הפועל באר שבע 2015/16 - עונה חלומית שמסתיימת עם צלחת האליפות

מהרגעים שאתה כבר לא יכול לשלוט בדמעות.

עצוב מאוד שהוא לא איתנו ברגעים האלה, אבל אני בטוח שהוא מסתכל עלינו ושומר עלינו מלמעלה, האליפות הזאת היא קודם כל בשבילו.

אגדות לעולם לא מתות.

 

איזה איש אדיר. מחלה ארורה.

 

אצלנו ביציע בן אדם כזה היה נדחק החוצה סביר להניח. שמח לראות שבב"ש לא זנחו את מה שבנה ושהקהל שם באמת עסוק בלתת אהבה ולא בשטויות.

ובעניין אחר - ענייני העמה יעמיק זה הדבר הכי מטומטם, מפגר ואידיוטי שראיתי אי פעם בכדורגל, מה רוצים מצביקה הדר לעזאזל? הפסדתם משחקים לא כי צביקה היה שם, אלא כי הייתם גרועים באותו משחק. זהו. חלאס עם החרטות האלה.

 

ההילה שיצאה ממנו הייתה משהו כל כך מיוחד וכל זה בלי היכרות אישית אלא רק מהיכרות שטחית איתו כאחד שהיה איתו באותו יציע, לא אשכח בחיים את האיש הזה ואת מה שהוא עשה בשביל המועדון, כל פעם שרק מזכירים אותו אני נזכר בו קופץ באטרף בשער 5 עם המכנסיים למטה ומדליק את כל הקהל. משמח לראות שלא הקהל ולא המועדון שוכחים אותו, אם לא חיים לוי הקהל שלנו היה יותר גרוע מהקהל של בית"ר.

 

האיש היחיד בב"ש עם אומץ שקם בוקר אחד ואמר די לשער 2 , די כל הזמן קללות קללות קללות בואו ננסה משהו אחר , בואו נחבק את המועדון ולא נרחיק אותו מאיתנו.
והתוצאות לפניכם , כמה חבל שהוא לא יכול לראות איך החלום שלו מתגשם , כמה חבל שהוא לא כאן איתנו בטרנר ולהטריף את כולם .

העין לא נשארה יבשה בפרק הזה .

 

זה לא משנה איזה קבוצה אתה אוהד
שאתה רואה בן אדם עם כזו תשוקה, עשייה, אידיאולגיה חיובית (המשפט של @rivaldo "די כל הזמן קללות קללות קללות בואו ננסה משהו אחר , בואו נחבק את המועדון ולא נרחיק אותו מאיתנו." אלו מסקנות חיים של אנשים חכמים מאוד ולרוב מבוגרים מאוד)

שתהיה נשמתו בגן עדן

ומילה טובה לב"ש (לא רק הפועל ב"ש אלא האוהדים,מנהלי עמודי הפייסבוק,החברים)
אף על פי שרשמתי כבר בעבר על זה,
על הזיכרון לאדם הזה. כל הכבוד.
זה הדבר היפה בספורט, אפילו אם זו יריבה מושבעת כמו הפועל פ"ת, זה שהם הוקירו כיסא שישב בו אדם במושבה לאחר שנפטר - מה אפשר להגיד חוץ משאפו ? כל הכבוד לעוסקים במלאכת ההנצחה.

