ארסנל מול בארסה, עד השנייה האחרונה האמנתי שהנרי יעשה את וייקח את המשחק להארכה, וכשנשמעה השריקה בכיתי כמו ילד קטן.
נזכרתי בעוד אחד, במחזור האחרון של הליגה הספרדית בעונה שעברה כשריאל בדקה ה-80 ומשהו הובילו 3-1 על מיורקה נשכבתי על הבטן ועל הפנים בספה ולא הרמתי את הראש למשך עשר דקות, אפילו זלגו קצת דמעות.
אצלי הבכי הוא עניין יותר אמוציונאלי, ואני חייב להיות במשחק כדי להגיע למצב כזה. בכדורגל כמעט ולא בכיתי (הרוב בכדורסל, ובתור אוהד הפועל היה הרבה על מה לבכות), אבל מה שאני כן זוכר, זה את המשחק מול אוסטריה במוקדמות 2002. אני די בטוח שלא בכיתי בסוף, אבל אני זוכר שהייתי בהלם טוטאלי למשך כמה ימים טובים. כל המהלך הארוך הזה, מהאיבוד של ברקו, עד לעבירה על הרצוג, הבעיטה, הקפיצה של נמני (זה כבר מעורפל אצלי) ולשער הדרדל'ה ביותר בהסטוריית הכדורגל... הכל רץ אצלי מדי פעם בראש עד היום. הסיבה העיקרית היא שאני יודע שזו הייתה הפעם האחרונה שיכולנו להגיע לטורניר גדול בזכות כדורגל יפה וחיובי ולא בזכות בונקר מסריח. עד היום, כשאני רואה את הקטע הזה אני פשוט נתקף בהסטרייה לא ברורה ורצון להתנפל במכות על הרצוג הבנזונה.
נכון שכולם נותנים ת'שער לפיפו אבל תומאסון וידא שערhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx
כשסטיבי מרים את הגביע, עם האוזניים הגדולות, אחוז אמוק מרוב אושר, זה יכול למחוק לי יום מחורבן שלם. זה יכול למחוק לי כל עצב שיש עליי, ולמלא את גופי בפרפרים של התרגשות ושמחה וחיוך דפוק ומטומטם יימרח לי באופן מיידי על הפנים. גם כל פעם לראות את השערים, והקאמבאק של ליברפול, זה עושה צמרמורות בכל הגוף. גם העצירה הכפולה האלוהית בדקה המאה ותשע עשרה, הפנדלים, המילה "איסטנבול" לעד תתחבר לי בראש יחד עם "אתא טורק" ו- "we won it 5 times".. :aaa12:
ארסנל-ברצלונה, 17.5.2006, חוף בננה ביץ' בתל אביב. ב2-1 עוד התאפקתי. גם בשריקת הסיום עוד החזקתי את עצמי. כשפויול הניף את הגביע הכל יצא החוצה. בחיים לא בכיתי ככה.
גמר 2006. שריקת הסיום. לא נקלט. פאקינג רבע שעה! פרישתו של ברגי. במשחק האחרון בהייבורי מול וויגאן. ההפסד לצ'לסי 2-1 בדקה ה-87' רבע גמר 2004.
לא היה מה לוודא שם, הכדור היה חזק מספיק כדי להיכנס ולא היה שום שחקן אייאקס שהיה מונע את זה. תומאסון פשוט דחף רגל כשהכדור היה באוויר על קו השער. אני מאמין שזה היה די אינסטינקטיבי, אבל זה עדיין מגעיל. הוא שחקן שמאוד שנאתי עד הרגע ההוא, ומן הסתם שנאתי עוד יותר אחרי. פיפו הוא זה שניצח את המשחק ההוא, לא משנה שם של איזה פלוץ נכתב בספרי היסטוריה.
אם הכדור לא היה נכנס בגלל שתומאסון לא נגע היית שונא אותו פי 7 ממה שאתה שונא אותו עכשיו http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx לדעתי עשה בשכל, אינזאגי מספיק מקצוען כדי להבין שהוא וידא שער לטובת הקבוצה ולא כדי שיירשם לו שהוא הבקיע באלופות, גם שלאינזאגי לא ממש אכפת הרי כלם זוכרים את זה כשער שלו, אף פעם לא שמעתי מישהו אומ השער של תומאסון.
עברתי עם מכבי חיפה המון רגעים, שמחים וגם עצובים.. אבל מעולם לא היה עצוב וכואב יותר מ"משחק הדמעות" המפורסם והזכור לרעה לכל אוהד מכבי חיפה. המשחק המדובר הוא המחזור האחרון בעונת 02/03 לאשדוד, ניצחנו אותם 5-1 והיינו רחוקים 2 שערים מלקחת אליפות, שנגזלה בגלל העברת ביתיות של הפועל פ"ת נגד הצהובונים (תעשו לי טובה ואל תנסו להגיד אחרת, תחסכו את זה.) למרות הכאב לב לעמוד עם דמעות בעיניים בסיום המשחק ולמחוא לשחקנים כפיים על עונה ענקית עם הכדורגל היפה ביותר בליגה וקמפיין אדיר בליגת האלופות.. הרגע הכי מרגש ועצוב שעברתי עם מכבי חיפה בלי שום ספק.
והנה, תראה איך יניב (נסטה) זיכה את תומאסון בשער הזה, בלי להזכיר את פיפו! ואני חושב שהחלקתם על השכל או שאתם צריכים לראות שידור חוזר :: http://youtube.com/watch?v=tRGZL9hTUso. הכדור הלך חזק פנימה, היה באוויר בלי שום שחקן של אייאקס שקרוב אליו. כשהגיע לקו השער (ממש על הקו!), תומאסון, שרדף אחרי הכדור וראה שהוא נכנס גם ככה, החליט לשים את הרגל העקומה שלו ולקחת מפיפו את השער שרק אוהדים אמיתיים יזכרו למי הוא באמת שייך, ומי הוביל אותנו לחצי גמר ביחד עם שבצ'נקו!
