עמנואל שפר: עמנואל רוזן מספר על תוכנית הכדורגל שלו

הנושא בפורום 'פורום כדורגל ישראלי' פורסם ע"י נדב מיכאלי, ‏11/3/05.

  1. נדב מיכאלי

    נדב מיכאלי Member

    הצטרף ב:
    ‏22/8/04
    הודעות:
    6,334
    לייקים שהתקבלו:
    0





    עמנואל שפר: עמנואל רוזן מספר על תוכנית הכדורגל שלו
    אחרי שנים של התעסקות בזוטות כמו תככים פוליטיים ותוכניות התנתקות, עמנואל רוזן עובר לטפל במה שחשוב באמת. כדורגל. ואין דבר שהוא אוהב יותר. מהתשוקה הזו נולדה לערוץ 10 הסדרה "בעקבות הגביע האבוד", שבה בדק רוזן איך זה שהכדורגל בעולם הוא שמחה ובארץ הוא מצעד איוולת. בן כספית, חבר ילדות ושותף ליציע, פגש אותו לשיח משוגעים
    בן כספית
    11/3/2005
    פתאום, באמצע החיים, אחרי 26 שנות חברות, זה קרה. בלי אזהרה מוקדמת, בלי הכנות מיותרות. בנונשלנטיות, כמעט בלי ששמנו לב, עמנואל חיבק אותי. חיבקתי אותו חזרה. יצאנו חבוקים משערי סטמפורד ברידג', איצטדיון הבונבוניירה של צ'לסי בעיבורה של לונדון, כמה דקות אחרי שהפועל תל אביב הצליחה לחלץ שם תיקו (1-1) הרואי ולעלות לשלב הבא בגביע אופ"א.

    זה היה החיבוק הראשון, וכנראה גם האחרון, של עמנואל ושלי. יחסית להיסטוריה המשותפת שלנו, אין כאן הישג גדול. הרי למדנו באותה כיתה, גרנו באותה דירה, אהבנו את אותה נערה. עשינו את אותן שטויות, דיברנו את אותן שפות (פרטיות), הצקנו לאותן מורות, סולקנו מאותן כיתות, טיילנו באותן ארצות, הגשנו את אותן תוכניות, צלחנו את אותן הרפתקאות ויצאנו, איכשהו, מאותן צרות, אבל אף פעם לא התחבקנו. אנחנו אנשים קרים. בעיקר עמנואל. ציני, מחושב, רגוע, אדיש, מתנהל במשעולי החיים והקריירה בלי לתת לאף אחד ולשום דבר לקלקל לו את מצב הרוח. איש סטרילי. מחוץ למתחם המשפחתי המבוצר שלו (שם הוא אב ובעל מחבק במיוחד), עמנואל רוזן הוא אדם שאינו מחצין רגשות גם מול מי שמכהן כחבר שלו עוד מעט 30 שנה, עוד מספסלי י"א חברתית בתיכון "חדש" בחולון. והנה, פתאום, חיבוק.

    רק הכדורגל היה יכול לסחוט מעמנואל, וגם ממני, חיבוק כזה. זר לא יבין זאת. אהבת הכדורגל נרכשה בדם, יזע ודמעות על פני שלושה עשורים לפחות. היא אינה תלויה בדבר. אי אפשר להסביר אותה, אבל היא כאן ואין תרופה. שנינו התחלנו את הקריירות העיתונאיות שלנו סביב המשחק הזה. פרמנו את עצבינו וצרבנו את עכוזינו על הטריבונות העתיקות בעכו, בכפר סבא, ברמת גן, בלוד, ביהוד ובבאר שבע. שנה אחר שנה, בקור מקפיא ובשרב לוהט, ישבנו שם, או עמדנו, או קפצנו, כוססים ציפורניים, צורחים את נפשנו לדעת, מנצחים ומפסידים, מקללים ומקווים, נשבעים שלעולם לא נחזור. וחוזרים. תמיד.

    רוזן הוא מסוג החברים שלא צריך לשמור איתם על קשר. גם אם לא נדבר חצי שנה, השיחה הבאה תיפתח כרגיל, כאילו רק לפני חצי שעה שתינו קפה. אנשים ברחוב מתבלבלים בינינו. הבן שלו, פעם, האמין לי שאני אביו (כשרוזן שידר חי מהבית הלבן ואני עניתי לטלפון הנייד שלו והייתי היחיד שיכול היה להגיד, בשם האב, לילה טוב לילד). גם הקריירות דומות. לכל תחנה הוא הגיע ראשון והתעקש אחר כך להביא גם אותי. מכל תחנה מיצה את המיטב, המתין עשור, ובניגוד מוחלט אלי (שנשאר עד הסוף תמיד), עבר הלאה. כך ממעריב, כך מחדשות ערוץ 2, ולכן הראיון הזה, כולו, יכול להיחשב כגילוי נאות אחד גדול. הנסיבות מעניקות לי, אני מקווה, היתר חד פעמי לגילוי עריות בוטה כל כך. אם לא כעיתונאי, לפחות כעד מומחה שהיה לידו בטריבונה כל השנים האלה. אובייקטיביות לא תמצאו בעמודים האלה, אבל בתמורה אנחנו מתחייבים לא לדבר על הפועל תל אביב.