 

אני חושב שהעונה הזו עשתה אותי האדם הכי מתוסכל בארץ. בראש ובראשונה בגלל הקבוצה שלי וגם בגלל קבוצה שהיא סוג של אחות קצת יותר קטנה מהדרום שהפכה למפלצת שיכולה לבלוע אותי. מודה שמקנא. מודה שהיו רגעים שפחות רציתי שתצליחו כי מה לעשות- קנאה היא דבר רע וגם קשה לך לפרגן למי שלא פירגן לך כשהמצב היה הפוך(אבל זה כבר קשור ליחסי גומלין אישיים שלי עם קרוביי).
מרוב תסכול החלטתי אפילו להפסיק להשתתף כאן בדיונים אבל זה לא קל ככה בבת אחת אבל בהחלט צימצמתי משמעותית את ההשתתפות. העונה הזו טילטלה אותי ובחיי שאני מרגיש שאחריה אני אוהב כדורגל פחות משאהבתי לפניה ולדעתי אנחנו עוד לא בשיא השפל. אנחני עדיין בדרך למטה ואפילו ראיתי היום מודעה בעיתון שמאוד מזכירה מודעת אבל ומנציחה מצויין את המצב של מכבי נתניה.
בימים האחרונים אני מעסיק עצמי לא מעט בפיתרונות. מה אפשר לעשות ואיך אני יכול לעזור למועדון שמשפיע כל כך הרבה על חיי. קורא, לומד, מחפש באינטרנט לפעמים בלי שאני יודע מה בדיוק ובמקרה נחשפתי למשהו שלדעתי יהיה מדהים לשלוף אותו כאן היום- הודעה של @לירן מ 2006 כשהפועל ב״ש היתה בשיא השפל והוא ביקש לשתף בתחושותיו. לא בהכל אני מסכים איתו כמו גם כמה חברי הפורום שהשתתפו בדיון, חלקם נמצאים כאן עד היום כמו @Maccabi Diamond , @הרצליה עד המוות ו @Love Is Red ומסתבר שפעם היו כאן אפילו נשים(הלו??? לאן נעלמו הנשים מהפורום הזה???) ולירן אפילו קבע שאין סיכוי שנתניה לגמר גביע תביא כמות של 18-20 אלף כמו ב״ש והוכחנו לו אחרת כשהבאנו 24,000 מהליגה השניה.
קראתי את התגובה של לירן וכמעט את כל הדיון והבנתי שהפועל ב״ש היא התקווה. היא ההוכחה שגם כשאתה מאוד למטה יש תקווה ופאקינג אני לא יכול לרצות שהיא לא תזכה באליפות הזו- והיא תזכה בה ואני מעדיף לראות באר שבעים בפרץ השמחה הכי גדול בחיים שלהם מאשר שבורים ומרוסקים. אני רוצה לראות את האישה היפה הזו מכל זוויות שמסתכלים עליה- מבפנים, מבחוץ, מלמעלה, מהצד ובגובה העניניים, אלונה ברקת שמחה ומאושרת כי זה מגיע לה! ואני רוצה שלירן מהמקום הכי נמוך שהוא הרגיש ב 2006 יסגור את המעגל הזה. מהמקום הכי נמוך לאולי המקום הכי גבוה במוצאי שבת- והינה זה לפניכם- פוסט של לירן מ 2006- פוסט שיכול להיות דומה לפוסט שאני הייתי כותב היום כאוהד מכבי נתניה(ואל תשאלו אותי מה חיפשתי שהגעתי לזה, אני רק יכול להגיד לכם שזה לא קשור לא להפועל ב״ש ולא למכבי נתניה):

לפני שאני אתחיל שאף אחד לא ידבק לי למושג אימפריה ויתחיל להגיד לי ש"באר שבע זאת לא אימפריה..."
לא רוצה כאלה תגובות פה. זאת הודעה או מין וידוי מנקודת מבטי. תודה.

