מבחינתי הקלאסיקה של מאיר אייינשטיין זה שידורים של נבחרת ישראל בניינטיז. ההתלהבות בגולים שלנו, וה"דיכאון" בשערים של היריבה. בישראל צרפת זה מוקצן למשל, אבל זו דוגמא קלה.
אני יודע שברגע של כעס הוצאתי לעצמי שם של שונא הפועל, אבל אני צופה עכשיו בחגיגות האליפות שלכם מ-2010 ואני לא מצליח שלא להתרשם לטובה, כן גם אם אותה אליפות באה על חשבון הקבוצה שלי(גם ככה תיקנו את זה שנה אחרי אז זה לא משנה). אני חייב להודות שמאד קינאתי בכם באותה תקופה, לא רק בגלל הכדורגל היפה שלכם אלא גם בזכות הלכידות בחדר הלבשה, מה שבחיפה לא היה. נתקלתי במעט מאד חגיגות אליפות שהיה בהן פרץ של רגשות כמו ב-2010. יפה גם לראות את גוטמן מתרגש כמו ילד,אפילו יותר מבאליפות עם הפועל חיפה, ולהיזכר שלמרות הבושות של השנה האחרונה הוא עדיין מגדולי המאמנים שהיו פה. אני מקווה שגם אוהדי הפועל זוכרים את זה. באשר לאינשטיין, אין ספק שהוא ניהל את השידור בצורה מופתית, גם את המשחק עצמו וגם את חגיגות האליפות שבאו אחרי
האליפות הושגה באמא של הדקה ה-90, הדקה של ראמוס, במגרש עוין נגד קבוצה שנואה וכנגד כל הסיכויים, אני לא זוכר דבר כזה בכדורגל הישראלי. בלי להיכנס להשוואות, זה לא כמו לנדאו נגד חיפה ב-1986 או האליפות של מכבי בהפרש שערים ב-2003. ולכן כל השחקנים בכו בסיום המשחק יחד עם גוטמן. אני זוכר כל פיפס מאותו רגע - לאלא שמתאפק לא לחגוג ומחכה על הקו בטלפון עם דוד שלו, גוטמן שלא יודע מה לעשות עם עצמו, שכטר גם כן, ורמוט, זהבי, באדיר שהוא שחקן שראה הכל בכדורגל, אניימה והתחתונים.. לא אקח לגוטמן את מה שהוא נתן, עבר זמן, אני כבר באמת לא כועס. - עוזי דן עם התובנות שלו על מאיר איינשטיין כחבר וקולגה - לחצו כאן - בוואלה ספורט הצליחו להוציא גם כמה מילים טובות 'מהמתחרים' - רמי וייץ ויורם ארבל.
הזכרון הראשוני שלי מאיינשטיין מלבד השידורים בערוץ 1 בתחילת שנות ה90 גם השידור של שירים ושערים שאחרי אות ה"בום גוווווווווול" המפורסמת בא השידור של איינשטיין שאומר יש לנו איתות מבלומפילד/טדי/קרית אליעזר ושולח אותנו לעמית פלטקביץ או קמי ברץ. אגדה
בשידור ב 103 העלו ביחד את יורם ארבל ורמי וייץ שכמובן אמרו מילים טובות, לא מפתיע אבל אפילו על ידם נאמר שאם היו חיכוכים זה בין ארבל לוייץ, איינשטיין היה מעבר לדברים האלה. Sent from my ASUS_T00J using Tapatalk
מדברים על הצד הטלוויזיוני של מאיר,אבל מבחינתי אחד מדברים שהכי מזוהים איתו זה שירים ושערים. אז בתקופה ההיא שלא היתה טלוויזיה רב ערוצים ושידרו בקושי שני משחקים "שירים ושערים" היתה עולם ומלואו. אינשטיין וחבורת רשת ב' היתה הפסקול שלי בשבתות של שנות ה-90, זה לא משנה אם בבית או בפיקניקים. אה כן מאיר וזה גאסן ואקד, לא "ראסן" ואקד!
