הפועל באר שבע 14/15: מסיימים במקום השלישי, ברק בכר מונה למאמן

הראיון המלא עם אלישע לוי במוסף של ישראל היום:

http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/566x349/public/images/articles/2015/06/03/14333594093652_b.Xxx

מעתיק לכאן את רוב הראיון עם סינון מסוים:

על הפגישה עם אלונה:
"לא ידעתי למה לצפות. מצד אחד היתה לי תחושה שהיא תודיע לי שאני ממשיך ותדבר איתי על הקבוצה והתוכניות לעתיד, ומצד שני ידעתי, על סמך החודשים האחרונים וכל הדיבורים מסביב, שיש אפשרות שהיא תודיע לי שהיא רוצה שנסיים את העניין. היה לה מאוד קשה לדבר, להוציא מילים מהפה. זה לקח לה זמן. ואז היא אמרה שהיא מודה לי על שלוש השנים האלה, ושהיא רוצה ללכת עוד צעד אחד קדימה ולרענן את עמדת המאמן".
הופתעת?
"לא לגמרי. אני מספיק שנים בעסק הזה ויודע שאם יש דיבורים, המדיה לא ממציאה".
"אני חשבתי אחרת. חשבתי שאני זה שצריך להוביל את הקבוצה עוד צעד קדימה, אבל זה לגיטימי, זכותה להחליף מאמן. נפגעתי מההתנהלות, ומזה שהדברים נעשו מאחורי גבי. שעוד לפני שהיא הודיעה לי, היו כבר שיחות עם הסוכן של ברק בכר ועם איזי שרצקי, הבעלים של קריית שמונה. זה מה שפגע בי.
"גם העיתוי שבו היא הודיעה לי - פחות משבוע לפני גמר הגביע - היה טעות. אולי זה נבע מחוסר ניסיון שלה. זה היה מיותר, זה בטח לא הוסיף לקבוצה ולשחקנים. לעולם לא נדע באחוזים עד כמה זה פגע בקבוצה, ואני לא חושב שצריך להשתמש בזה כתירוץ להפסדים שלנו בליגה ובגביע.
"אגיד לך יותר מזה. אם אלונה היתה אומרת לי בשקט, בארבע עיניים, שהיא החליטה להחליף אותי, הייתי עוזר לה. כבר הייתי במקומות כאלה, גם במכבי חיפה. הייתי עומד על כך שהשחקנים לא יידעו עד סוף העונה, שאף אחד לא יידע, בטח שלא שבוע לפני גמר הגביע, ובצורה שבה זה התנהל. אני מאמין גדול בשקיפות. אם היא החליטה לפני שלושה חודשים, היא היתה צריכה להגיד לי, אבל אני לא יודע אם היא קיבלה את ההחלטה כבר אז. גם אני יכולתי להתנהג אחרת כששמעתי את כל הדיבורים במהלך העונה. הייתי יכול לעשות מהלך חד־צדדי, ליזום מהלכים מול קבוצות אחרות וללכת מיוזמתי. אבל זו לא דרכי. אני אדם טוטאלי, הייתי כולי בהפועל באר שבע וידעתי שמהלך כזה מצידי עלול לפגוע בפוקוס של השחקנים ולרסק את הקבוצה שלי".
יצא לכם לדבר מאז שהכל התפוצץ?
"כן, כמה ימים לפני המשחק האחרון בליגה דיברנו בארבע עיניים. היא אמרה לי שהיא לא התכוונה לפגוע בי, ואני לגמרי מאמין לה".