אני זוכר שהייתי ילד, היה איתי בן דוד טוב שאהד את מכבי חיפה, וקינאתי בו כי חיפה ניצחה תמיד ואנחנו היינו סתם קבוצה שלא תמיד מנצחת ורציתי להיות שמח כמו שהוא היה שמח. ישבנו לארוחת ערב וסיפרתי לאבא שלי שאני עובר לאהוד את מכבי חיפה, אבא שלי לקח אותי הושיב אותי על כיסא מולו והתחיל להסביר לי שקבוצת כדורגל לא מחליפים, אוהבים אותה תמיד ונמצאים איתה גם שהיא מנצחת וגם שהיא מפסידה, זה הגדולה של אוהד כדורגל אמיתי. המשפט הזה הציל אותי, אחרת אולי היום הייתי בכלל אוהד מכבי חיפה ולא הייתי עובר כל כך הרבה דברים שלא עוזבים אותי עד היום וישארו איתי עד יומי האחרון. אני בן אדם שב-10 שנים האחרונות, הייתי יותר ביציעים מאשר בבית, בבית ספר, בבסיס, הפועל הייתה מעל הכל. הייתי בכל מקום מסכנין דרך נצרת ונתניה עד אשדוד. באר שבע זה כל החיים שלי. נכון אומרים על מי שקרוב למצב של מוות שחייו עברו מול עיניו בשנייה... זה מה שקרה לי בלילה האחרון שעקב כך אני רושם את הודעה זו.
חלמתי חלום מוזר שאין לי הסבר אליו ולא יודע כמה זמן זה לקח, ראיתי את עצמי בכל סיטואציה אפשרית, במכתש, בגמר הגביע ב-97', באורווה, בווסרמיל כמובן, אחרי ניצחונות בנסיעה הביתה, מכות עם אוהדי ירושלים בטדי, החגיגות בבלומפילד, העליית ליגה ברמת גן, ההפסד בגמר ברמת גן... הכל. קמתי עם דמעות.

מבחינת פוטנציאל קהל, אנחנו מספר 4 בארץ. אחרי בית"ר, מכבי ת"א וחיפה. תשאלו כל בן אדם עם הבנה מינמלית בכדורגל הוא יגיד לך שלבאר שבע יש מקום גם בליגה של 6 קבוצות, גם 5. אנחנו הקהל שהכי נולנד לסבול, אין עוד כזה דבר בארץ. לא קיים. זה לא הקהל של נתניה שכולל אולי 10,000 בכלליות שבילה כמה שנים בליגה השנייה, או לא יודע מי. זה קהל של מאות אלפים, שנפגע בגלל איש ארור אחד ולא, אני לא הולך לדבר עליו.