    רוזן. "אנחנו נשבעים שלא נחזור, אבל חוזרים תמיד" צילום: עדי אבישי >
    רוזן. "אנחנו נשבעים שלא נחזור, אבל חוזרים תמיד" צילום: עדי אבישי


    כשלשחקנים אין איפה להשתין
    ביום שלישי הקרוב, יעלה עמנואל רוזן בערוץ 10 סדרה חדשה: "בעקבות הגביע האבוד". " בגיל שבע לקח אותי אבי, בפעם הראשונה, לראות כדורגל", הוא אומר בפתיח החגיגי, ולוקח אותנו, יד ביד, לראות כדורגל אמיתי יחד עם הבמאי ישראל רוזנר ועורכת הווידאו גילי אדלר ("הכי מדהימה שנתקלתי בה"). סדרה על ובעד כדורגל. רוזן מנסה להתחקות אחר סודות עליבותו של הכדורגל הישראלי, אל מול הבום העולמי. סדרה מושקעת ומרתקת. יש בה הרבה מאוד ביקורת, אבל היא באה מאהבה, ויותר מהכל, היא משדרת עצב.

    הנה אנו, המשוגעים, נשארים תקועים על טריבונת הזבל שלנו, הולכים ומתמעטים, כשיוון זוכה באליפות אירופה והכדורגל כולו הופך לחגיגה ססגונית מרהיבה, גלובלית, לכל המשפחה. ואצלנו, המשפחה מתפרקת. אותה רמה, אותה שנאה, אותה טריבונת טרשית קירחת, אותן יריקות, אלימות, עליבות, נחשלות. רוזן ניסה לברר איפה נתקענו. הוא נסע לליסבון, לאיסטנבול, למנצ'סטר, לפריז, לשטרסבורג, ללונדון ולעוד מקומות רחוקים. הוא ביקר בביתו של ריצ'רד נילסן בכפר דייגים בדנמרק. הוא ראיין את שר הספורט הצרפתי, את אלכס פרגוסון, את פרנץ בקנבאואר ואת ראשי הכדורגל בטורקיה. הוא ליווה קבוצות נידחות, פילס דרכו למגרשים נשכחים, כיתת מצלמותיו לירכתיים העזובים ביותר של הכדורגל הישראלי וניסה לאחד את כל ההפכים האלה לכדור עגול אחד עם תשובות.



    של מי היה הרעיון?

    "לא שלי. האמת היא שבהתחלה לא אהבתי אותו. שילה דה-בר, שהוא אבי רוב הסדרות בערוץ 10, חשב על זה ראשון. כשהחלה ההצלחה של יוון באליפות אירופה בפורטוגל, כשהם התקדמו והפכו להיט, הוא אמר לי,'סע, תצלם, אחר כך נחשוב מה עושים עם זה'. אני לא התלהבתי. היתה לי תחושה שהכדורגל הוא לא דבר שצריך להסביר. כדורגל מדבר בפני עצמו, אבל שילה התעקש. הוא אמר,'בוא נבדוק למה זה לא הולך פה. למה יש אצלנו אהבה לספורט הזה לא פחות מאשר במקומות אחרים וככה אנחנו נראים'. אז נסעתי, ורקדתי עם האוהדים היוונים וקינאתי, והחלטנו להתחיל במסע הזה".


    מאיפה בכלל באה לך אהבת הכדורגל?

    "זה באמת כנגד כל הסיכויים. אני זוכר אותנו בשער 7 בבלומפילד, שני אשכנזים מחולון, מעלינו אוהדי הפועל באר שבע זורקים עלינו קרשים, סביבנו אוהדי הפועל תל אביב, לא ממש מהשכונה שלנו, ואני בכל זאת מרגיש בבית. אני עיתונאי מנוסה כבר הרבה שנים ועוסק בדברים הכי רציניים של החיים. עוד ב'מעריב לנוער' כתבתי על מדינה פלשתינית בעימות עם כתב נוער אחר שקראו לו דני מנהיים, והיום הוא דני נוה, ואחרי כל זה הכדורגל אצלי הוא הביטוי הרומנטי. יש כאלה שמנגנים בגיטרה ומכירים את כל המילים של ג'ון לנון, אצלי הכדורגל זה המקום שבו הנשמה מוצאת את מנוחתה עדן. מגיל צעיר מאוד הבנתי שכדורגל זה הרבה יותר מכדורגל. זו שירה, תיאטרון, תרבות, דרמה, טרגדיה, קומדיה, פסיכולוגיה, טלנובלה, סוציולוגיה. זה החיים".



    אוהדי הפועל ת"א בבלומפילד. "הבית האמיתי שלי". צילום: דני מרון >
    אוהדי הפועל ת"א בבלומפילד. "הבית האמיתי שלי". צילום: דני מרון


    החוויה בסקאי ניוז
    אצלנו הוא מזכיר יותר מוות.

    "נכון. אבל באופן כללי, בניגוד לכדורסל, ששם הכל קורה מהר, הכדורגל מתנהל בקצב הנכון של החיים. לפעמים לא קורה כלום, לפעמים הכל קורה בבת אחת. והכל אפשרי. זה מה שקנה אותי. למרות שאני קורא והולך לסרטים ולהצגות, בסוף הכדורגל הוא הביטוי האמיתי לנשמה. רק כשבגרתי הבנתי שאני בתוך שלולית. אני רואה כדורגל מ-67', קצת אחרי ששת הימים. תחשוב מה קרה מאז למדינה. בגיל שבע, ברחוב ליד הבית שלי ברמת גן, עברה עגלה רתומה לחמור ומוכר צעק'נפט'. היום יש קמינים פרטיים והמכולות הפכו לקניונים ולרשתות פארמים. בתי הקולנוע עם כיסאות העץ החורקים הפכו לסינמה סיטי. הכבישים הצרים והמשובשים לאוטוסטרדות. הטלוויזיה שחור-לבן עם ערוץ אחד הפכה לאוקיינוס דיגיטלי ומכונת הכתיבה למחשב. ורק הכדורגל נשאר אותו הדבר. בדיוק אותו הדבר. המגרשים עלובים כמו אז והרמה אולי אפילו ירדה קצת מאז. הרי פעם היינו מנצחים בקלות את יוון וקוריאה ואוסטרליה וטורקיה. והיום, איפה הם ואיפה אנחנו".



