אלי אוחנה, אבי נמני וראובן עטר. שלושה שחקנים גדולים, דמות נערצות - אבל מאמנים כושלים. הייתי אומר שכולם היו שחקני התקפה ואולי זה שייך, וכמובן שאין להם שחקן ברמה שלהם שיוכל לעשות את ההבדל כפי שהם עשו - אבל זה יותר מזה. גם בנאדו שהיה שחקן הגנה גדול - נכשל כישלון חרוץ. גם יוסי אבוקסיס שהיה עוזר מאמן של גוטמן זמן רב, לא המריא יותר מדי בהפועל ת"א כשקיבל את המושכות בעידן שאחרי גוטמן(אין שום הצדקה לרצף של 4 הפסדים רצופים ועוד בתוצאות משפילות כאלו, גם אם הבלאגן בהפועל התחיל לא מ-2014-15). אני לא מדבר רגע דווקא על טקטיקה אלא יותר בכיוון של מאמנים כאלו שהיו כוכבים בעצמם מכירים כל סיטואצייה על המגרש ואמורים לדעת מתי צריך לנקוט בצעד מסוים ומתי לא, מתי 'לחבק' ומתי 'ללטף'. האם הבעייה היא בקיצורי הדרך של חלקם - ישר מקבלים מועדון גדול? האם מדובר נטו במזל רע ואין מכנה משותף ביניהם? או שאולי הבעיה היא בכלל הציפיות שיש מהם מצד התקשורת והאוהדים?
הבעיה הבסיסית חוסר רצון ללמוד את המקצוע. אולי גם חוסר יכולת לנהל נכון קבוצת אנשים. שלושתם פרשו וישר התחילו לאמן. אבל כל ניהול של אנשים אי אפשר לנתק מיכולת מקצועית של מאמן. שחקנים גם הם קולטים ישר מאמנים חלשים בכדורגל. ובנאדו אולי בעתיד יהיה מאמן טוב. בשביל זה הוא חייב לנצל את תפקידו הנוכחי ולהתמקצע, לצאת להשתלמויות וחוץ מזה הוא חייב ללמוד להפריד מקצוע מחברים. היה מביך לראות את השיקולים הזרים שלו כשהיה במכבי חיפה.
הבעיה עם המאמנים הללו שהם לא לומדים, לא מתקדמים, למשל קורצקי בכר וכל המאמנים של הדור החדש מחדשים, לומדים טקטיקות ודרכי אימון וזה נותן להם יתרון על פניי מאמנים ותיקים.
קורצקי לומד בעיקר בהעתקת תרגילים במצבים נייחים. למידת המקצוע היא מורכבת יותר. מאמן צריך לצבור ידע טקטי, ללמוד מגוון של שיטות, של גישות. בארץ לי תמיד נראה שמדברים יותר מידי בכלליות. כל מיני מאמנים כמו אלישע לוי שאומרים "בואו נפעיל לחץ" בלי לבחור שיטת לחץ - אם כל שחקן תופס איזור, אם משתמשים בקווי לחץ, או אם לוחצים לסירוגין כאשר לא תמיד שחקן ישתתף במשחק הלחץ. המאמנים הישראלים היחידים שבאמת מבדילים בין כל אלה הם אברם גרנט ושניים שעבדו ביחד - רן בן שמעון וברק בכר. קריית שמונה היא היחידה בליגה כרגע פרט למכבי שאפשר לנתח את המשחק הטקטי שלה ברצינות ולעומק. וזו רק דוגמה קטנה.
כאוהד כדורגל הישראלי, היה לי עצוב לראות באיזה מצב הפועל חיפה נמצאת. קבוצה מפורקת, קהל מפולג, הנהלה בהזיות, דרבי ביתי עם רוב ירוק מוחץ ביציעים. איזו תקווה יכולה להיות לאוהד חיפאי אדום כשבמשחק די טוב של הקבוצה שלו הוא יורס מובס 4-0 מול הקבוצה השנואה עליו ביותר?
היום בית"ר "מארחת" את הפועל רעננה במושבה. הפער כרגע מהקו האדום הוא 3 נקודות כאשר לפנינו יש משחק בית מול הפועל ב"ש ומשחק חוץ נגד מכבי חיפה מה שאומר שחייבים לנצח כדי לא להסתבך וניצחון היום שווה המון בצפיפות של הליגה שבתוך ליגת העל, מהמקום הרביעי ועד המקום האחרון רק 8 נקודות. כחילה וירוחם מקבלים הזדמנות בהרכב ויצטרכו להראות שיש סיבה לקורצקי לספור אותם להמשך. לידור כהן סופסוף יורד לספסל ועומר אצילי יהיה חייב להמשיך את המומנטום ממכבי ולתת משחק טוב, הגיע הזמן שלו להראות כדורגל, יש לו בעיטה טובה, הוא שחקן שנע לעומק והוא חייב להתחיל לתת יותר שערים ובישולים. אני מקווה מאוד שהפחדנות של קורצקי שצצה לעיתים לא תשתלט עליו גם היום, בית"ר חייבת לתקוף וליזום מול רעננה ולעשות את המשחק קל, אסור שניגרר לתיקו או חלילה הפסד. אגב מרוב שהסגל של בית"ר קצר(21 שחקנים בלבד) כל השחקנים הכשירים ירשמו בסגל וה-3 שישבו ביציע לא יכולים לשחק, ארסו ודסה מורחקים ונחמני פצוע. על הספסל יחכו בן רהב, שמוליק מלול, מור שקד, אופיר קריאף, לידור כהן, איציק כהן ותומר סוויסה.