אני זוכר בעונת הירידה הראשונה שלנו, אחרי הגביע, עם בניון. נתנו סיבוב ראשון איום ונורא, סיימנו עם בערך 10 נקודות (ליגה של 16 קבוצות) והיינו במצב באמת אנוש, מוות קליני. ואז הגיע הסיבוב השני שבסיכום שלו רק סיימנו מקום 3 בליגה אבל זה לא הספיק לנו. נתנו סיבוב מהסרטים, השחקנים נלחמו כמו גברים, גרמו לנו להיות גאים, לכל משחק חוץ הבאנו 2,000 איש ולכל בית לא פחות מ-6,000. ירדנו ליגה אבל הראש היה למעלה, אנחנו עוד נחזור, אנחנו הפועל באר שבע. לשלושת רבעי מהקבוצות ביחד אין קהל כמו שיש לנו. ואז התחילו המסעות הקשים בליגה השנייה. בילינו שם יותר מדי שנים מהצפוי, היה קשה. לא היה לנו נחת. לא הייתי רגיל לזה. אבל זה לא עצר אותי ואת כל האלפים, המשכנו למלא את האצטדיון, היו רגעים שפחות ולאט לאט הסבלנות הלכה. ואז באמצע עונת העלייה, היינו בתחתית הגיע אלינו לופא קדוש. התחלנו לנצח, האוהדים היו שם תמיד, אבל אנשים שלא היו הרבה זמן חזרו. מספרים כאלה בליגה השנייה לא היו ולא יהיו מעולם. ממוצע בית של 7,000 איש, ממוצע חוץ של 1,500. להגיע למשחקי חוץ ולהרגיש גברים ליד כל הקבוצות הסמרטוטיות האלה, מי הם בכלל, אין להם אוהדים. הרי אוהדים זה הכל בכדורגל, בלי אוהדים אפשר לסגור את הענף.
עונת העלייה הייתה חווייה שלא אשכח. לבוא כל שבוע ולדרוס, ליסוע למשחקי חוץ בידיעה שבעונה הבאה בע"ה לא תהיה בחורים האלה. אני זוכר הגענו למכתש, הבאנו 1,000 איש ולר"ג, הפועל, היו אולי 60. בסוף נגמר אותו משחק 1-1 אבל היה כיף. היה כיף לדעת שאנחנו שם ואנחנו עולים ליגה בקרוב. משחקי הבית הייתה חוייה, לראות את אותם האנשים כמוך, שהקבוצה הזאת זה הכל, לחבק ולנשק אנשים שאתה בגדול לא מכיר ולקבל אורגזמה אחרי כל גול. המשחקים הגדולים שלנו נגד כפר סבא, הרצליה, בית"ר ב"ש... אחח איזה ימים. היה לנו משחק עונה נגד הרצליה שהם היו בתקופה טובה, זיינו אותם עם 2-0 תוך 5 דקות, בסוף אומנם נגמר 2-1 אבל זאת הייתה יריית פתיחה. זאת העונה של באר שבע, שום דבר לא ימנע זאת. העונה הזאת הייתה אז עם פלייאוף בסוף. הגיע הפלייאוף העליון. היו לנו 3 משחקי בית רצופים. 2 ניצחנו, היינו זקוקים לעוד ניצחון 1 עם 3 מחזורים לסיום. בית שאן עם אייל לחמן באו אלינו, לחמן שפוטר מבאר שבע באותו אמצע עונה. הכל כבר היה מוכן בעיר, במות, הזמינו זמרים ו... מגרש מלא. 13,000 איש. מספר שקבוצות כמו נתניה, הפועל פ"ת, כפ"ס, הרצליה, הכח, מכבי פ"ת, אשדוד, בני יהודה לא מסוגלות להביא היום בחיים. ואיפה הם, ואיפה אנחנו. בקיצור הכל היה מוכן, שכבנו על השער של מאיר כהן, החמצות מסמרות שיער, אופיר חיים, רמי אבו לאבן, אליניב ברדה, אלעד בונפלד, לא הפסיקו להחמיץ. לא נורא זה יבוא. במחצית השנייה המגמה נמשכה. האצטדיון היה מחושמל פשוט כך. אבל אז בית שאן בהתקפה היחידה שלה במשחק הרסה הכל. 1-0 וכך זה נגמר. חזרתי הביתה בוכה. עכשיו אנחנו יוצאים ל-2 משחקי חוץ. קרית גת ובית"ר באר שבע היו עם כמעט אותו מספק נקודות כמו שלנו. את בית"ר ניצחנו בדרבי שבועיים לפני כן. המשחק הבא היה קרב ישיר מול קרית גת בחוץ. נוסעים לקרית גת. אוי מה שהלך פה... אף אחד במדינה הזאת לא יבין, כי אין עיר שחיה את הכדורגל כמו באר שבע, אין. פה זה הדבר היחי שיש להרבה מאוד אנשים. הובלנו 1-0 נגמר 1-1. באותו משחק מרוב כמות האוהדים פתחו בקרית גת יציע דשא.. חדש כי לא יכלו להכיל את המספר אוהדים. ההכרעה הייתה צריכה להיות במחזור האחרון. משחק חוץ נגד הפועל ר"ג. כמובן שהמשחק הועבר לאצטדיון הלאומי, יום חג בבאר שבע, 10,000 איש בקירוב נוסעים למשחק. 5-0 ענק, סוף לבושה, חוזרים הביתה.

