמורת 15 ש"ח.

ההליכה לפאב, ההמתנה בתור והחזרה למגרש ארכו כאורך ההפסקה. השחקנים כבר עומדים על המגרש וממתינים לשלישיית השופטים שמשתרכים לאיטם על דרך העפר. בסוף הם מגיעים והשופט הראשי – צעיר כבן עשרים ושמונה עם בלונד שופע וכרס בירה מעוצבת – שורק לפתיחת המחצית השניה. עכשיו אני סופר חמישים ואחד צופים. הסתיים משחק ילדים במגרש הסמוך.

***

אני מתיישב על אחד הספסלים ליד שני אוהדי אמפור. הם לא מסירים את עיניהם מהמגרש ולא מפסיקים לעודד את השחקנים אחרי כל טעות, ויש לא מעט כאלה בליגה השישית. בדקה ה-51 הם זוכים להנות מפרי עמלם, כשסטיבן ראיירמן מבקיע ומעלה את אמפור ליתרון 0:1. רק שלוש דקות עוברות וכבר 0:2 של מורטן רוזן (לא רק במכבי).

ואז מגיע הרגע של המשחק: הגנת אמפור מאמינה שתפסה שחקן מכבי בנבדל ועוצרת מלכת. אך לא היה נבדל, החלוץ של מכבי מתקדם לעבר הרחבה ולשוער אמפור לא נותרה ברירה אלא לגלוש לכדור מחוץ לרחבה ולהדוף אותו ביד. כרטיס אדום ישיר והשוער בחוץ!

רק שבמקום לחזור לספסל הקבוצה שלו הוא מתקדם לעברי, מדלג מעל הגדר הנמוכה המפרידה בין המגרש לדרך העפר ומתיישב לשמאלי. קצת מעודד את הקבוצה, קצת מתלונן על מר גורלו, אבל מצדיק לחלוטין את השופט: "נגעתי ביד, מה לעשות, הייתי אחרון, לא היתה לי ברירה, גם לא לשופט".

טוב, הוא לא מספר לי את זה, אבל אמא שלו – אחת מאותם שני אוהדים לידם התיישבתי – מחבקת ומעודדת אותו, ולפני שהוא עוזב וחוזר לספסל קבוצתו היא שואלת: "אתה חוזר הביתה איתי או עם החבר'ה?".

אחר כך היא מספרת לי בעצמה על הבן שלה: קוראים לו ניקו דיטריך, הוא בן 26 ומשחק במועדון מאז היה בן שבע. היא מלווה אותו לכל המשחקים והמועדון שהיא והוא אוהדים היה, הווה ויהיה ס.וו אמפור.

היא והגבר המזוקן שעומד לצידה ממשיכים לעודד את השחקנים ולדחוף אותם קדימה. אמפור ממשיכה לתקוף עם עשרה שחקנים ובדקה ה-70 אף משלבת חלוץ נוסף למגרש – אדי, שנראה כמו טוטו תמוז גרסת טוויגי. גם טוטו הרזה מצליח להטביע את חותמו ומבקיע את השער השלישי.

מעט דוברי הרוסית שעוד נותרו על הקווים נטועים אילמים במקום עומדם כמו נטעו שורש באדמה. האוהדים של אמפור קופצים לשמיים ולא מסירים לרגע את החיוך מפניהם עד לשריקת הסיום. הם מחבקים את כל השחקנים, לא מותירים איש מהם מיותם, ויוצאים בשירה בדרך הקצרה למגרש החניה ומשם חזרה לשכונה.

נצחון חוץ ראשון העונה לאמפור ברלין, הפסד לא ראשון של מכבי ברלין. ביציאה למגרש החנייה הרוסים כבר לא עצבניים. בחור צעיר עם קעקוע "חי" ענק על זרועו הימנית מסיר את כובע הלבד שעל ראשו, מניח אותו בתוך תיק הצד, מהדק את הכיפה עם סיכת ראש, חובש את הקסדה בצבע שחור מטאלי, עולה על הסוזוקי אינטרודר שלו, סוחט את המצערת ונעלם באופק.

***

יצאתי לחפש אתונות ומצאתי מלוכה. רציתי לכתוב על מועדון כדורגל יהודי בברלין של 2012 וגיליתי מועדון חם בשכונה ממזרח ברלין ואוהדים אמיתיים של קבוצה בליגה השישית שלא חשבתי שקיימים בעולם. דינמו ברלין וטניס בורוסיה ברלין מאחורי, גם מכבי ברלין וס.וו אמפור, וכמובן גם הרטה ואוניון. עוד שמונים ושמונה קבוצות למנאייק.

