סיכום המשחק בשבת של באר שבע מול מכבי ת"א: מה , אלו לא באיירן? בערב ראש השנה שיחקה מכבי ת"א נגד באיירן מינכן, האמת? היה חרא של משחק שנגיחה 4 מטר מהשער נחשבה בו כמצב טוב, מינכן (כמו קבוצה גרמנית) הוליכה, מכבי ת"א הייתה נפעמת מהעובדה שרק 1-0 ולא ממש ניסתה לתקוף וללחוץ, עד לסיום התפתח משחק סתמי בין 2 קבוצות שלא ממש מתות להבקיע, ככה זה הסתיים . כמה ימים אחרי, הפועל ב"ש מגיעה לבלומפילד, בשנתיים האחרונות המשחק הזה הסתיים במופע אור קולי של הפועל ב"ש מול קבוצה מאוד אפטית ואפורה של קלינגר. מכבי ת"א שהופיע למשחק היא אותה מכבי ת"א אפורה ודי אפטית, אחרי מינכן בא להם לשחק נגד הפועל ב"ש בערך כמו שלמישהו שסיים ארוחה במסעדת פאר יש חשק לקנות פלאפל בתחנה מרכזית. רק שהפועל ב"ש כנראה היתה בטוחה שמולה נמצאת קבוצה מצמרת הבונדסליג שהרי באיירן מינכן בקושי ניצחה אותם . הכבוד הזה, האמונה הכ"כ מועטה ביכולת לעשות את מה שעשינו כבר שנתיים רצופות זעק למרחוק, בבלומפילד התפתח סתם משחק, כזה שנגמר 1-1 בעיקר בגלל 2 טעויות קשות , חבל כי אפשר היה להשיג הרבה יותר . השילוב של פמי אופמבומני באגף שמאל הוסיף להפועל ב"ש המון בכל מה שקשור למהירות ולמשחק מכיוון אגף שמאל, אלמנט שלא ממש היה קיים מפתיחת העונה, (מה עוד שגם הגנתית הוא תרם בחיסולו של פנסטיל, או שאולי היה זה רוברטו שדאג לכך..) הבעיה היא שלפחות נגד מכבי ת"א זה היה האלמנט ההתקפי הכמעט יחידי שהיה לב"ש להציע. מרכז השדה של ב"ש פשוט לא קיים מבחינה התקפית, אלול נלחם,עושה גליצים והגנה אבל לפחות כעת הוא לא ממש כלי לבניית התקפות, פבריציו קראבליו פשוט לא קיים או שאולי מוטב להגיד גורם נזקים באיבודי כדור וכדרורים מיותרים, שוכח לרדת להגנה ובטח שלא נראה כמו הקשר האחורי עליו גוטמן ערג כל הקיץ. מה שמשאיר אותנו עם רמי אליהו המאוד אנמי מפתיחת העונה ומינטואן אלין, אף אחד מהם לא משחק כקשר קדמי קלאסי, אלין מתרוצץ ומנסה, 2 המשחקים האחרונים שלו מעלים את החשש שהוא הולך ומסתגל לכדורגל בארץ הקודש. אליהו? מה התפקיד שלו תזכירו? במרכז המגרש הוא לא מורגש שלא לדבר על זה שבאגף ימין בניגוד לאגף שמאל האופציה ההתקפית הכמעט יחידה של ב"ש הייתה אביתר אילוז (בעוד הופעה מעודדת) . הסטה של אברג'ל ימינה ופתיחה של המשחק עם חלוץ מטרה הייתה יכולה להפוך את המשחק של ב"ש להרבה יותר מסוכן כי מהאמצע להזכירכם אין כמעט שום אופציה של מסירה פנימה מהסוג שישאיר שחקן מול שוער . גם לאחר שמכבי ת"א כבשה ב"ש לא ממש ניסתה לתקוף בחמת זעם, או אפילו סתם לתקוף באמת את מכבי ת"א, שער השוויון כמו גם ההחמצה שקדמה לו נבעו ממעין מתפרצות על השער של מכבי ת"א. ואז הגיע השוויון, מול קבוצה אנמית ועייפה היה ברור ששער השוויון נותן לב"ש את המומנטום, רק שגוטמן החליט להוציא את אברג'יל , למה ? למה לא בעצם, אנחנו הרי בשוויון שזו התוצאה שרצינו להשיג . בכלל החילופים של גוטמן במשחק הזה לא היו ברורים בעליל, החילוף הראשון של יפרח היה