המשחק הראשון שלנו בחזרה לליגת העל היה בראשון לציון. מלא אוטובוסים, הסעות, מכוניות. 2,000 איש, מול אולי 500 של ראשון. זה מה שיש להם הרי... זאת הייתה חוויה להרגיש בבית ושוב לזיין את הקהל הביתי בעידוד, זה הדבר הכי גדול בלהיות במגרש חוץ. להשפיל את הקהל השני, לא במגרש, ביציע!!! מי שלא חווה את זה לא יודע על מה אני מדבר. בסוף נגמר רק 1-1 אבל חוזרים הביתה עם הראש מורם, כל המדינה ראתה מי חזרה. באר שבע עם הצבא האדום.
העונות הראשונה והשנייה בליגת העל היו חלומיות. נהנתי הכי הרבה. קבוצת צמרת לכל דבר, ניצחונות על מכבי חיפה,מכבי ת"א, בית"ר ירושלים, הפועל ת"א. חזרנו למקום הטבעי. חזרנו להיות מעל כל הבני יהודה ופתח תקווה למיניהן. ניצחנו וניצחנו, סיימנו מקום 4. ובעונה השנייה מקום 5.

אני לא אשכח את הנסיעות לטדי. בית"ר לא ניצחה במשך 7 שנים עד העונה שירדנו ליגה בחזרה. גם שהיינו בליגה השנייה אי אפשר היה לשכוח את משחק הגביע מול קבוצת החלומות של גד זאבי, המשחק הזה, ה-3-2 היה הראשון שהתחיל את ההתמוטטות של בית"ר. בכל מקרה אני לא ישכח את הנסיעה לטדי. הנסיעה הראשונה של אבא שלי למשחק אחרי הרבה הרבה הרבה מאוד שנים. הם הובילו 1-0 במחצית. התבאסתי בשביל אבא שלי. ואז הגיעה המחצית השנייה.. אופיר חיים עם שלושער הוביל למהפך אדיר של 4-1... מי זאת בית"ר ירושלים...... עליק אימפריה... 2,000 אדומים עשו בית ספר גם ביציע. הייתה גם נסיעה לבלומפילד. לא ניצחנו אותם הרבה זמן עד לאותה עונה. בסיבוב הראשון ניצחנו 1-0 במחזור השני, ואז בסיבוב השני באנו לבלומפילד... 1,500 אדומים ביום ראשון בערב. הובלנו 2-0 ואז בדקה ה-90 מתחילים המשולשים, עושים אולה.. אולה.. אולה... באותה התקפה כבשנו את השלישי, במספרת בלתי נשכחת. ד"א באותה עונה מכבי לקחה בסוף אליפות...
היה כיף בשנתיים האלה, אי אפשר לשכוח את זה. כל כך הרבה חוויות. שהדובדבן היה אמור להיות הגביע. חיפה הייתה בדרך לאליפות, כולם ניבאו לה דאבל. בחצי גמר היא פגשה אותנו חטפה שלישייה והלכה הביתה. אנחנו בגמר מול הפועל רמת גן. שוב.... אתם לא מבינים מה היה בעיר, כל מקום שאתה הולך, שלט חוצות, כל עיתון שאתה פתוח, כתבה, כל רדיו, עוד כתבה. אין עוד כזה דבר בארץ! נסענו למשחק יחד עם עוד 20,000 באר שבעיים. אתם קולטים???????? זה לא מכבי ת"א שכל אחד לא 5 דקות מונית מגיע, מישהו מתניע את האוטו 3 דקות הוא במגרש. וזה גם לא חיפה ובית"ר ירושלים שיש להם אוהדים בכל הארץ, אז 50 אחוז אם לא יותר זה בכלל מאזור ת"א ולא מחיפה. זה באר שבע. לנו אין קהל בת"א, וגם לא בכפר סבא. אנחנו, כל האוהדים שלנו זה נטו נטו מבאר שבע. אתם יודעים מה זה להביא כזאת כמות באמצע השבוע למשחק כדורגל??? 18,000 איש יצאו מבאר שבע נטו. אין עוד דבר כזה. אין קהל כזה. אין.
הסוף ידוע, אין צורך להכביר במילים, טרגדיה, אבל.... מרימים את הראש, הקבוצה נלחמה כל העונה, עבורנו, מגיע להם מחיאות כפיים. חוזרים הביתה שפופים, שעה וחצי נסיעה של אבל.
ואז הגיע הרגע שהכי סימל לי שאני אוהד אמיתי. דבר שאני בטוח שאנשים אף אחד פה לא היה עושה. יומיים אחרי ההפסד בגמר, מחזור אחרון בליגה. המקום החמישי היה מובטח לא היה סיכוי לרביעי. זה היה יום שישי, משחק חוץ בשכונה. כל העיר הייתה באבל, צפי ל-0 אוהדים. אבל......... יודעים להעריך קבוצה של נשמות, נוסעים לשכונה למרות שההרגשה הרעה לא עברה בשום אופן. נוסעים ואומרים תודה לשחקנים על עונה מדהימה, של אינספור חוויות. היו קצת אוהדים, אולי 300, אבל אני הייתי שם. אני גאה בעצמי עד היום ואם הלכתי לכזה משחק, אין אוהד טוב ממני.