בדרך לתחנת הרכבת יכולתי להנות מניצני חום אחרונים של ספטמבר. שש עשרה מעלות ביום שמש ברלינאי מרגישים כמו אמצע מאי בישראל. התיישבתי ברכבת והתחלתי לחשב את קץ הנסיעה הארוכה לאחור. מולי התיישבה בחורה גבוהה ורזה. חייכתי אליה, היא החזירה חיוך. בדיוק ככה, לפני שמונה שנים בג'ודפור, פגשתי את אשתי.

 

כרגיל תענוג צרוף ידידי.
יש פה גם את מכבי פרנקפורט או איך שלא קוראים להם, כל קשר בינהם ליהדות הוא מקרי.
הם אולי יהודים לפי דת, אבל פרט לכך חלקם אפילו סולדים מישראל (מהפוליטיקה).
בשבילי זה ספין זול של הקהילה הרוסית של פרנקפורט...

 

תודה תודה.

אני בקשר עם מנהל המועדון, בחור בשם איסק שמדבר עברית שוטפת. בקרוב גם אפגוש אותו ואז יהיו עוד סיפורים מהמועדון.

 

4-4 כזה לא אראה עוד, כנראה

ערן לוי, ברלין

http://sportbild.bild.de/SPORT/fussball/nationalmannschaft/2012/10/17/pressestimmen-zu-deutschland-schweden/WM-Qualifikation_20-_20Deutschland_20-_20Schweden__29079347__MBQF-1350459961,templateId=renderScaled,property=Bild,height=349.Xxx



"אתם תנצחו, אבל אנחנו לא נפסיק לשיר"

אוהד נבחרת שבדיה, תחנת הרכבת התחתית Spittelmarkt.

*

קבעתי עם יוהאנס בשבע וחצי ליד דוכן הבירה, מספיק זמן כדי לסיים את המשמרת בשש וחצי, לעלות על קו U2 של הרכבת התחתית ולהגיע בתוך ארבעים דקות. לא תיארתי לעצמי שהבוסית שלי תתפוס אותי בחוץ לסמול טוק מורט עצבים ושאאלץ להמתין למעלה מרבע שעה בתחנה, כי הרכבות שמגיעות מלאות עד אפס מקום.

רק ברבע לשמונה הגעתי לדוכן. עמדתי במרכז הרחבה וניסיתי לקלוט את בלוריתו הלבנה של יוהאנס בתוך גדודי האנשים שלא הפסיקו לזרום לכיוון שערי הכניסה. עמדתי שם עם שני בקבוקי בירה ביד – אחד ליוהאנס – ולא היה לי מה לעשות חוץ מלהמתין. לא ידעתי מה לחשוב, אז חיסלתי גם את הבקבוק השני.

יוהאנס הגיע בשמונה ועשרים, התנצל בלי סוף וסיפר לי שהתסריט הגרוע ביותר התרחש – ברכבת, באמצע הדרך, הוא הבין ששכח את הכרטיסים במשרד. כמובן שהוא התקשר להודיע לי, אבל בנוסף לכל הצרות גם שכחתי את הנייד בבית. רצנו לשער הכניסה ועמדנו בתור מאחורי לפחות חמש מאות איש.

הסדר הגרמני הידוע לעתים לשמצה שיחק הפעם לטובתנו. תוך עשרים דקות ישבנו במקומותינו. שער 4.2, בערך מול קו החמש של רחבת השוער. לגימה מהבירה, שאיפה מהסיגריה, נרגענו. עכשיו אפשר להתחיל.

*

לפני שריקת הפתיחה חסרו למירוסלב קלוזה שלושה שערים כדי להשוות את שיא ההבקעות בנבחרת גרמניה. המלך הנוכחי הוא גרד מולר האגדי, שהבקיע 68 שערים ב-62 משחקים. בקרוב ובוודאי יהיה זה קלוזה.

יוגי לאב אוהב אותו, סומך עליו ויודע למה. שתיים אפס לגרמניה כבר בדקה ה-15, שני שערים לקלוזה. עכשיו כולם תוהים מתי ישתווה קלוזה למולר – במחצית הראשונה או השניה. ובשיא הלהט מחליט דווקא פר מרטסאקר שגם לו מגיע, ומבקיע את השלישי לגרמניה, שהוא השני שלו אי פעם במדי הנבחרת.

שלמו?ת. אין מילה אחרת לתיאור המחצית הראשונה. ניצול מקסימלי של האגפים, שליטה מוחלטת במרכז השדה, התקפה רודפת התקפה, מסירות מדויקות מרגל לרגל, דאבל פסים וטריפל פאסים וקוודרופל פסים, טיקי טקה כמו שמתישהו בעתיד גם ברצלונה תצליח לעשות. אולי. בשביל זה המציאו את הכדורגל, בשביל זה בנו אצטדיוני ענק שמכילים עשרות אלפי אנשים.