    אתה לא מקצין קצת?

    "לא. זה המצב. פגשנו כאן אנשי כדורגל, אותם אנשים שאחרי משחק משחררים את התגובות השבלוניות הרגילות והקלישאיות, וכשמדברים איתם ברצינות הם כואבים ויודעים שהם במקצוע מפוספס. כשנסעתי, הבנתי. בטורקיה, למשל. לא באיסטנבול, שזה לא חוכמה, אלא במקומות נידחים. יש משחק של קבוצה ממקום שביעי נגד מקום 11. אתה מגיע לאיצטדיון והוא מלא שעתיים קודם, עם 30 אלף צופים, מחציתם נשים, חנות כלבו ענקית ומפוארת בכניסה עם כל הגאדג' טס. כולם אוהבים את המשחק ומתורבתים, ואתה אומר'רבאק, זה בסך הכל שעה וחצי מכאן'. לנו אין תרבות של כדורגל. אצלנו, כדורגל זה תת תרבות. בכל שכונת עוני באנגליה האהבה לכדורגל אמיתית, בסיסית, שורשית. משפחות באות למגרש ביחד, עם הצעיפים, ושרות את ההמנון של הקבוצה ביחד, וכל מורה להתעמלות בבית ספר הכי נידח במנצ'סטר מתייחס למשחק בחרדת קודש.

    "נכנסתי לראיין את המגיש הראשי של'סקאי ניוז' בלונדון. רשת שמשלמת לכל קבוצה בליגת העל באנגליה 20 מיליון ליש"ט לפני שהליגה מתחילה, לפני בונוסים ותוספות. האיש הזה, הכוכב מספר אחת של הרשת, מדבר איתך על כדורגל בכזו אהבה, ומספר לך שבקהאם יותר פופולרי מהמלכה. כאן, אני לא יכול לדמיין לעצמי את גדי סוקניק או חיים יבין או אפילו יעקב אילון, שבא איתנו לפעמים למשחקים, מדברים על כדורגל בדרך כזו. אלה שמעזים ללכת כאן למשחקים נתפשים כילידים נחשלים. היינו בצפון מזרח אנגליה, חבל ארץ עם שלושה מיליון בני אדם ושש קבוצות בליגת העל. 300 אלף אנשים מחזיקים שם מנוי למשחקים, אחד מכל עשרה אזרחים, ורוב האחרים רואים בטלוויזיה או בפאב. זו תרבות של כדורגל, ואני מדבר איתך על אנגליה, ערש התיאטרון ואנינות הטעם".



    רוזן ופרגוסון. "הרגע המרגש במהלך הצילומים". צילום: ארכיון >
    רוזן ופרגוסון. "הרגע המרגש במהלך הצילומים". צילום: ארכיון


    כשהכוכבים מוציאים גימ"לים
    "קח את רשימת מאה עשירי ישראל. כמעט כל אחד מהם עושה גם ותורם גם בתחומים אחרים, לא רק במה שקשור לעסקים הישירים שלו. יש שם רק שני אנשים שמשקיעים בכדורגל. יענקל'ה שחר, שהוא יחיד במינו, שגם אוהב כדורגל וגם מבין כדורגל וגם מחויב, ויש את סמי סגול, שלצערנו כדורגל לא לגמרי מעניין אותו והוא נראה כמי שמת להיפטר מזה. היה מוזי ורטהיים, שהשקיע במכבי תל אביב, קלט את הפרינציפ וברח והשאיר את לוני הרציקוביץ' לבד, כי הבין שכדאי יותר להשקיע בכוכב נולד בקשת מאשר בכוכב נמלט בבלומפילד. כשסיפרתי לשר הספורט הצרפתי שאין לנו שר ספורט במשרה מלאה, הוא הפסיק את הראיון ולא הצליח לעכל את זה. שני האנשים היחידים בעולם שלא הסכימו להתראיין לסדרה הזו היו דיוויד בקהאם, שדרש את התעריף הרגיל שלו, 50 אלף דולר לראיון, והשרה לימור לבנת, שהיא גם מחזיקת תיק הספורט".

    "נכון. ברצינות, תסתכל מי משקיע כאן בכדורגל: אנשים ברמה בינונית ונמוכה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת רמת הניהול. פניג'ל ולוזון וזינו והרציקוביץ', שהוא אולי נחמד ונאור וחביב, אבל מנהל קטן מאוד".

