עצומה למען "שם המשחק"

הנושא בפורום 'פורום אוף טופיק' פורסם ע"י המבין, ‏23/3/10.

  1. Sir Alex Ferguson משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏8/8/02
    הודעות:
    26,601
    לייקים שהתקבלו:
    6,940
    מספר טורים לאור סגירת הגיליון:

    איציק אלפסי/"סוף המשחק"

    בסוף השבוע האחרון התוודעתי לחדשות שהעציבו אותי מאוד: 'שם-המשחק', מגזין הספורט היחיד בארץ נסגר באופן סופי אחרי ארבע-עשרה שנות פעילות.

    מאז שלמדתי אל"ף בי"ת (ואולי אפילו לפני) הייתי צרכן אובססיבי של עיתונות ספורט. כשאמא שלי רצתה פעם אחת להעניש אותי על זה שאני מזלזל בלימודים היא לא קנתה עיתון במשך שבוע. העונש היה כל-כל אפקטיבי שלימים הפכתי לסטונדנט לתואר שלישי באוניברסיטה.

    בגליון הראשון של 'שם-המשחק' נתקלתי כשהוא חולק בחינם במשחק הראשון של הפועל ירושלים במלחה בעונת 1995/96. מאז תרבות צריכת עיתונות הספורט שלי השתנתה לתמיד. הפכתי למנוי קבוע של המגזין ולא פספסתי גליון אחד. במהלך השירות הצבאי ההורים היו שולחים בחבילה לבסיס את הגליון החדש, ואפילו כשעברתי להתגורר בחו"ל המשכתי (למרות אופרציה מסובכת למדי) להיות מנוי על העיתון. כשהיה מגיע, לרוב באיחור של כמעט חודש, הייתי פותח את עטיפת הנליון בהתרגשות ובולע בשקיקה כל מילה.

    בגלל שהציע זוויות הסתכלות שונות ומיוחדות על ספורט 'שם-המשחק' היה עבורי מקור ידע בלתי נדלה לא רק לספורט, אלא גם לתחומים כמו חברה, תרבות ופוליטיקה. בכל גליון התפאלתי מחדש ושאבתי הנאה צרופה מהכתבות המרתקות, הכתיבה האינטלגנטית והשנונה והעושר והגיוון בתכנים. הצורה שבה אני כותב היום על ספורט הושפעה באופן ישיר מ'שם-המשחק' וקוראיי הקבועים שמכירים את המגזין יכולים אולי לזהות בטקסטים שלי את ההשפעות של כותבים נהדרים שכתבו שם במהלך השנים כמו אורי שרצקי (עורך המגזין), רונן דורפן, דוד פרנקל, חמי אוזן, שאול אדר, אודי הירש ועוד רבים וטובים. שלא לדבר על כותבים בעלי שם מחו"ל כמו סיימון קופר, פיל בול ואולריך הסה-ליכטנברג.

    אם לגלות כאן סוד קטן, תמיד היה לי חלום לכתוב יום אחד ב'שם-המשחק'. ראיתי בזה את פסגת שאיפותיי המקצועיות בתחום כתיבת הספורט.

    למעשה, כתבתי פעם אחת ב'שם-המשחק'. קוראי המגזין הקבועים וודאי זוכרים שבעבר נהוג היה לפרסם שם מכתבים למערכת ותקופה מסויימת אפילו חולק פרס ל'מכתב החודש' – אני זוכר היטב את היום שבו אחותי רצה אלי בהתרגשות עם הגליון החדש וסיפרה לי ששמי מופיע כ'מכתב החודש' (כתבתי משהו על כדורגל ישראלי, אני אנסה למצוא אותו ולהעלות כאן בהזדמנות קרובה) מייד חטפתי מידיה את הגליון וכשראיתי את שמי שחור על גבי לבן התמלאתי בגאווה עצומה.

    כדי לקבל את הפרס הוזמנתי למערכת העיתון בבית מעריב, שם פגשתי את העורך אורי שרצקי, שהיה חביב ואדיב למרות שאנחנו אוהדים את הקבוצות משני עברי הכביש בירושלים. הוא נתן לי את הפרס- ערכת טיפוח לגבר של אדידס- שעד היום אני שומר את הבושם מתוכה ומקפיד להשתמש בו רק באירועים מיוחדים . אורי עשה לי סיבוב במערכת ואני התרגשתי כמו ילד קטן לראות היכן מפיקים את פיסת הנייר שעושה לי כיף גדול כל חודש מחדש.