*

יצאנו להפסקה עם חיוך מרוח על הפנים שמסרב להימחק. הסכמנו שגם אם המשחק יסתיים עכשיו זה יהיה מספיק, כי המחצית הראשונה היתה טובה יותר מכל משחק שלם שראינו אי פעם. כל כך חבל שהיא הסתיימה. לראות מחצית ולמות.

וזה לא נפסק במחצית השניה. כל כדור מגיע לכתובת, כל מסירה חותכת את האוויר ללא הפרעה, ואז 0:4. ועכשיו כולם יודעים שה-1:6 מול אירלנד לא היה יש מאין. ועכשיו כולם חוששים ללכת לשירותים, כי תיכף יגיע החמישי.

גם השער של זלאטן לא ריגש את האוהדים ביציע, ששרקו לו בוז בעת שרץ לרשת כדי לאסוף את הכדור ולהניחו על קו האמצע. הכל היה כל כך יפה, יפה מדי, אם זה היה נגמר עכשיו זה היה נשאר שלם, ובחיים כמעט אין דבר שנשאר שלם.

יוהאנס לא רצה להביא בירות: "אי אפשר לדעת אצל גרמניה, בכל רגע יובקע כאן עוד שער". הייתי צמא, אז ירדתי למטה. ראיתי את התור הארוך למזנון, עשיתי אחורה פנה וחזרתי ליציע. בדרך שמעתי קהל צוהל. מישהו לידי אמר "הנה ה-1:5". התוצאה על הלוח בכניסה ליציע אמרה שלא - 2:4.

גרמניה, שרק לפני רגע היתה בטוחה שמעתה ואילך הכל יסתדר מעצמו, נכנסה לפאניקה. יותר ויותר שחור-אדום-צהוב נצפה בחלק האחורי של גרמניה, ושבדיה החלה ללחוץ על השער של נוייר. זלאטן חילץ כדורים במרכז המגרש, חילק אסיסטים לאחרים עם כל חלקי גופו הארוך ולא הפסיק לשפר עמדות בעזרת המסה שלו, שמעטים בעולם יכולים לה.

רבע שעה לסיום וכבר 3:4. רחשים מתחילים להישמע מכיוונם של 72 אלף הצופים. אף אחד לא מבין מה קורה כאן, איך זה ייתכן, מי התסריטאי המופרע שכתב את הטקסט המופרך הזה. רויס, לאהם ושווינשטייגר מקבלים כרטיס צהוב תוך שש דקות על בזבוז זמן. החילופים של יוגי לא עוזרים לייצב את השורות.

*

אין מנהיג לגרמניה, מישהו כמו בקנבאואר או מתיאוס, אולי קלינסמן. מישהו שיעורר את השחקנים בעת צרה, שיצעק עליהם, שיזכיר להם מה הם צריכים לעשות, שיוביל. שחקנים נהדרים בגרמניה, אשפי כדור אחד אחד, רק מה – מנהיגים הם לא.

כדור עונשין בדקה ה-90 לטובת גרמניה, שלושים וחמישה מטרים משער שבדיה. מסירה ארוכה לאחור. עכשיו יוהאנס רותח מזעם: "עוד פעם אחורה? עוד פעם להזמין התקפות? הם עושים בדיוק מה ששבדיה צריכה, ככה היא חזרה למשחק! בגלל זה שבדיה תשווה!".

והוא צדק, כמה שהוא צדק. ההלם ביציעים אחרי השוויון של ראסמוס אלם הפך במהרה לשריקות בוז צורמות. החלום הרטוב של כל אוהד כדורגל בכלל, ושל אוהדי גרמניה בפרט, הפך לחלום בלהות. השופט אפילו לא טרח לחדש את המשחק ושרק לסיום. מזל גדול, עוד חמש דקות לשבדיה והיא היתה מנצחת.

*

רק בדרך לרכבת הבנו את מה שבאמת חשוב: זכינו. היינו עדים באופן בלתי אמצעי לאחד ממפגני הכדורגל המרשימים שנראו בשנים האחרונות בעולם, ומה לא היה שם: מצד אחד משחק מבריק ומלוטש עד לשלמות, מצד שני כדורגל עם טונות של אופי. שלמות שהובילה ליהירות אל מול תבוסתנות שהפכה ללוחמנות, והכל מעוטר בשמונה גודגדנים.