    "אני אתן לך עוד דוגמה. כשנכנסתי לאותם אולפנים של'סקאי', קודש הקודשים של הטלוויזיה הבריטית, היה רגע גדול של התרגשות, אבל בסופו של יום הבנתי שזה לא שונה בהרבה מהטלוויזיה בארץ. אין הבדל גדול בין הבניין, האולפנים, השיטות, האנשים והמקצוענות. לעומת זאת בולטון, עיר של 200 אלף תושבים בסך הכל, דומה מאוד לאשדוד, יש לה איצטדיון מדהים ומתקן אימונים משוכלל. כשאני משווה את זה למתקן של מ.ס. אשדוד, שלשחקנים אין בו איפה להשתין, האסימון נופל. תראה את פורטוגל, מדינה ענייה יותר מישראל, והממשלה שמה שם 25 אחוז מעלות שיפוץ האיצטדיונים. כאן אנחנו מדברים כבר 20 שנה על איצטדיון בחיפה. קח את נתב"ג 2000. השקיעו שם מאות מיליונים. גאווה לאומית. ואני חושב שאם היה כאן כדורגל טוב ותוסס, עם איצטדיונים משוכללים ואפשרות להפוך את זה לבילוי משפחתי, זה היה גורם הרבה יותר אושר להרבה יותר אנשים מאשר שדה התעופה".




    בקהאם. ביקש 50 אלף דולר לראיון. צילום: רויטרס >
    בקהאם. ביקש 50 אלף דולר לראיון. צילום: רויטרס


    ההבדל בין דוד רביבו לטל בן-חיים
    אחד הקטעים החזקים ב"בעקבות הגביע האבוד", מתאר את סדר יומם של שני שחקנים. טל בן-חיים בבולטון מול דוד רביבו, האח של, באשדוד. המצלמה של רוזן מלווה את שניהם. את ההשכמה של בן-חיים בשבע בבוקר, ארוחת הבוקר הבריאה, הנסיעה למתחם האימונים, ההגעה בשמונה וחצי ליום של 12 שעות מלאות, כולל אימון כושר ואימון עם מאמנת מיוחדת שקורעת את השחקנים, באווירת מקצוענות עניינית. בינתיים המצלמה באשדוד מתייבשת מול הבלוק של רביבו, שעוד לא קם. רק בצהריים המאוחרים, אחרי סיבוב בתי הקפה, הוא מגיע ל"מתחם" האימונים של אשדוד, נטוש ובלי כוחות, ונטפל למכשיר משקולות נושן ועזוב, לבדו, כי שאר השחקנים לא טורחים. פתאום מבינים הכל.

    "הרופא של הפועל תל אביב סיפר לנו", אומר רוזן, "על שחקן שלא נקב בשמו, שהתבקש לבוא לאימון כושר בבוקר, והשחקן צחק לו בפרצוף ואמר שאם יבוא בבוקר, לא יהיה לו כוח אחר הצהריים". רוזן חושף את השחקן: "פיני בלילי, אלא מה. היום, בטורקיה, הוא מתאמן שלוש פעמים ביום ולא פוצה פה. כי מכריחים אותו. לא הכל עניין של כסף. יש במדינה כסף להכל, רק לכדורגל אין. הרי השחקן בסך הכל רוצה להצליח. צריך לדעת לדרוש מהשחקנים, לחנך אותם מתחילת הדרך, לנהל אותם בצורה נורמלית. הרציקוביץ' אמר פעם שאנחנו דפוקים גנטית, ואני לא מסכים איתו. זה בולשיט. פשוט, אין מי שידרוש מהשחקנים להתאמן כמו שצריך ואין להם איפה. זה סוג של תירוץ".



    ומה עם המנטליות? אותו בן-חיים עשה בבולטון הצגה מכוערת, תפס את הפנים ונפל כאילו ירו בו, כשבדיעבד התברר שלא פגעו בו. זו רעה חולה כאן, כולם מנסים לעשות הצגות, נופלים כל הזמן, חבורה של ארטיסטים שמנסים לפגוע בפרנסה של החברים שלהם במקום לשחק כדורגל. אתה בעצמך מראה בפרק הראשון את אייל ברקוביץ' הגדול מסרב בגסות ללחוץ יד לשחקן אוסטרי אחרי ההפסד ברמת גן. השחקנים כאן הם לא ספורטאים אמיתיים, הם ערב רב של בטלנים. לדעתי, לפחות.

    "אני מסכים איתך באלף אחוז. עדיין, בן-חיים חונך כאן ולא שם. זה מה שהוא יודע. אני בטוח שאם ישחק מספיק זמן באנגליה, זה יעבור לו. רופא בכיר סיפר לנו שכל יום יש לו כאן מסדר חולים ופצועים של שחקנים שרובם עושים הצגות, באים לקבל גימ"לים כמו בצבא, העיקר להתחמק מאימון. הרי המשכורת תדפוק גם ככה. אתה יכול להיות כאן כוכב גדול גם בשעה וחצי עבודה ביום. למה להתאמץ יותר?"



    רוזן. "יש במדינה כסף להכל, רק לכדורגל אין". צילום: עדי אבישי >
    רוזן. "יש במדינה כסף להכל, רק לכדורגל אין". צילום: עדי אבישי


    הטירונות בשטרסבורג
    מה הכי הפתיע אותך במסע הזה?

    "היינו בשטרסבורג. אפרופו ברקוביץ' ולחיצת היד, יש שם אקדמיה לכדורגל לנוער. משחק שם עומר פרץ, הבן של ויקי. יש שם נערים מכל העולם, בגיל הכי מעצבן ומורד שלהם, ואתה רואה איך הם מתנהגים אחד לשני. הברכות המיוחדות בבוקר, מי שנכנס לחדר האוכל, קמים לכבודו, הכבוד שהם נותנים למשחק, המסורת. לא נעים לי לספר לך, אבל במקומות שהיינו עם ישראלים, השחקנים עשו תחרות מי מפליץ הכי חזק. ילדים הם אותם ילדים בכל העולם, המסגרת מעצבת אותם. שאלתי את עומר פרץ מה עושים למי שנתפס מעשן. מעשן? הוא צחק עלי. תפסו שם מישהו אוכל המבורגר של מקדונלד'ס, העירו את כל הקבוצה באמצע הלילה והריצו אותם סביב המתקנים. זה עניין של חינוך. זאביק זלצר שואל איך הוא יכול ללמד את הילדים לתת כבוד למשחק, כשאין להם איפה להשתין במגרש".



