מנצ'סטר יונייטד 2016/17-אימפריות נופלות לאט

אורי קופר מנתח את השיפור במנצ'סטר יונייטד בעקבות המעבר ל-4-3-3 ושחרורו של פוגבה לעמדה קדמית יותר.
קפיצה משולשת / הכל מקצועי
מנצ'סטר יונייטד משתפרת כי מוריניו מצא את הנוסחה במרכז המגרש. איך השלישייה קאריק־הררה־פוגבה הרימה את העונה של השדים האדומים, ומדוע זה עדיין לא הופך לגשם של שערים

http://images1.ynet.co.il/PicServer5/2017/01/25/7541456/7541452991688980783no.Xxx

שער של אוליבייה ז'ירו בדקה ה־89 מנע ממנצ'סטר יונייטד ניצחון, אבל באותו משחק, תיקו מול ארסנל לפני כחודשיים, ז'וזה מוריניו הבין שהנה, אולי מצא את הנוסחה הנכונה. זה היה המשחק הראשון שבו הקישור של יונייטד היה מורכב ממייקל קאריק, אנדר הררה ופול פוגבה יחד. מוריניו, למרות השער המאוחר, נשמע מרוצה. "כל אחד מהשלושה מאפשר לאחרים למקסם את היכולות שלהם", קבע המאמן. "יש איזון, והוא יוציא מאיתנו יותר כקבוצה". יונייטד רק שישית באנגליה, רחוק מאוד מהציפיות של תחילת העונה. אבל השיפור במשחק שלה, שכולל רצף של 13 משחקים ללא הפסד בכל המסגרות, מגיע קודם כל מהאיזון שעליו מוריניו דיבר. לשדים האדומים יש עוד נקודות חיוביות בעונה שנפתחה רע – השערים של זלאטן, היכולת של ולנסיה, השיפור של מרכז ההגנה – אבל הסיפור המרכזי הוא החיבור בקישור, שמוכיח את החשיבות העצומה לכך ששחקני מרכז המגרש ישלימו זה את זה.

קאריק בן ה־35, רשם הופעת ליגה ראשונה בהרכב העונה בתחילת נובמבר. שבועיים מאוחר יותר, המשולש קאריק־הררה־פוגבה החל לשתף פעולה והמספרים מראים היטב את ההבדל. יונייטד לא הפסידה בשמונה משחקים עם הקישור החדש וגם לא ספגה אף פעם יותר משער אחד. אחוז ההצלחה עם השלישייה עומד על 75 אחוז, לעומת 54 אחוז כשאחד מהם בחוץ. בזמן שמספר שערי הזכות השתפר במעט (עוד על כך בהמשך), כמות הספיגות ירדה בחצי. באנגליה חוזרים שוב ושוב על כך שיונייטד לא הפסידה עם קאריק, אבל הסיפור הוא לאו דווקא היכולת (המצוינת) שלו, אלא מה שקרה לכל לב הקבוצה בעקבות הכנסתו להרכב ושינוי המערך. שינוי שפתאום, למרות המצב בטבלה, שיפר את האווירה באולד טראפורד.

הכל מתחיל באמצע
מוריניו שיחק במערך 4־2־3־1 בשלושת החודשים הראשונים של העונה. כלומר, בין שני קשרים מרכזיים (פוגבה, הררה, או מרואן פלאיני) לבין החלוץ, ניצב עוד שחקן התקפי - וויין רוני או חואן מאטה. פוגבה, שהפך בקיץ לשחקן היקר בהיסטוריה, ספג לא מעט ביקורת באותה תקופה. המיקום שלו (ראו איור) דרש לא מעט משימות הגנתיות, שהרחיקו אותו מהשער. במקרים רבים הוא הותיר בור מאחור כשעלה קדימה. הררה, סוס עבודה שמגיע לכל חלק במגרש, נאלץ להישאר מאחור ולחפות עליו.
ואז מוריניו הפך את המשולש. במקום שחקן התקפי נכנס קאריק, שמוצב מאחורי פוגבה והררה. מהלך מנצח. על פניו הוא נראה הגנתי, אבל הנוכחות של קאריק, אינטליגנציית המשחק שלו, הרוגע וקור הרוח שהוא משרה על כולם בעצם שחררו את חבריו לקישור לעשות את הדברים שהם יודעים לעשות הכי טוב.