ואז שוב פעם באה ההתדרדרות. ירדנו שוב ליגה, זה לא היה זה. האוהדים זיהו שהקבוצה כבר לא אותו דבר, ירדה הגאווה. אלי ז'ינו הוריד את החשק. אוהדים החלו לא לבוא.
היום אנחנו עונה שנייה בליגה למקומות עבודה, זה לא אותו דבר. אין את הדחיפה של הקהל. יש חרם על אלי ז'ינו, כל עוד הוא בקבוצה אנחנו לא באים, בינתיים. אני בטוח שאם הקבוצה לקראת סוף העונה תהיה במצב לעלייה האוהדים כן יבואו רק בשביל השחקנים.

אני מתגעגע לימים האלה, לא אכפת לי להיות בליגה השנייה, אני רוצה להיות גאה בקבוצה שלי שוב.


אתם לא חייבים להגיב. הייתי חייב רק לשפוך את זה איפשהו ואין מקום טוב יותר מזה.




Sent from my iPhone using Tapatalk

 

אליניב כניראה יפתח בחוד בשבת,
השאלה היחידה שנשארה זה האם ראדי יפתח. במידה וראדי לא פותח, וזה מה שמסתמן כרגע, האופציות הם רבות. אופציה אחת זה בראון באמצע במקום ראדי. אופציה שנייה זה להסיט את מליקסון חזרה לאמצע, ואז השאלה היא מי יפתח באגף שמליקסון פינה, בוזגלו, סהר ואולי אפילו גאדיר.

עם מי אתם הייתם עולים בשבת?

 

גורש, ביטון, סוארס, צדק, דוידזאדה, בראון, אוגו, הובאן, מליקסון, נוואקמה, ברדה.

 

בוזגלו וברדה צריכים לחזור להרכב.

מליקסון, אוגו, הובאן;
בוזגלו;
וואקמה, ברדה;

במידה ו-בראון/ראדי/שהר ייפתחו זה יהיה לגיטימי לגמרי והכאב ראש כאן גדול מאוד, בנוס, יש לב״שׁ את דן ביטון המוכשר וגדיר שאני בספק אם יהיו ב-18 אבל איזה ספסל מטורף.

 

רק לא גאדיר. שחקני ראש בקיר זה הדבר האחרון שאתם צריכים פה.

 

למרות שבוזלו הוא צוקר יש מצב שהייתי פותח איתו כי אנחנו צריכים כמה שיותר שחקנים שיודעים לייצר מצבים בטח נגד קבוצה שתסתגר.

 

אני בדעה של לירן.

ברדה חייב חייב לשחק, ואני מעדיף את בוזגלו במשחק הזה.