    יש לכם מסקנות ברורות? בפרק הראשון זה נראה יותר כמו סיפור צבע ופחות רשימה נוקבת של חוליים עם הצעות לשיפור.

    "הפרק הראשון מציג את המצב, הפיגור והפיספוס. הפרקים הבאים כבר יורדים לעומק, והמסקנה העיקרית שלי היא שבניגוד למה שאומרים, אפשר לעשות את זה. צריך לקבל החלטה אסטרטגית ברמה הלאומית, להביא חמישה-שישה אנשים כמו יעקב שחר. לשנות את היחס, להחזיר את הקהל ולדרוש מהשחקנים מה שדורשים מהם באירופה. אומרים שאנחנו טובים בילדים ובנוער ופתאום בבוגרים זה נעלם. בולשיט. הנערים שלנו מנצחים כי מלמדים אותם שזה הדבר היחיד שחשוב. הילדים בעולם לא חושבים על ניצחון. הם לומדים את היסודות, עד גיל 18 הם עוד בהנחת התשתיות הנכונה, ואז הם מגיעים לבוגרים בשלים והבלוף שלנו מתגלה. תראה מה קרה בצרפת. היו כישלון טוטאלי, אף אחד לא ספר אותם, ובא אחד, מישל פלאטיני, והפך את הכדורגל לפרויקט לאומי. זו החלטה של אדם אחד".


    יש סיכוי שזה יקרה פה?

    "אני מקווה. יש בסדרה סצנה מדהימה ומביכה איך איצ'ה מנחם, יושב ראש ההתאחדות, מתחנן בטלפון לפגישה עם רונית תירוש, מנכ"לית משרד החינוך. חודשים הוא רץ אחריה והיא לא סופרת אותו. אבל אם הנבחרת תגיע בטעות לאיזו אולימפיאדה, מיד תראה שם את השרה על הפודיום. יש במדינה הזו כמות ענקית של אנשים שמתעניינים בספורט, לך בערב למכוני כושר ותראה בעצמך. תאמין לי שזה מעניין יותר מההתנתקות. לנו, ככתבים מדיניים, יש נטיה לחשוב שכל מה שמעניין אנשים זה שרון, ביבי וסילבן. בשנים האחרונות, ב'זה הזמן', למדתי שזה לגמרי לא נכון. את האנשים מעניין האוויר שהם נושמים, החינוך, הבעיות האישיות שלהם, הפרנסה, איכות החיים והקלות הבלתי נסבלת שבה הרשות גוזלת מהם את חוף הים. מאז שאני מטפל בנושאים האלה, אני מבין שזו המהות האמיתית של החיים. זו עיתונות שמביאה אותי לתחושה שאני עכשיו בשיא, נוגע בעניין עצמו. הכדורגל, שהוא איכות חיים, זה חלק בלתי נפרד. זו הנורמליות, זו לא פנטזיה".



    מנחם. התחנן לפגישה עם רונית תירוש. צילום: גילי שני >
    מנחם. התחנן לפגישה עם רונית תירוש. צילום: גילי שני


    המקדש במנצ'סטר
    בוא נסכם את הקלישאות. מה היה הרגע הכי מרגש שלך במהלך הצילומים?

    "ההגעה למתקן האימונים של מנצ'סטר יונייטד. אני אוהד יונייטד ורעדו לי הרגליים. עמדתי שם בלובי, מפואר ברמות שלא ייאמנו, ופתאום עובר לידי ריו פרדיננד. הצלם שואל אותי מי זה ואני רוצה לחנוק אותו. עשיתי סטנד-אפ על רקע האימון ופתאום עף לעברי כדור, החזרתי אותו בפס מדויק להפליא לרוד ון-ניסטלרוי, שאמר תודה והמשיך הלאה. קאט".



    אתה איש קר. לא מחצין רגשות, לא מרים קול. אני, לאסוני, יושב לידך בכדורגל ויש לי בעיית שמיעה בצד אחד בגלל הצרחות שלך. מה קורה לך, בעצם, בכניסה לאיצטדיון?

    "אני 30 שנה עיתונאי בתנאי לחץ והרבה מאוד אקשן. אני לא מעשן. מסביב כולם צועקים ומתפרצים ומתעצבנים, ואותי אף פעם לא תשמע מרים קול בעבודה. רק בכדורגל. אני צועק, אני צורח, מתנהג כמו אינפנטיל.אני זוכר את עצמי,ילד בן עשר,עומד בשער 9 וממרר בבכי אחרי הדרבי שהפסדנו 0-5. בוכה בכי תמרורים".


    אפשר לקרוא לזה חוויה מעצבת?

    "בטח. אתה מבין פתאום על מה אריק אינשטיין שר. על זה שבחרת את החולצה הלא נכונה. כל כך משפיל. בכדורגל יוצאת לי הנשמה. הסיפורים המדיניים והבטחוניים לא מנידים לי עפעף. בכדורגל אני מתעצבן, וגם בסיפורים של'זה הזמן'. כשאני נתקל בנכה שהפרוטזה שלו נשברה והוא תקוע בבית ולא יכול לזוז, כי יש נוהל שמחליפים פרוטזה רק כל ארבע שנים".