אבל דווקא היו פרגונים הדדיים ביניהם במהלך הפאנל הזה. עכשיו אני רואה שוייץ הספיק להגיע לערוץ 1 לפאנל שם
סוף סוף מתפנה לכמה מילים על מאיר איינשטיין. לא סתם העלו היום את רמי וייץ ויורם ארבל- שניהם יחד עם מאיר ללא ספק אייקונים בתחומם- כאשר מאיר ויורם עשו גם דברים אחרים(יורם בכלל החל את דרכו כזמר, ואנחנו זוכרים אותו ב״מי רוצה להיות מיליונר״, ומנחה) והפכו להרבה יותר משדרי ספורט לעומת וייץ שנראה לי שזו הנישה היחידה שלו. מבחינתי יורם ארבל הוא הגדול מכולם אבל ליורם גם יש נפילות. יש שידורים נטולי תשוקה. כנ״ל וייץ. איינשטיין היה מגיע תמיד במלוא העוצמה. שידור של משחק של מכבי נתניה בקופסא וגמר מונדיאל היו מרגשים את מאיר באותה מידה ובכך היה ייחודו בעיני. מאיר ואבי רצון היו הצוות המוביל של הערוץ הראשון. כשיורם עבר להיות השדר הראשי של ערוץ הספורט כשהוא קם מאיר היה מעל כולם ברשות השידור. חסר תחרות. כשיורם עבר לערוץ 2 כשהערוץ לקח את זכויות השידור של ליגת העל(כולם זוכרים את זה שיורם הוא הראשון שעלה לשידור לדווח על הפגיעה ביצחק רבין- מה שהתברר בהמשך כרצח) נסללה הדרך של רמי וייץ להפוך לשדר הראשי של ערוץ הספורט במקומו- ואיינשטיין עדיין האיש הגדול של הערוץ הראשון שעדיין החזיק בשידורי הנבחרות- כדורגל-כדורסל, אולימפיאדות, מונדיאלים, אליפויות אירופה, מכבי ת״א כדורסל- ואיינשטיין הוביל את כל אלה. כפי שהוזכר גם החל להשתלב בשירים ושערים כמנחה במקום גדעון הוד ודני דבורין- ובקיצור- מר הספורט של ראשות השידור. איש ספורט טהור וזו הסיבה שמאוד לא אהבתי את השילוב שלו בשבת ביציע וב 103. פתאום ראיתי מאיר אחר. פרובוקטור, רכילאי, כוחני, ״דיקטטור״ קרא לו קופמן- אבל אתמול מבין השורות כשהודיעו ביציע עיתונות על מותו- הבנתי שזה היה סוג של תפקיד שמאיר נכנס אליו וברגע שהיו יוצאים מהאולפן הוא חזר להיות אותו מאיר שגדלנו עליו. נוח על משכבך בשלום מאיר היקר. Sent from my iPhone using Tapatalk
”כל כך הרבה שיק” אמר אינשטיין בניצחון 3-0 בדוחא ועל השער של זרום לרואה, אני חושב שהמשפט הזה מתאים לפועלו של איינשטיין - נתגעגע. Sent from my m3 note using Tapatalk
שמעתי אינספור שידורים של איינשטיין, חלקם עוד מלפני שנולדתי, חלקם היסטורים יותר, חלקם פחות, אבל השורה שאני הכי אזכור מהשדר האדיר הזה היא השורה הזו- "וזה בפנים ! 3-0 למכבי נתניה ! השני של אוקוצ'ה, לא ייאמן .. גוטמן והחבורה הנהדרת שלו פשוט מפרקת את האלופה במשחק פתיחת העונה" מחזור 1 , עונת 2006\2007. מכבי נתניה מגיעה למשחק פתיחת העונה אחרי עונה שבה הגביר מחיפה לקח לה עוד שחקן אדיר, הפעם אלן מסודי. בקיץ הזה הספיק להגיע יאמר (וברקו) והפך את הקיץ הזה לאחד מהפיקים של התקופה ההיא בחיים שלי (ושל כל אוהד נתניה בגילי בערך .. תקופת המלפפונים ההיא זה הדבר היחיד בערך שדיברנו עליו כל החופש הגדול , בורסת