למה שחקנים גדולים נכשלים כמאמנים? קודם כל חלקם חושבים שזה שעשו קורס פרו הם כבר יכולים ללמד משהו גם את גרנט.. בערך כמו שיש להם חצי עונה מוצלחת והם כבר חושבים שמגיע להם מקום בליגה בקבוצות צ'מפיונס ליג.. דבר שני הם פשוט איך נגיד בעדינות - חלקם לא היו הופכים למדענים, אילולא היו ספורטאים.. ומה לעשות יש חשיבות באימון לחשיבה קדימה והשקעה בלמידת הקבוצה היריבה והפעלת שכל לא רגל.. ודבר שלישי לא יעזור כלום גם למאמן הכי גאון אם יהיו לו שחקנים בלי משמעת שעושים טובה שהם משחקים. וכולנו יודעים שהליגה פה לא מציבה משחקנים רף דרישות מספיק גבוה. כמו פעמיים אימון ביום, כמו עבודה על שיפור כושר גופני, מניעת עיסוקים צדדיים שמשפיעים על השחקנים ועוד.. זה לא מקצועני. ותכלס גם המאמנים פה עם שלל עיסוקים צדדיים וחלקם רואים באימון סוג של הכנסה צדדית בעצמו.
איך אמר אז אוחנה? "טקטיקה שמקטיקה". מסכם הכל לגבי שלושתם. שלושתם יהירים מדי בשביל ללמוד ג'וב מכיוון שהם לא רואים בזה מקצוע, ומכאן הם לא יתמקצעו בו. מי שכן מכבד את מקצוע האימון, אלי גוטמן, ברק בכר וכן, גם רוני לוי - הצליח. אבל אף אחד לא רואה באימון מקצוע מכובד מספיק בשביל לעשות שיעורי בית. ראובן עטר עד היום לא מבין למה מכבי חיפה תחתו נראתה כמו שנראתה. הביטחון העצמי המגוחך שלו ביכולת שלו כמאמן עדיין מגיע מההצלחה שלו בנתניה והגביע עם בית"ר(למרות שעם הסגל שהיה להם אז, בושה שהם לא לקחו אליפות) ובטוח שהסביבה היא הלא נכונה. פעם השחקנים מרדניים מדי, פעם הם לא טובים מספיק, פעם הבעלים לא סבלני דיו, כולם אשמים חוץ מראובן. בגלל זה הקבוצות האחרונות שלו נראות כמו שהן נראות, כי במקום להוריד את האף וללכת ללמוד את המקצוע, הוא ממשיך להיות המאמן החלש שהוא. והוא ימשיך לדבר על זה שהוא אף פעם לא יתפטר והוא לוקח אחראיות תמיד, ואת זה הוא אומר אחרי שהוא ברח כמו אפס לחדר-ההלבשה ב-3-0 שנתניה חטפה מב"ש וירדה ליגה, במקום ללכת להרים את השחקנים שלו על הרגליים. ממש לוקח אחראיות. כולו דואג לפיצויים שלו.
אף פעם לא הבנתי את הקשר הזה שעושים בין הרמה שלך כשחקן לרמה שלך כמאמן. אלה שני מקצועות שונים לחלוטים שדורשים דברים אחרים, מי שמפנים את זה יכול ללמוד מזמנו כשחקן לצד שחקנים אחרים ומאמנים שונים, אבל בטח שלא מרמתו. ז׳וז׳ה מוריניו השחקן, סביר להניח שלא היה מתאים לליגה הלאומית בישראל, אבל ז׳וז׳ה מוריניו המאמן יחתם בספרי היסטוריה.
מחצית נוראית של בית"ר, גועל נפש. ארסו ודסה שהם שני שחקנים חשובים שדוחפים מאחורה חסרים ומרגישים זאת מאוד, וקלאודמיר שבד"כ השחקן הטוב ביותר של בית"ר נלחץ כל פעם ע"י שחקני רעננה ונמצא במחצית הרעה ביותר שלו העונה ואיבד יותר מדי כדורים. כל השאר מתחת לכל ביקורת. טל כחילה שחקן כדורעף, הוא יכול לקפוץ, לנגוח ולהרחיק אבל אין קשר בין הרגל שלו לכדור. אף פעם לא יהיה מספיק טוב כדי להיות בלם פותח בבית"ר.
הכל זה מאמן, עזוב אותך. אין תנועה ללא כדור, אין משחק מסירות מסודר, המרחקים בין השחקנים על המגרש עצומים, אין הצטרפות להתקפה... גועל נפש.צ
לא חושב שמאמן אחר היה הופך את קוראץ' למהיר, את פרדה לחכם ואת ממן ואצילי לשחקנים לא בינוניים. קורצקי לא חף מטעויות אבל אני לא חושב שעם הסגל הזה מאמן אחר(ואיזה מאמנים ריאלים כבר יש בשוק) יעשה הרבה יותר.