על תגובת השחקנים:
"למזלי אין לי פייסבוק, אז לא ידעתי כל מה שמתחולל שם בעניין הזה. זה שמר לי קצת על השקט. אני לא יודע איך הייתי מחזיק מעמד אם הייתי מחובר לפייסבוק ולכל מה שכתוב שם על הקבוצה. באתי לאיצטדיון וראיתי שהשחקנים בשוֹק. כינסתי אותם, דיברתי איתם. אמרתי להם, 'אני מניח ששמעתם על כל מה שקורה, אבל אין לנו זמן להתעסק בזה עכשיו. יש לנו גמר גביע בעוד שבוע, ואנחנו צריכים להיות מוכנים'.
"המון שחקנים אמרו לי שהם מצטערים שאני הולך. אלה היו רגעים מרגשים מאוד עבורי, כמאמן וכבן אדם. כדורגל זה משחק שבא מהלב, מהרגש, והרגשתי שיש לי חיבור אמיתי עם השחקנים שלי.
"באותו יום היתה בקבוצה סערה גדולה, אבל חשבתי שלמרות זאת אצליח להכין את השחקנים לגמר הגביע. בשבת שיחקנו בליגה מול מכבי חיפה והפסדנו בצורה כואבת. דווקא חשבתי שההלם הזה של התבוסה יעזור לנו בגמר".

על גמר הגביע:
"כבר בדרך לאיצטדיון, באוטובוס של הקבוצה, הרגשתי צמרמורת בכל הגוף. ראיתי שיירות של אוהדים לבושים באדום אנשים שבאו מבאר שבע ומכל הארץ ורצו רק דבר אחד - גביע. זאת היתה עוצמה אדירה. המשחק דווקא התחיל טוב עבורנו, אבל אז חטפנו שני גולים מטעויות שלנו, הצלחנו לצמצם ולהבקיע שער, וככה ירדנו למחצית. דווקא הייתי אופטימי, שאנחנו יכולים לחזור למשחק. עמדתי שם ליד הספסל ופשוט כאב לי. כאב לי בעיקר על הקהל האדיר שלנו, ושאיכזבנו אותו ככה. לא פשענו, זה ספורט בסופו של דבר, אבל כן, היינו צריכים להתנצל בסוף, כי 2:6 זאת באמת תוצאה שלילית יוצאת דופן. אדם נמדד במצבים קשים, וזה בדיוק היה הזמן שחשתי שאני צריך לקחת אחריות ולהרים את השחקנים דווקא במצב הזה. נכנסתי לחדר ההלבשה בסוף המשחק, היתה שם דממה. כמה מהשחקנים בכו. זה היה עבורי מחזה לא פשוט.
"אמרתי להם, אל תתפרקו עכשיו. תהיו ביחד. אל תאשימו אף אחד".
לא רצית לשאול אותם מה קרה להם?
"זו לא הדרך שלי לרדת על שחקנים, להאשים אותם. כן, התוצאה מאוד איכזבה אותי, וכן, עשינו טעויות קשות במשחק. אבל אני כל הזמן זכרתי שאותם שחקנים שעשו טעויות הם גיבורים. גיבורים שהביאו אותנו בכלל למעמד הזה, למעמד שלנו בתור קבוצה מובילה.
"עבורי זה היה קשה במיוחד, כי ידעתי שלמחרת, הבת שלי אדווה (26) מתחתנת. אחרי המשחק היא לא הפסיקה לבכות והיתה מאוד עצובה. אתה מבין, כל המשפחה שלי היתה במשחק - אשתי נאווה, אדווה, הבן אוהד (31) ובני הזוג של הילדים. כל משחק, לא משנה איפה, בבית או בחוץ, הם באים לראות. ואחרי הגמר ראיתי כמה שהם עצובים.

"בדרך הביתה לתל אביב הרגשתי ריקנות גדולה בכל הגוף. האכזבה היתה ענקית. ידעתי כבר אכזבות קשות בספורט. הפסדתי אליפות עם מכבי חיפה בגלל דקה, אחרי שהפועל ת"א כבשו שער ברגע האחרון מול בית"ר ירושלים וזכו באליפות. גם אז הייתי צריך לתפקד ולהרים את השחקנים המרוסקים שנשכבו על הדשא בבלומפילד. הגעתי הביתה, ולא הצלחתי לישון כל הלילה. ידעתי שאני חייב לנוח לקראת החתונה, אבל לא הצלחתי. בבוקר, למרות התחושות הקשות, הרמתי את עצמי ואמרתי לעצמי שהמשחק הכי חשוב בחיים קורה הערב. אני שמח שהצלחתי לעשות הפרדה ולשמוח בחתונה".