השמות גדלה כל יום .. הרגשנו שיש משהו חדש בפתח, נסענו לכלמשחק אימון שולי והלכנו לכל אימון בקופסא). רצה הגורל ודווקא למשחק פתיחת העונה של אותה עונה מיוחלת לא הגעתי. הייתי בחופשה עם המשפחה, וכשכולם היו עסוקים באטרקציות כאלה ואחרות שקשורות לחופשה אני הייתי מרותק למסך ולמשחק הזה. ואז מגיע ה1-0 .. וה2-0 .. וה3-0 .. ואז השורה האגדתית הזאת שלמעלה. זה ישמע לכם מוזר אבל אולי רק אוהדים של קבוצות שמחוץ לטופ 4 ההוא יוכלו להתחבר למה שהשורה הזאת עשתה לי. תחשבו על נער נתנייתי בחטיבה, שחצי מהשכבה שלו אוהדת את אותה חיפה, שרגיל לקבל בראש מאותה חיפה, שמעטים רגעי האושר מהקבוצה שהוא אוהד, שרק בעונה שעברה ראה איך השחקן האהוב עליו באותה עונה נמכר בצורה די מגעילה לאותה חיפה - איך הוא מגיב לשורה הזאת. חיפה אז הייתה נראית לי untouchable כזאת,ענק ירוק ואלמותי שבא אחרי 3 אליפויות רצוף (אולי בגלל זה עד היום צורם לי לראות את חיפה מתבזה ככה). יש רגעים שאוהד כדורגל יזכור לכל החיים, וההקפצה הקטנה הזאת של אוקוצ'ה מעל דוידוביץ' היא רגע כזה, שמאיר איינשטיין עשה אותו אפילו יותר מיוחד. אז תודה לך מאיר, על אינספור רגעים מרגשים, ועל רגע אחד שלא אשכח לעולם.
ניסיתי להימנע בסוף השבוע מקריאה מעמיקה על מותו מאיר איינשטיין. משהו במוות של אנשים ובמיוחד כאלה שאתה שומע במשך שנים לא עושה לי טוב בלב. אבל בכל זאת אני קראתי, ומאד עצוב לי. אני שומע את קולו של איינשטיין כבר למעלה מעשרים שנה ואכן תמיד הוא היה הקול הנלהב, בעל התשוקה, המקצוען שלא עצר לרגע. הרגע הזכור לי ביותר, אישית, מאיינשטיין, ויסלחו לי משתמשי הפורום, הוא דווקא דו קרב הסנדלים של ברזיל נגד צ'ילה במונדיאל 2014. מדוע? כי את הפנדל האחרון החמיץ גונזאלו חארה. מאיר איינשטיין ידע בדיוק איך נשמע בעברית שם המשפחה של אותו שחקן, אך זה לא הרתיע אותו מלצרוח בהתלהבות את שמו לפני הפנדל האחרון. ככה מקצוען, ככה אני זוכר זאת. שידורי האתלטיקה יחד עם ד"ר גלעד ויינגרטן בערוץ ראשון זכורים לי היטב, כמו שידורי בריכת השחייה של משה גרטל ושידורים מאולם ההתעמלות של דני לוינשטיין. דווקא ב-"מלכת הספורט" נהניתי מהשדרים הכי הרבה. אולי כי אני מבין באתלטיקה מעט מאד, והרגשתי שהשדרים בקיאים מאד. יהי זכרו ברוך.
לי אישית איינשטיין הכי מזכיר מונדיאל, יורו או אולימפיאדה. נכון שהוא היה איתנו בשוטף שבוע אחרי שבוע, אבל אופן שידורו באירועים גדולים, ההתלהבות שלו, העצימו לי את החוויה כצופה. הוא לא התבייש אף פעם להעביר ביקורת. יש שיגידו אפילו ביקורת קצת בוטה. אבל הוא האחרון שאפשר היה להגיד עליו שהיה "מעורבב". לא היה אצלו חסין מביקורת. ככה הוא היה.. מקצוען אמיתי. ככה נזכור אותו. הוא היה איתנו כל הזמן, מהילדות של כל אחד מאיתנו ועד רגעיו האחרונים. מוזר מאוד יהיה לא לשמוע יותר את קולו בשידורים או ברדיו. יהי זכרו ברוך