פשוט לא אנושי, שחקן שלוקח את המשחק ללב, אחד שלא נמצא בתקופה טובה ויש לא מעט כאלו שבונים עליו כמנהיג העתיד של הקבוצה היה צריך להשאר על המגרש למרות ואולי בגלל הטעות, כי בהמשך העונה הפועל ב"ש עוד תזדקק ליפרח, יפרח חייב ללמוד שטעויות הן חלק מהמשחק , שמותר לטעות למרות שלטעויות שלו יש לא פעם מחיר כבד, בעיקר כי כשהוא ינסה מאוד לא לטעות הוא יטעה הרבה יותר. החילוף השלישי, והמסורתי הוא של סתיו אלימלך, הפעם 10 דקות תמימות קיבל הקפטן, וכמו נגד נצרת עלית שידר גוטמן לשחקניו "תיקו זה יופי של תוצאה", זוהר חוגג למי שתוהה לא היה חולה או פצוע . צריך להגיד שמסתבר שלמרות כל הטענות על כך שהשחקנים הצעירים שגדלו פה לא מספיק מוכשרים, כשנותנים להם הזדמנות מסתבר שהם לא הגיעו בפוקס לנבחרות שאיגור תומסיץ נתן עוד משחק לא רע. שיינון ברדה וזה כנראה סופי לא בתוכניות . הכותב הוא דודו עזריה, יושב ראש מועדון האוהדים של הפועל באר שבע
והנה קצת על מה מרגיש אוהד של באר שבע כשהוא נוסע למשחק בבלומפילד מול מכבי ת"א: שמוליק חכם /בסימן 7 7. זהו מספר משחקי החוץ שהפרידו בין המשחק אתמול לבין הביקור האחרון שלנו בבלומפילד, בחג פורים. גם אז אירחה מכבי של קלינגר, באותו משחק מעיק עם השיפוט השערורייתי וההרחקה של אופיר חיים, משחק ששלח אותנו לגארבג' טיים ארוך ומייגע עד לסיום העונה. ובכל 7 המשחקים הללו בחרתי לבקר דווקא דרך ערוץ 58 בממיר. כשאין ריגוש - אין טעם ליסוע. אבל אני, כמו בחור מאמין, חזרתי ממש כמו אחרי 7 שנים רעות (בהשראת פתירת החלומות של יוסף), או שמא היה זה בלומפילד שהחזיר אותי לעניינים ולאו דווקא המסורת היהודית. ואין מגרש כמו בלומפילד כדי לחזור לעניינים. כילד תמיד שמעתי על עלילות ב"ש במגרש המפורסם, אבל אף פעם לא הצלחתי להבין על מה המרגש. אט אט הפנמתי גם אני. ישראלי שחוזר מחו"ל מספר ששם הרגיש הכי ישראלי. באר שבעי שנוסע לבלומפילד מרגיש שם הכי באר שבעי. משוואה פשוטה. כבר עם כניסת האוטובוסים לרחבי ת"א ניתן להרגיש את הדם הבאר שבעי לוחץ ובוער בורידים, כשהילדים מתחילים להיתלות על החלונות ולהחליף "ברכות" עם עוברי אורח תמימים. זיהוי בגד צהוב הוא כבר עילה לפשע, וצעקות "נהג תפתח ת'דלת אני יורד אליו!" מתחילות להישמע ברקע. נחכה שיתבגרו. הירידה מהאוטובוס נפתחת במצעד גאווה (אם כי לא מהסוג הזה...) שכזה, כשכולם ללא יוצא מן הכלל פוצחים בהמנון המשוגעים. עם הכניסה ליציע המתמלא, מתחילים בתהליך הכוריאוגרפיה: איפה יושבים (מסורת לא שוברים), איך תולים ת'דגלים ואיפה מיקום התופים. החימום מסתיים, התלבושות מוכנות, וכעת רק נותר לחכות לסיום תהליך הנשיקות של אלעד וחבריו לשעבר. ה"כיף" האחרון הולך לעוז, ושניהם כמו בימים הטובים עולים יד ביד למגרש - אבל איש איש לחציו. אלעד בסופו של דבר לא קיבל פרחים, למרות הודעת הכרוז, הרבה בזכות גיבור אמיתי שקרע לילד בן 7 את הפרחים מהיד. פרחים שהיו מיועדים לאותו אלעד, שבבוקר אחרי המשחק בפורים דאג להתייצב כמו