אני הייתי בהפועל כפר סבא בתחילת בית ספר יסודי וסבלתי מכל רגע, במיוחד בשיחות הקבוצתיות. הילדים היו חארות כמו המאמן, והרגעים היחידים היפים הם החגיגות שלי אחרי השערים שנגחתי. לא שוכח. בבית ספר עצמו עם החברים ובשכונה בכלל אין מה להשוות, כיף גדול, ואם אפשר לתקל ולשבור את הרגל למישהו עוד יותר כיף. והמכות אחר כך....
דיון מעניין פיתחתם פה. אני בקבוצה הייתי די לחוץ במשחקים. שיחקתי בלם/מגן שמאלי והייתי מהאלה שהם שחקני הגנה נטו, כמעט ולא הצטרפתי להתקפות, והייתי מאלה שכל הקבוצה סומכת עליהם שיוציאו את הכדור ברגע האחרון ויצילו את המולדת. בגלל זה כל פעם שמישהו עבר אותי הביטחון שלי ירד והתחלתי לעשות טעויות. אחר כך הלחץ גם הגיע לאימונים כי כל הזמן הרגשתי שאני חייב להוכיח את עצמי כדי להישאר בהרכב. בסופו של דבר זה יחד עם העובדה שרוב החברים הטובים שהיו לי בקבוצה עזבו והקטע המוכר של 4 אימונים בשבוע, הביא לפרישה שלי. אחרי זה בשכונה התחלתי לשחק משוחרר, התחלתי יותר לעבור את החצי ולהרגיש את הכדור, למסור לעבור ולבעוט לשער ולגלות את עצמי מחדש כשחקן.. אבל כל זה הביא בסופו של דבר ללחץ גם במשחקי השכונה. בתור ה"כדורגלן" של החבר'ה, היחיד בחבורה הקבועה שלנו ששיחק בקבוצה, כולם(וגם אני) ציפו ממני לרמה, וכשלא כ"כ הולך זה בהחלט מכניס ללחץ ומוריד ביטחון. הרי אף אחד לא היה רוצה לוותר על סטטוס מחמיא שכזה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx היום אחרי כמעט שנתיים שלא נגעתי בכדור ואני מתחיל לחזור לשחק אפשר להגיד שאני משחק משוחרר לגמרי, וזה פשוט כיף. הרבה יותר מקבוצה. אני לא אגיד לכם שאם היתה לי אפשרות לעלות לדשא של בלומפילד מול 20 אלף צופים הייתי מעדיף להישאר בשכונה, אבל צריך לדעת להנות מהיתרונות בכל דבר http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/cool.Xxx
איזה חשק אתם עושים לי, כמעט שנה שלא הלכתי לשחק בשכונה. עם כמות האימונים בשבוע, גם כשיש לך זמן פנוי, אין לך ממש כוח... :\
