א. יובל, עוד מעט 19, חייל ב. הפועל תל אביב, מגיל 0 ג. המשחק הראשון שראיתי היה בעונת 2002/03, מחזור 2 משחק בית מול מ.ס אשדוד. אבא לקח אותי ואת אחותי הגדולה לשער 2, הפועל ניצחה 0-1 משער עצמי הזוי שאני זוכר אותו עד היום של שרון עמר בנגיחה מוזרה לרשתו שלו. מה משך אותי לאהוד את הקבוצה? אבא באותו משחק אגב, הצבעתי לאבא שלי על שער 5 ואמרתי לו שאני רוצה ללכת לשם (ילד בן 6). השאר היסטוריה... ד. האהדה שלי כיום - משתדל שלא להפסיד משחק, גם בכדורסל. בחצי העונה האחרונה זה היה קצת קשה בגלל הצבא, אבל נסתדר ה. בעונת 2005-06 אני ואבא שלי עשינו מנוי לשער 4-5 ומשם התחיל הרצף. באותה עונה אירחנו את מכבי פ"ת בבלומפילד ואני, בן 9, אמרתי לאבא שאני הולך לשבת ב5 ושניפגש בסוף המשחק. אבא שלי נשאר בשער 4 ואני הלכתי לאזור התחתון של 5. בחימום של המשחק הפועל בעטו לשער כחלק מהחימום וטל חן בעט טיל ליציע שהגיח ממש לכיוון הפרצוף שלי. הרמתי את היד בשביל להגן על הפנים והכדור פגע בה, הרגשתי קצת כאב אבל לא משהו רציני. פתאום צץ מישהו מבוגר מאחוריי ואמר לי "ילד, בוא הנה! תראה לי את היד שלך", הוא החזיק והסתכל, ואמר לי: "יש לך שבר ביד". כולי לחוץ, לא יודע מה קרה פה, מורידים אותי ביחד עם מורדי דדון מהיציע לחדר ההלבשה של הפועל, נכנס במנהרה לחדר הלבשה, קוראים לד"ר קנדה שיטפל בי, הוא חובש לי את היד בתחבושת אלסטית דביקה כזו שעד היום השאריות שלה אצלי במגירה בחדר. לשמחתי ולשמחת הסובבים אותי שם, זכרתי את הטלפון של אבא שלי בעל פה, התקשרו אליו והוא ירד מבוהל לחדר ההלבשה, הצליח לעודד אותי ומשם נסענו לאיכילוב ולא זכיתי לצפות במשחק. אחרי שגיבסו לי את היד אבא אמר לי שמישהו רוצה לדבר איתי, נתן לי את הטלפון ועל הקו היה טל חן, שהתנצל והזמין אותי לאימון של הקבוצה. הלכתי עם אבא, הצטלמתי עם שביט, זיטו אוגבונה, אבוקסיס, אסי דומב ועוד, וקיבלתי חולצה עם חתימה מיוסי אבוקסיס, שאני זוכר שאמר לי: "אם אני הייתי בועט את הכדור הזה, הוא היה נכנס!". ו. שאלקה 04, הפועל תל אביב הגרמנית.
א. אורי, 26 ב. אוהד מכבי חיפה מגיל 8 בערך. ג. אומרים שאהדה לקבוצה זה משהו שעובר במשפחה, אז במקרה שלי ממש לא - בבית נחשפתי לסופרלטיבים על מכבי נתניה, ולמרות סימפתיה בהדחקה לבית"ר ירושלים (שגם חלפה מהר) דווקא הירוקים היו אלה שהצליחו למשוך אותי אליהם בסופו של דבר. ד. האהדה שלי כיום - לאחר שהשתחררתי מהצבא התחלתי להקפיד יותר על נוכחות באצטדיון, וכיום מחזיק מנוי כמו 18 אלף המזוכיסטים האחרים. ה. בזמן הפסקות החשמל מול רוזנבורג ב2004 התחלנו כבר לפנטז ביציע איזה אימפריות יגיעו לישראל... עד היום לא מאמין שזה נגמר כמו שזה נגמר. ו. קבוצה אהודה בחו"ל - ברצלונה. ז. הערצתי מאוד את ניר דוידוביץ' בילדותי, ואפילו העדפתי שלא יעלה לשחק מתוך מחשבה כי "העיקר שלא יספוג שערים" (בעיקר בנבחרת)
הגיע הזמן להגיב לדיון הזה ברצינות: א. שם, גיל, מקום מגורים, קצת על מה עושה בחיים: אור, 21, מבשרת ציון, חייל שעוד מעט משתחרר (פישר קטן אני יודע). ב. קבוצה אהודה בישראל, מאיזה גיל בית"ר ירושלים. בגיל 8 אחי הגדול לקח אותי למשחק נגד מכבי, ניצחנו משער של שאנדור, ומאותו רגע התפרץ אצלי משהו שהיה חבוי ורק חיכה לטריגר כדי להשתלט לי על החיים. בדיעבד זו טעות רצינית. ג. המשחק הראשון שראיתי, ומה משך אותי לאהוד את הקבוצה כמו שרשמתי למעלה, ניצחון נגד מכבי בעונת "ירושלים לא תרד", וזה לא עניין של מה בכך בהתחשב בכך שניצחנו 7 משחקים מתוך 33. מה משך אותי? אין לי מושג. ד. האהדה שלי כיום - לא מפסיד משחק? רק משחקי בית? כורסאיסט? אם הייתה לי את היכולת הכלכלית להגיע לכל משחק, הייתי עושה את זה. אבל גם היום אני מוותר על לא מעט דברים בשביל לנסוע למשחקי חוץ, בשבילי לא לנסוע לסמי עופר או אפילו לנתניה זה קשה. בקשר למשחקי בית, במשך 9 שנים רצופות הייתי מנוי למזרחי, מתחילת העשור הנוכחי ועד העונה הנוכחית הפסדתי אולי 4-5 משחקי בית, אבל העונה לא קניתי מנוי בגלל התנהלותו של טביב ותיכננתי להחרים את כל משחקי הבית העונה. לצערי לא הצלחתי, למרות שנגד הפועל בטדי לא הגעתי, כי באמת קשה לראות משחקים בטדי מהטלוויזיה. ה. סיפור מעניין שחווה בכדורגל הישראלי או שראה בקבוצה שלו - אין לי סיפור מעניין, יש לי מנהג לא להחנות קרוב לאצטדיון. גם אם תהיה חנייה בשפע, אני אעדיף הליכה בשביל לספוג אווירה. בבלומפילד ובסמי עופר אני מחנה ממש רחוק האמת. ו. קבוצה אהודה בחו"ל - אינטר. בתור מזוכיסט אמיתי, משנה לשנה האהבה לקבוצה הזו רק גדלה. לדעתי אם היינו לוקחים את הטראבל היום הייתי בבית חולים מלחץ דם גבוה. ז. משהו שלא יודעים עליי שקשור בקבוצה שלי - שתמיד אני אומר שאם לא הייתי אוהד בית"ר סביר להניח שהייתי אוהד הפועל ת"א. אני מתעב את הקבוצה הזאת, אבל יש לי תחושה שהייתי הולך לכיוון שלהם.