    הוידאו הרג את הרדיו והאינטרנט הרג את העיתון. הרשת נגישה, יעילה ומתעדכנת כל דקה אבל אין תחליף לחוויה של דפדוף בדפי הכרומו הצבעוניים. אני אישית מעדיף עשרות מונים את הקריאה בעיתון מנייר על פני קריאה על מסך המחשב- הקריאה בעיתון נעשית הרבה יותר בנחת וביישוב דעת ואילו קריאה באינטרנט היא משהו, שלי אישית לפחות, קשה מאוד באמת להתרכז בו ולהנות ממנו.

    וזה, כמובן, מתווסף לתכנים מסוג ואיכות שכבר נתקשה מאוד למצוא, אפילו בעידן האינטרנט. אני מבין שניתן למצוא חלק מהכתבות של עיתנואים מחו"ל שהתפרסמו ב'שם-המשחק' באתרים של מגזינים בינלאומיים, אבל באנגלית זה לא אותו דבר. שלא לדבר על איפה נמצא מעכשיו כתיבה איכותית על ספורט ישראלי- ראיונות עומק מרתקים עם מאור מליקסון, מומי זעפרן ואפי בירנבוים?

    למרות שידעתי שהיום הזה יגיע במוקדם או במאוחר, במיוחד שראיתי את כמות העמודים יורדת מחודש לחודש, אני עדיין עצוב מאוד לשמוע על סגירתו הסופית של העיתון שלא יכל להתחרות יותר כנראה בתכני החינם המוצעים באינטרנט ושואבים את תקציבי הפרסום.

    יש לא מעט כותבים מוכשרים מאוד על ספורט בארץ ויש קהל לכתיבה כזו, לא גדול, אבל יש. אני אישית מוכן לשלם מחיר כפול על מנוי למגזין מסוגו של 'שם-המשחק' בכדי שלא יהיה תלוי בחסדי המפרסם. מבמה צנועה זו אני קורא למי שהדבר בידו להרים את הכפפה.

    מי יודע, אולי אפילו יתנו לי לכתוב שם יום אחד…


    http://www.nrg.co.il/images/nrg/gifs/channels/channels_names/sport_channel/name_of_the_game/golden_goals_images/10-07big.Xxx
     
    נערך לאחרונה ע"י מנהל: ‏12/5/10
  2. Sir Alex Ferguson משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏8/8/02
    הודעות:
    26,601
    לייקים שהתקבלו:
    6,940
    סוף המשחק
    מאת: שלמה מן (ייגר מאיסטר)

    פרידה מ"שם המשחק", הירחון מבית "מעריב" שהיה במשך 14 שנה סמן ימני של עיתונות ספורט איכותית בעברית, ושיחה עם ההוגה, המייסד והעורך, העיתונאי אורי שרצקי
    דבר העורך


    גם "שם המשחק" משלם את מחיר המשבר בעיתונות. ירחון הספורט האיכותי, שהיה במשך 14 שנה חלק מחומר הקריאה של אוהדי ספורט מושבעים, הולך לעולמו. טקס ההלוויה יצא מבית "מעריב", לא נרשמו פקקי תנועה. ההמונים עסוקים ממש ברגע זה בשוטטות בין אתרי ה"פרסום ראשון". תקשורת הספורט נפרדת מסמן ימני בקצה הסקאלה, שהיה חלק משכבה מצומצמת מדי של עיתונות מעמיקה.

    אולי זו אשמתו של "שם המשחק", שבמציאות האינטרנטית המשיך לשמור על אליטיסטיות במקום לרכוב על הגל העכור ששוטף מהתחתית. אם לעזוב את הציניות, "שם המשחק" זוכה כאן לטקס אשכבה מכובד לא בגלל נייר הכרומו והעיצוב ששידרו ליגה אחרת, אלא משום שהתוכן שהציע כיוון גבוה, נכתב על-ידי עיתונאים רציניים מהארץ ומחו"ל, הוגש במינונים נכונים של ספורט ישראלי ועולמי, וטיפל בנושאים מזוויות מקוריות בלי למחזר שבלונות. לפעמים היה בו עודף של טורים אישיים שעסקו בעניינים זניחים מתוך חשיבות עצמית מוגזמת, אבל זה היה חלק מהקסם. משעמם לא היה.