    אתה מרשה לעצמך לעשות בכדורגל דברים שאתה לא עושה בחוץ.

    "ועוד איך. על חלק מהם אין עדיין התיישנות. פעם, בדרבי, אמא שלי לא נתנה לי לצאת מהבית בלי שקית סנדוויצ'ים. הצלחתי בתרגיל ערמומי להחליף את הביצים הקשות בביצים טריות, וכששחקני מכבי עלו למגרש זרקתי עליהם את הביצים. הייתי בן 13. פעם חזרתי הביתה עם חולצה קרועה ולא מעט חבלות. זה היה אחרי משחק נגד בית"ר תל אביב בבלומפילד, הצלחתי לאתר את אחד משלושת האוהדים שלהם, לקבל ממנו בעיטה ולהחזיר לו בעיטה".



    היציעים באולד טראפורד. "רעדו לי הרגליים". צילום: זהר זליג >
    היציעים באולד טראפורד. "רעדו לי הרגליים". צילום: זהר זליג


    כשעיתונאים עושים ריאליטי
    שנים ספורות אחר כך הוא נקלע, יחד איתי, לעימות פיזי עם השופט יאיר טילינגר. "בטח שאני זוכר, זה היה אחרי תיקו 2-2 נגד מכבי יפו באיצטדיון 'גאון'. טילינגר הרג אותנו, חיכינו לו אחרי המשחק ליד המכונית".



    נו מה, תקפנו אותו?

    "טוב, לא בדיוק. שמע, לא באנו עם עיניים רושפות ושנאה, זה היה יותר תעלול של שובבות. נדמה לי ששפכנו לו קצת חול על האוטו. בוא נגיד את האמת לציבור, היינו שני חננות מחולון, לא בנויים למכות של ממש".


    אבל היום אנשים כבר בנויים לזה. יש לא מעט אלימות. מפחיד אותך?

    "כן, וצריך לדעת את הגבול. אפשר לעשות הרבה דברים בכדורגל, אבל אסור להרים יד. קו הגבול צריך להיות ברור לכולם".

    מבחינת רוזן, הפועל תל אביב תמיד משחקת טוב יותר, תמיד מקופחת, תמיד החמיצה ניצחון בגלל חוסר מזל או שופט עוין, או שניהם. הוא מין סוג של שייע פייגנבויים תקשורתי, רהוט יותר, מאוזן קצת פחות. פעם, אחרי משחק נגד מכבי פ"ת (1-2 להפועל בבלומפילד), כמעט נקלע לקטטה עם אחד הלוזונים, ביציאה מתא הכבוד. ופעם, היה את העניין הזה עם יעקב שחר.


    מה קרה בדיוק?

    "אני בקושי זוכר. נדמה לי שאחרי איזה 0-0 נגד חיפה בבלומפילד, כשהפועל היתה הרבה יותר טובה, ראיתי אותו ביציאה ואמרתי לו כמה דברים. חלפו מאז שנתיים-שלוש. הרי היום אנחנו יכולים רק לחלום על תיקו אפס נגדם בבלומפילד. והנה עכשיו, בשביל הסדרה הזו, פגשתי את שחר לראיון. הוא אמר לי שהוא חייב להתוודות שהוא לא שכח את העימות ההוא בינינו, ואיך סיפר אחר כך לאשתו שהעיתונאי ההוא מאולפן שישי בא אליו אחרי המשחק ושאל אותו 'איך אתם לא מתביישים'. והוא היה בהלם ולא הבין מה אני רוצה ממנו. סידרנו את העניין הזה בינינו וכמה ימים אחר כך בא אלי הבן שלו, שעובד בבניין של ערוץ 10, וסיפר לי שאבא שלו שמח, כי זו היתה ממש אבן שעמדה לו על הלב. העיתונאי המטורף הזה שבא אליו אחרי תיקו אפס וצועק עליו".



    רוזן. הלך מכות עם שופט באיצטדיון גאון. צילום: עדי אבישי >
    רוזן. הלך מכות עם שופט באיצטדיון גאון. צילום: עדי אבישי


    ממשיך לחלום
    מה דוחף אותך להחליף כיוון כל עשור? עשר שנים במעריב, עשר בערוץ 2, עכשיו ערוץ 10. יש בך צורך לשנות כל הזמן?

    "אני אוהב שינוי, אבל אני חושב שבסך הכל אני הרבה יותר יציב מהרבה אנשים. היום כל תחקירן רוצה אחרי שלושה חודשים להיות כתב, ואחרי חצי שנה להיות מגיש, ותיכף ומיד להיות פרשן. אני הייתי שמונה שנים ב' מעריב' עד שכתבתי טור פרשנות ראשון. אני מסתכל היום על אנשים שכותבים טורי פרשנות וביקורות מלומדות בלי שהיו ריפורטרים בחיים שלהם. הייתי ריפורטר 15 שנה, עד היום לא יצאתי מזה, וכשתתחיל ההתנתקות אני אסקר אותה. ההחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים, כשעברתי לערוץ 10, היתה להיפתח לנושאים חדשים. רציתי להיחלץ רגע מהכותרות הראשיות, לרדת לחיים. לא תיארתי לעצמי כמה צדקתי. אז זו נראתה החלטה מוזרה. היום, תראה את התוכניות. בולדוזר ושומר מסך ומה לא, ומובילים אותן עיתונאים בכירים, רציניים, בשיא הקריירה. את כל השינויים בחיים עשיתי מתוך בחירה, במצב טוב, כשרוצים שאשאר ואני מחליט לקחת את הסיכון. היה לי מזל מהבחינה הזו. עשיתי הרבה דברים בטלוויזיה. אוסלו ורצח רבין וכתב מדיני ואולפן שישי ומלחמת המפרץ והאינתיפאדה. משום דבר לא נהניתי כמו שאני נהנה מ'זה הזמן'".