פוגבה הוא מפלצת כדורגל, שילוב של פיזיות ויצירתיות, ועם קאריק מאחוריו קיבל הצרפתי יותר חופש תנועה על המגרש. מצד אחד - לעזור בהנעת הכדור ולשלוח כדורים ארוכים מדויקים. מהצד האחר - להיות קרוב לשער היריב כשצריך. פוגבה הוא הקשר שבועט הכי הרבה לשער בפרמייר־ליג וגם הרבה יותר מחלוצים מובילים במקומות שונים בעולם. הוא בין הראשונים בליגה במספר הדריבלים ומסירות המפתח. זה לא היה מתאפשר ללא קאריק מאחוריו והררה לידו.
הררה הוא שחקן שלא מפסיק לעבוד, והשילוב החדש מאפשר לו את זה. עם שחקן חכם מאחוריו ועוד אחד פיזי לצידו, הספרדי יכול להפעיל את משחק הלחץ המפורסם שלו ביתר קלות, בידיעה שיש מי שנותן חיפוי. הררה הוא לא רק הקשר שחוטף הכי הרבה כדורים באנגליה העונה, אפילו יותר מאנגולו קאנטה, אלא גם זה שחוטף הכי הרבה במחצית המגרש של היריב, יותר מחלוצים שנמצאים שם דרך קבע. לא סתם הוא רשם לפני חודשיים הופעה ראשונה בנבחרת ספרד עמוסת הקשרים.
בעצם, שלושת השחקנים עוזרים זה לזה להיות טובים יותר. הכניסה של קאריק להרכב מסמלת אמנם את השינוי, אבל גם האנגלי שמעדיף לכדרר פחות נהנה מכך שהררה יכול לצאת מהר עם הכדור, ופוגבה מוסיף פיזיות ומשחק גובה שאין לשניהם. בנוסף, מוריניו קיבל שלושה שחקנים שאוהבים להיות חלק ממשחק מסירות – הררה שני בליגה במספר המסירות, פוגבה שלישי, קאריק שמיני. הם פשוט מתאימים לשחק יחד. וזה, ברוב המקרים, הדבר הכי חשוב בכדורגל.


מחמיצים בע"מ
אז מוריניו מצא את הקישור שלו, אבל יונייטד עדיין לא מתפוצצת. הסיבה העיקרית לכך היא סיומת נוראית ליד השער. יותר מדי החמצות מהזדמנויות טובות. כשיונייטד לא מנצחת, נוהגים לשער שהחלק ההתקפי תלוי מדי בזלאטן. שימו לב לסגן מלך השערים של הקבוצות המובילות: לאדן הזאר בצ'לסי יש תשעה, תיאו וולקוט מארסנל ורוברטו פירמינו מליברפול כבשו שמונה ודלה עלי הפציץ כבר 11 בטוטנהאם. וביונייטד? הכובשים המובילים אחרי זלאטן הם חואן מאטה ופוגבה, עם ארבעה בלבד.
מדוע זה קורה? כי שחקני יונייטד, כולל זלאטן ופוגבה (שבעה כדורים למשקוף העונה), מחמיצים המון. מכירים את זה ששדר במשחק אומר "מצב של מאה אחוז" ובכל זאת אין כדור ברשת? לא רק שיש במשפט כשל לוגי, אלא אותם מצבים רחוקים מלהיות מאה אחוז. ב־Opta, חברת הסטטיסטיקה של הפרמייר־ליג, סופרים מצבים כאלה, מהסוג שכולם מצפים שייגמרו בשער. המספרים מראים שאם קרוב ל־60 אחוזים מהמצבים "הבטוחים" הופכים לשערים, מצב הקבוצה טוב.

ליברפול, טוטנהאם ומנצ'סטר סיטי (ראו טבלה) נמצאות בצמרת מבחינת ניצול מצבים. צ'לסי וארסנל מדייקות בחצי מההזדמנויות הגדולות. ויונייטד? 31 אחוז בלבד. מכל שלושה מצבים של יונייטד, שנדמה שאפשר לצעוק בהם "יש" לפני הבעיטה, רק אחד יסתיים בשער. זה הנתון הגרוע בליגה האנגלית. מדהים. אלו דווקא עשויות להיות בשורות לא רעות לאוהדי יונייטד, כי ייתכן שכדורים יתחילו להיכנס בקרוב, אבל צריכה להיות כאן מחשבה גם לגבי חלון ההעברות. רוב הדיווחים מדברים על רצון להתחזק בבלם, אבל קשר אחורי, כמחליף עתידי לקאריק המזדקן ושחקן ליד זלאטן שיודע להבקיע שערים (גריזמן?), נראים חשובים אפילו יותר. האליפות, יש להניח, תלך לצ'לסי, אבל אחרי שייצבה את הקישור, יונייטד זקוקה לעוד דחיפה כדי לחזור לליגת האלופות.

 

משמעות העלייה לגמר היא שהדרבי באתיחד יידחה לתאריך אחר.