הלגה, מנהלת צוות העובדת לצדי ושקשה לחשוד בה בהבנה גדולה בכדורגל, סיכמה את המשחק בדרך מקורית: "גרמניה תמיד מתחילה נהדר את המוקדמות, מדלגת בקלות על שלב הבתים, דופקת הופעה ברבע הגמר ואז מאבדת את הראש, עושה במכנסיים ורואה אחרים קוטפים את התהילה. אתמול כל זה נדחס למשחק אחד. גרמניה המודרנית ב-90 דקות".

סביר להניח שגרמניה תגיע למונדיאל 2014. כשהיריבה הגדולה בבית היא שבדיה אפשר להאמין שקזחסטן, איי פארו, אירלנד ואוסטריה לא יעמדו בדרכה. אחרי החזרה מהקבר נראה שגם שבדיה תטוס לברזיל בעוד שנתיים. רק חבל ששעה של כדורגל אלוהי תפנה מקומה בדפי ההיסטוריה לשבדיה, הווינרית האמיתית של הערב, שלא הפסיקה לשיר.

 

למרות היעדרם של ורמוט ושכטר

ערן לוי, ברלין

http://debuzzer.sport5.co.il/buzz/files/2012/10/chaval.Xxx

כבר חמישה ימים שאני מנסה לכתוב ולא יוצא לי כלום. כל ערב אחרי העבודה אני מדליק את הנייד, מניח אותו מולי על השולחן שבסלון ופותח את הוורד, כדי להיות מוכן להארה שאוטוטו תגיע. אני בוהה בדף האלקטרוני הלבן והוא בוהה בי עד שהוא נעלם לטובת שומר המסך הנאמן לעולמי עד – הלוגו של מיקרוסופט.

ואז הגיע יום שישי ואיתו עונג שבת וההארה המיוחלת – גם נר אחד קטן מגרש את החושך. זו לא היתה שחטאר דונייצק, גם לא בורוסיה דורטמונד, אבל מי צריך אותן כשפ.צ קלן וקייזרסלאוטרן נותנות הצגת כדורגל, כזו שלשמחתי רואים יותר ויותר בבונדסליגה השניה.

*

לפני כחודש סיפרתי כאן על פתיחת העונה הגרועה של פ.צ קלן, היורדת הטרייה. אחרי הפסדה במחזור החמישי לאוניון ברלין מצאה עצמה קלן מתחת לקו האדום, עם שני שערי זכות ושתי נקודות ליגה. אפילו הרשיתי לעצמי להרהר במצבו הקיומי של המאמן הולגר סטניסלבסקי במועדון. ואז התעוררו התיישים, צברו עשר נקודות בחמישה משחקים והחלו בטיפוס הארוך למעלה.

גם היורדת השניה, קייזרסלאוטרן, ידעה לקראת מה היא חותרת העונה – חוץ מבונדסליגה כלום. בניגוד לפ.צ קלן, הצליחה עד כה קייזרסלאוטרן לעמוד במטרה המוצהרת וערב המשחק תפסה את המקום השלישי ללא הפסד ליגה ובמרחק נקודה אחת מתחת ליורדת השלישית, הרטה ברלין.

ב"קיקר" דיווחו: "דרמטי, מורט עצבים, מרגש!". דיווחו ולא הגזימו. שתי היורדות שכחו באיזו ליגה הן נמצאות ונתנו תצוגת בונדסליגה במיטבה. שלושה שערים בכל מחצית, כושר גופני עילאי, משחק שוטף שלא נח לרגע ושער שוויון בדקה ה-88. החיים לא עוצרים בסטמפורד ברידג', גם לא בסיטי גראונד, כי יש כדורגל – ויש כדורגל גרמני.

*

בתום המשחק נדד לבי לתל אביב ולגילי ורמוט. לא מזמן הוא היה שם, הוא יודע על מה אני מדבר. כל כך רציתי שיישאר כאן, שיילחם על המקום שלו, שיהנה גם הוא ממה שיש לבונדסליגה השניה להציע.

אבל ורמוט ויתר על כל אלה וחזר לליגת העל. עכשיו הוא יושב בצד, פצוע,רואה את הפועל ת"א מתעוררת בלעדיו למציאות נטולת אירופה, ותוהה באיזו פינה של הי"א או הקופסה ימצא את הריגוש הבא, בניגוד לאצטדיון פריץ ולטר או לאצטדיון האולמפי בברלין, למשל.

גם איתי שכטר יושב בצד, אבל הוא לא תוהה, גם ככה הוא לא אהב את הגרמנים הקרים. חוץ מזה, שכטר זה לא משה, לשכטר יש כסף לשמיכה חשמלית.

*

דה באזר - בלוגים של ספורט
http://debuzzer.com/wp-content/themes/Debuzzermainnana2/images/debuzzerlogo.Xxx