    בחודשים הראשונים, אולי בשנה-שנתיים הראשונות, היית על הקרשים. מפרשן של רייטינג עצום, נעלמת בין הריסות של ערוץ מחוק, הקריירה שלך היתה בסכנה ממשית.

    "לקחתי את זה בחשבון. לא עזבתי את ערוץ 2 בתחושה שאני הולך לכבוש את המדינה. ידעתי שאני מתחיל מאפס. אגב, גם בחדשות 2 התחלנו מאפס. חצי שנה אחרי שעלינו לאוויר פגש אותי מישהו ושאל אותי לאן נעלמתי. מבחינתי, זה חלק מההרפתקה. אף פעם לא התמכרתי לרייטינג, לתהילה או לפרסום. בניגוד לרבים אחרים. בדיעבד, חשבתי שיהיה הרבה יותר גרוע. עכשיו כבר רואים שהערוץ הזה מתקדם, זוחל באופן איטי לתודעה, חי וקיים למרות כל הקשיים והאנשים הלא מפרגנים. אני לא מתחרט לרגע. בן אדם צריך למתוח את החבל לפעמים. לבדוק עד איפה אפשר להגיע. ללכת לפעמים על שפת המצוק. אפשר ליפול, אבל לא מתים מזה. והנסיונות שלי עוד לא הסתיימו".


    שתף אותנו.

    "יש דברים שאני חולם לעשות. הסדרה הזו עכשיו, בסך הכל על כדורגל, מכניסה אותי קצת לנושא הדוקומנטרי. יש לי חלום, מתישהו בחיים, לעשות סרט עלילתי. אמיתי. באורך מלא".


    ג'ורג' עובדיה תיזהר, עמנואל רוזן מאחוריך?

    "משהו כזה".



    רוזן. "הסדרה מכניסה אותי לנושא דוקומנטרי". צילום: עדי אבישי >
    רוזן. "הסדרה מכניסה אותי לנושא דוקומנטרי". צילום: עדי אבישי


    "לא עשיתי בחיים שום דבר חוץ מעיתונות"
    בסך הכל אתה הרפתקן. הצורך שלך לצאת מדי פעם לראפטינג באיזה נהר נידח באתיופיה, מה אתה מנסה להוכיח לעצמך?

    "יש בי משהו מזה. לא מעניינים אותי סיכונים לשם הסיכונים. לא מעניין אותי לקפוץ ממצוק במקסיקו. אני הרי פחדן בלתי רגיל. בראפטינג האחרון באוגנדה הייתי על סף דום לב. אבל הסקרנות והסיפוק והדרך המסוכנת שצריך לעבור כדי לעשות משהו, מתחברים לנכונות להתהפך עם סירה בנהר שורץ תנינים בגיל 44. לכן החיים שלי מעניינים ואני לא מוכן להחליף אותם בשום דבר. זה לא אומר שאני לא אוהב פינוקים ונהנתנות. אני נהנה מהביטחון הכלכלי שלי. אני אדם רגוע".



    אתה שותף לדאגה מגורלו של מקצוע העיתונות? מהזילות הבלתי נסבלת של העברת המידע? אולי כל זה נגמר?

    "אני לא עשיתי שום דבר בחיי חוץ מעיתונות, אז אין לי למה להשוות את המקצוע הזה. אבל אני מאמין שזה מקצוע מרתק, אני לא מעלה על דעתי שאיזה עורך דין או מהנדס או טייס או מדען טילים, יכול לעבור חיים מרתקים כמו עיתונאי. זה המקצוע הכי מרגש שאני יכול להעלות על הדעת. אני חושב שהרומנטיקה של העיתונות לא נגמרה. היא אולי תשנה צורה, אבל הציבור זקוק ויזדקק לאיש שיביא את הסיפור. כך או אחרת. אבל יש יש תופעות שמרגיזות אותי. סדרות הריאליטי, למשל, זה דבר מתועב. לא סובל את זה. בין אם מדובר ב'קחי אותי שרון' ב' השגריר' או ב' דרוש מנהיג".


    שכחת את הערוץ שלך, עם הדוגמניות.

    "נכון. זה ברור מאליו. זה שאנשים מתעניינים היום יותר בריאליטי מאשר במציאות, מדאיג אותי. אם עיתונאי מוערך עלי מאוד כמו קובי מידן הולך לעשות ריאליטי, זה מסוכן ומדאיג. אני זוכר את עצמי נכנס פעם ראשונה לבית מעריב, ב-2 בדצמבר 1982, ומרגיש שאני דורך בהיכל קודש, רואה במסדרונות אגדות כמו שלום רוזנפלד, טומי לפיד, יוסף חריף. היום יש במקצוע הזניה ענקית. כל פשפש עיתונאי, כל אפס מבקר עיתונות. אנשים בתת רמה חודרים למקצוע, מנצלים את הפרצות".


    אתה בעד להנהיג רישוי עיתונאים מסודר, כולל השכלה?