    28 שקל לחוברת שמספקת חומר מעניין ומגוון, מהסוג שלא תמצא כמעט בשום עיתון בישראל. פרופילים, ראיונות עומק, כתבות אווירה ומגזין בסגנון "העבודות הקשות ביותר בספורט" (בגיליון האחרון), "כמה תסכימו לשלם כדי לראות את המונדיאל בערוצי הפיי", "פרויקט הליגה הטובה בעולם", ו"למה העלייה הרוסית לא מאכלסת את הטריבונות במגרשי הכדורגל".

    באירופה ובארה"ב המגזינים הם חלק בלתי נפרד מהספורט. שפע של ירחונים, כולל מגזיני נישה לענפים השונים. אצלנו היה בשנים האחרונות רק אחד, מה שיכול ללמד גם על התרבות הספורטיבית במדינה מערבית מתפתחת שמנסה להשתדרג לרמות הגבוהות בעולם, ופה ושם מצליחה. אתרי האינטרנט דחקו את העיתונים להשקיע יותר בכתבות מגזין, אבל שום דבר לא דומה למוסף של מאה עמודים שמספק את הסחורה בצורה מושקעת ורחבה.

    "שם המשחק" שמר על יציבות במספר המנויים, עם פיקים בהזדמנויות חגיגיות. ההערכות מדברות על אלפים אחדים. חתך הקוראים הורכב מכאלה שמתרגשים משיא עולמי בקפיצה לרוחק לא פחות משער ניצחון בגמר ליגת האלופות. לא מדובר באוכלוסייה גדולה במיוחד, כך שגם ירחון הספורט היחיד בזירה חי או מת על מודעות. בגיליון האחרון של "שם המשחק", בפברואר, נמכרו עשרה עמודי מודעות בלבד (ועוד שתי מודעות עצמיות של "מעריב"). זו לא התאבדות כלכלית, אלא חרקירי בכיכר העיר.


    "מעריב", בעל הבית של המגזין, הרים ידיים. תוכני ספורט שעטופים בכרומו אינם מייצרים מספיק הכנסות, ובספינה הרעועה של "מעריב" זורקים לים כל מה שאפשר, כולל אנשים ומוצרי נייר, בניסיון לחמוק מעגינה בנמל הגרוטאות הקרוב. בהודעה לעיתונות נאמר כי הכסף שיתפנה יושקע בתכנים ב-nrg. מישהו מאמין ש"מעריב", שהורג תוכן איכותי בצד אחד של הבניין, באמת ישקיע את הכסף שהתפנה בתוכן אחר?

    אורי שרצקי, 41, הוא השם הנרדף ל"שם המשחק". ההוגה, המייסד והעורך. הרעיון נולד אצלו ב-1996, כשנסע לאירופה ונדלק על מגזיני הספורט המרהיבים והתוססים, בעיקר על "Four Four Two". שרצקי, ששימש אז בתפקיד עריכה ב"כל העיר" הירושלמי, בימים שהיה אימפריה, צירף את יוסי גבאי, עמיתו מהאגף המסחרי של העיתון, מצא משקיעים ירושלמים (קבלני בניין) ויצא לדרך. כשנתיים אחר-כך הצטרף "מעריב", שעם השנים הרחיב את בעלותו על הירחון.

    "המטרה היתה ליצור עיתון מעניין, מקורי וטוב, ואני שמח שעמדנו בזה", אומר שרצקי. "אף עיתון לא היה דומה למשנהו. הוא היה חובק עולם. לא היה לנו מודל מיוחד מבין המגזינים בחו"ל, השתדלתי לעשות מיקס בין כולם, העיקר שיהיה מעניין. אנחנו גם הראשונים שהחלו בכתבות מתורגמות שלקחנו מכל מיני מגזינים. אני חייב לומר שב-14 השנים האלה, 12 מהן ב'מעריב', קיבלנו חופש בלתי מוגבל. בחיים לא אמרו לי מה לכתוב או מה לא לכתוב, אף אחד לא כפה עלי כלום. אין דבר דומה בשום מוצר עיתונאי בארץ".