שצריך ב-7 בבוקר בסורוקה, בביקור ומשלוח מנות לילדים חולים. לא נורא, המעצר והפרחים הבאים שנמענם יהיה עוז - על חשבון הגיבור. המשחק נפתח, ומשאיר בצד את החרם, את זינו, את גוטמן וגם די את אלעד. למשחקים נגד מכבי היינו תמיד באים במטרה לשבור מנחוס, וכשההוא נשבר לפני שנתיים - התיאבון לדפוק את הצהובים רק גבר. ככה זה בבלומפילד. שוכחים מהכל ונכנסים בהרגשה של "אנחנו נגד העולם", ובדרך כלל יוצאים משם בהרגשה עילאית מיוחדת, או לחילופין עם ראש מורכן ושעה וחצי של נסיעה מבאסת. לא זכור לכם תיקו? אין פלא. אלו מסוג המשחקים שדיוויד ברוזה היה מסכם ב"זה הכל או כלום". ובעקבות הנ"ל בלומפילד מרטיט הלבבות משלהב את רוב האוהדים האדומים, כולם על הרגליים, כמו חיילים אמיתיים - נותנים את הקול. אפילו האוהדים השקטים שבדרך כלל באים למגרש על תקן יושבי בית קפה, מין אוהדי "אתנחתא" כאלה, נראים כאילו צלחה עליהם רוחו של חיים המשורר, והם תורמים את מיתרי גרונם. כשהמשחק מתחמם על הדשא בין השחקנים, גם היציעים נכנסים לאקסטזה. התגרות לגבי נמני מצידנו מובילה ל"באר שבע ****" מצד יושבי שער 11. זה כבר הספיק לוריד הבאר שבעי הבוקע, ושירת "החוליגנים" מתחילה מהדהדת בשלטי הפירסום מסביב. בדרך כלל אני מתנגד לשיר, הוא ממש טיפשי בעיניי, אבל בבלומפילד? כל האמצעים כשרים. גם אני מצטרף לשירה אחרי היסוס קל, ואם הייתם מסתכלים טוב...הייתם קולטים שבלומפילד העניק לגיטימציה גם לדודו עזריה שמלמל את מילות השיר... השער של מסיקה אמנם מוציא קצת את הרוח מהמפרשים, אבל כשמבחינים על כר הדשא בעוז מתחבט עם עצמו על הטעות - כולם מיד חוזרים לעודד אותו והשאר. המומנטום מתחזק עם החמצה איומה של אברג'יל, ומגיע לשיאו בשער השיוויון של אותו בחור. שמחה טהורה כזו לא חוויתי כבר הרבה זמן... ובדיוק כשהאופוריה מרחפת באוויר, ותחושת הדז'ה וו מארכיון בלומפילד פוסעת לעברינו - השקט חוזר במפתיע ליציע. למה? כי קצת קשה להיכנס לאטרף כשהמאמן שלך מגדיר מחדש את קו האמצע כגדר ההפרדה בשטחים, ושלושת החלוצים, כפי שאוהב לכנותם גוטמן, מחזירים כדור אחורה כדי להעביר זמן. הגושפנקא ניתנת כשסתיו נכנס, כאילו גוטמן אומר בפה מלא: "עד פה". אז אנחנו מעדיפים להתרכז בשלט התוצאות הלא מעודכן, ולהעיר לממונים. הרי עוד עלולים לשכוח שמישהו פה השווה גם ההזדמנות האחרונה המקרית לא מסתירה את העובדה שבאר שבע קונה תיקו בבלומפילד. זר לא היה מבין מה רע, אבל באר שבעי? עבורו זה נורא. אחרי 7 שנים של הכרעות, גוטמן מצליח לדומם את יציע 7 ולקנות לעצמו לפחות עוד שבועיים במתחם וסרמיל. לא יודע מה איתכם, אבל מבחינתי זהו פספוס שלא ידענו לנצל את משקעי העייפות של עמיתינו מליגת האלופות, ולתייק עוד קלטת פלאים מבלומפילד. חבל, כי יכלתי לסיים את הטור בדרמטיות חגיגית לכבוד החג, אבל גוטמן מנע זאת ממני. זהו כנראה המחיר שעלינו לשלם כשחרב תמידית מונחת על צוואר המאמן. חבל. שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולכם.