    "בשום אופן לא. אתה יודע איפה זה מתחיל, לא יודע איפה זה נגמר".


    אז מה עושים?

    "מי שעומד בראש המערכת, העיתון, הטלוויזיה, האינטרנט, בעיקר האינטרנט, צריך להקפיד. זו לא חוכמה לרכז את כל אלה שמוכנים לכתוב בשביל 3,000 שקל לחודש. צריך לשמור על המקצוע הזה מכל משמר. אני מאמין שהאיזונים יושגו. העיתונות רחוקה מאוד מלסיים את דרכה. יכול להיות שהעיתונות המודפסת במשבר, אני לא מבין בזה ומקווה שימצאו פתרון. ועדיין, זה מקצוע מצוין. מי שאוהב את זה, אני ממליץ מאוד. אבל רק אם אתה מוכן לעבוד באמת, בשטח, עם האנשים, ולא רק לשבת בחלון הראווה".

    http://www.nrg.co.il/online/3/ART/881/946.html
    -----------------------------------------------------------------------------------------------
    עכשיו דעתי האישית על תרבות הכדורגל בארץ ,בוא נתחיל בזה שיש בארץ איצטדיונים ששייכים למאה הקודמת,מדינה שרוצה להתקרב לאירופה ,צריכה לשנות גם את הדברים האלה ,לא יכול להיות שיש היום בליגת העל מגרשים כמו המגרש של פתח תקווה .
    לגבי השחקן הישראלי : יש בארץ 2 סוגים של שחקנים ,השחקן העצלן אבל חושב רחוק,יש שחקנים שחושבים שאם הם לא יעשו שום דבר ,לא ישקיעו הם יגיעו רחוק ,לפעמים זה קורה .
    והסוג ה-2 ,זה השחקן שנותן משחק אחד טוב,מקבל כמה מחמאות ואז פשוט מפסיק לשחק ,כי הוא עדיין נמצא באותו משחק טוב שלו .
    יש כאן מעט שחקנים שמתאמצים על המגרש ומחוץ למגרש ומצליחים .
    איציק זוהר נולד עם נתונים שאין להרבה שחקנים בארץ ,אבל בגלל שהוא כל הזמן היה עסוק בדברים אחרים ופחות בכדורגל הוא לא עשה שום דבר ,שחקן שיכל להיות אחד הגדולים ביותר שידעה מדינת ישראל התבזבז .

    באנגליה ,המגרשים מלאים גם במשחקים משעממים ,גם במשחקים שאין עניין רב יש קהל ,הקהל מעודד גם כשהקבוצה מפסידה.
    אבא שלי ,היה לפני שנתיים-שלוש באנגליה והיה בדרבי של צ'לסי שנגמר בתוצאה 0-5 לצ'לסי ,הוא אמר שהוא היה המום מזה שהקהל של הקבוצה שהפסידה לא הפסיק לעודד,לא קילל ועוד בסיום המשחק הם עמדו על רגליהם ופשוט הפסידו בכבוד .
    לכל קבוצה בכירה באירופה (ואולי גם לא) יש חנויות מזכרות באיצטדיונים ,חנויות בגודל כזה שלא בא לך בכלל לצאת משם .
    אבל בארץ?אין פה שום דבר.
    בעבר כשהיו מגרשים יותר גרועים מהקופסא ומהשכונה והאורווה ,היו נדחסים צופים שם ,כדי לראות כדורגל נטו ולא לראות כל מיני דיבורים ,פעם אומנם התנאים לא היו טובים היותר,אבל הכדורגל היה טוב יותר,היו יותר שחקנים שגורמים לצופים להרגיש הזדהות עם הקבוצה שהם אוהדים,או עם הכדורגל בכלל .
    חבל שבארץ במקום לצעוד קדימה אנחנו הולכים 2 צעדים אחורה.
     
  2. Sir Alex Ferguson

    Sir Alex Ferguson משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏8/8/02
    הודעות:
    18,668
    לייקים שהתקבלו:
    4,066
    כתבה מעולה.
    כבר לפני הכתבה ראיתי את הפרומים על הסדרה ואני מחכה בקוצר רוח לסדרה.
     
  3. TariboWest

    TariboWest Member

    הצטרף ב:
    ‏10/6/04
    הודעות:
    3,008
    לייקים שהתקבלו:
    8
    גם אני.
     
  4. robson

    robson Member

    הצטרף ב:
    ‏17/8/04
    הודעות:
    4,369
    לייקים שהתקבלו:
    0
    בהחלט זאת צריכה להיות סדרה מענינת ואני מתכוון לצפות בה, כמה מוזר שאותו ערוץ שנותן לביזיון כמו הטריבונה להיות משודר אצלו ישדר גם סדרה "מתורבתת" על הכדורגל הישראלי ויוכיח שאפשר גם אחרת חוץ מההתלהמות והקללות שהם מנת חלקו של הצופה בטריבונה.

    דרך אגב נדב מיכאלי, אין צורך להעתיק את כל הכתבה ממעריב מספיק היה קישור...
     
  5. אלי מתחן

    אלי מתחן Member

    הצטרף ב:
    ‏8/12/03
    הודעות:
    13,335
    לייקים שהתקבלו:
    316
    זה הכדורגל ומה שהוא עושה לאנשים, אפילו כאלה כמו עמנואל רוזן.
    אני מתפלא שעדיין לא קראתי פה גינוי של נדב מיכאלי ל"חוליגאן" רוזן.
     

אהבת? שתף את העמוד עם חבריך!