    "העיתונים האחרונים שהיו, 10 או 15, היו הכי טובים שעשיתי", אומר שרצקי, שגם על השנים שבהן נעשו כלל 168 גליונות "שם המשחק" מספר כי הן היו "שנים נהדרות. הכרתי את מיטב כותבי הספורט בעולם והייתי בהמון משחקים ואירועים, מהדרבי של קהיר ועד כל מיני חורים באליפות אפריקה. ראיתי הכל. אני חייב להגיד שגם הקטע של קטמון [שרצקי יזם את הקמת הפועל קטמון בכדורגל, בבעלות האוהדים, במחאה על הניהול הכושל של הפועל ירושלים] הוסיף המון לעיתון. פתאום ראיתי דברים מזווית אחרת. עשיתי גם קורס פסיכולוגיית ספורט, וממש הרגשתי שאני נוגע בנושאים הנכונים. העובדה שידעתי איך זה עובד מהצד השני עזרה לי מאוד להבין דברים".

    לא היתה שום אפשרות ש"שם המשחק" ימשיך באכסניה אחרת? ניסיתם למצוא משקיעים?

    "זה תשאל את 'מעריב'. כבר מינואר התחילו לדבר על סגירה, והערכתי שזה הסוף. מאוד סמלי שבדיוק אז קיבלתי ג'וב חדש [עורך רשת המקומונים של 'מעריב'], אבל זה היה ממש מקרי. אגב, את הגיליון ה-150 לא התביישנו להקדיש לסדרת כתבות על עיתוני ספורט בעולם שנמצאים בקשיים. ככה חגגנו את האירוע. עכשיו זה הגיע אלינו. אני לא חושב שסגירה של עיתון מעוררת בדרך כלל תגובות אמוציונליות, אבל במקרה של 'שם המשחק' קיבלתי מאסה של תגובות נרגשות מקוראים, שהסגירה נגעה בהם. אנשים נקשרו לעיתון, התרגלו אליו, התרגלו לכותבים. תשמע, זה 14 שנה. עוד לא הספקתי אפילו להוציא מייל לכותבים הזרים ולספר להם שאנחנו סוגרים, הארי פירסון, סיימון קופר, וילסון ועוד. אני ממש מתבאס מהרגע הזה".

    מה זה אומר על תקשורת הספורט בכלל?

    "לא יודע, אין לי תובנות מיוחדות, אבל צריך להשקיע מאוד במכירה ובשיווק, זה בטוח".

    שרצקי מתנחם בכך ש"שם המשחק" מת כשהוא שומר על כבודו: "תמיד היתה לנו תדמית של עיתון מצליח, אף אחד לא ידע שיש קשיים. אני שמח שהצלחנו לשמור עליו כעיתון ספורט. לא נהיינו עיתון גברים, או עיתון אופנועים, ולא ירדנו אף פעם מ-100 עמודים ל-70 עמוד, או שהכרומו התחלף לנייר עיתון. זו היתה הגדולה של 'מעריב'".

    מה יחסר לך במיוחד?

    "בדיוק נתקלתי לפני שבוע או שבועיים בכתבה מדהימה ב'ספורט אילוסטרייטד', על השחקן שכבש את השער לארה"ב נגד אנגליה במונדיאל 1950. כתבה שמתאימה בול ל'שם המשחק'. 3,000 מלה, איך החיים שלו נהרסו, עבר להאיטי, הרגו אותו, סיפור מצוין. מאוד הצטערתי שאף אחד לא יכול לקרוא את זה. כתבה קלאסה בשבילנו, שכבר אי-אפשר לפרסם. הרגשתי צביטה בלב. כבר התחיל להסתובב לי בראש איך אני דוחף את זה לכל המקומונים".

    ושרצקי מסכם: "באחת התגובות באיזה פורום, ראיתי שמישהו כתב עלינו שהסגירה היא כמו שחקן ענק שמודיע על פרישה. אני מאמץ את זה".