על השדרוג של באר-שבע בעונות האחרונות:
"חשוב לדעת גם להשתמש בכסף, ואני פגעתי בול עם הזרים שלנו"
עדיין היתה אכזבה גדולה אצל האוהדים.
"אני מאוד גאה במה שעשיתי בקבוצה הזאת, אני עוזב בראש מורם, ואני לא צריך להוכיח שום דבר למישהו. בעשור האחרון אני אחד המאמנים הכי מצליחים בישראל. יש לי דרך באימון של קבוצה. אולי אני נראה תמים, אבל אני ממש לא. כשצריך, אני מאוד אגרסיבי ונמרץ עם השחקנים ועם המערכת. לא אשתנה".
ועדיין, אתה עוזב את באר שבע בלי שום תואר ביד. איפה טעית?
"ברור שזה מאכזב שלא לקחנו שום תואר, אבל הפכנו לקבוצת צמרת לגיטימית וחזקה מאוד. איזה עוד מאמן החזיק שם מעמד שלוש שנים? אמרו לי שזה בית קברות למאמנים. אפילו אמציה לבקוביץ', שהיה מאמן גדול ולקח עם באר שבע שתי אליפויות ברצף בשנות השבעים, אימן שם רק שנתיים. תראה איזו קבוצה קיבלתי ומה אני משאיר אחריי. אני גאה בכך מאוד, ואני אומר לך שהמאמן החדש ייהנה מזה ויכול לקחת אותם עוד צעד קדימה".
ולא תהיה שם לחנוך את האיצטדיון החדש. אין בך מרירות?
"ממש לא. אני נראה לך מריר? פרידות זה אף פעם לא דבר נעים, אבל אין מזה מנוס. אני הולך עם חיוך.
"כבר כשהתחילו לבנות את האיצטדיון החדש ידעתי שאני לא אהיה שם, כי זה תמיד קורה לי (צוחק). הרי זה קרה לי בבית שאן, כשחנכו את האיצטדיון החדש, ובחיפה עם סמי עופר. מישהו אמר לי שאני כמו משה רבנו, 'רואה את הארץ המובטחת, אבל לא נכנס'".
איך היו יחסי העבודה שלך עם אלונה?
"טובים מאוד, עם כבוד הדדי. היינו נפגשים על בסיס שבועי, באימון, בבית שלה ובמקומות אחרים. ברור שהיא רצתה לדעת מה קורה בקבוצה, היא מאוד מעורבת, אבל היא אף פעם לא קבעה לי את ההרכב, את זה עושה המאמן. היא איפשרה לי להוביל את באר שבע ונתנה לי את הזכות להיות שם ולהעמיד קבוצה חזקה, כמו שאני יודע ומבין.
"אני באמת אוהב את הפועל באר שבע. את המועדון, את השחקנים, את הצוות, את ראש העיר הנהדר, וכמובן את הקהל האדיר. עד היום, בכל מקום שסיימתי לעבוד בו עד עכשיו, תמיד השארתי לעצמי דלת פתוחה".

אלישע אומר שיש גם תחושת הקלה ומספר על הפרידה:
"אחרי השבועות הקשים שעברנו, לא ידעתי איך הקהל יקבל אותי", הוא אומר, וההתרגשות ניכרת בפניו. "זה לא היה לי מובן מאליו שהם יבואו ויעודדו אותי בצורה כזאת ויברכו אותי, וכל כך יכבדו אותי. זה מאוד ריגש אותי, כמעט בכיתי שם. גם מהשחקנים היו לי פרידות מרגשות. כבר באימון המסכם ביום שישי התחלתי להיפרד מהם. גם עכשיו, כמה ימים אחרי המשחק האחרון שלנו, הם מדברים איתי, שולחים לי הודעות".
שבת בלילה, אתה נוסע מאיצטדיון וסרמיל לתל אביב בפעם האחרונה כמאמן. מה עובר לך בראש?
"סיפוק גדול, וגם הקלה גדולה. רבאק, לעבוד בבאר שבע שלוש שנים ברציפות זה חתיכת תיק. באר שבע זה לא מקום של מאה אנשים. זה מקום קשה, מורכב, עם קהל אדיר שהתבגר מאוד בשנים האחרונות. פעם היו לקבוצה הזאת בקושי 1,500 מנויים, בשנה הבאה יהיו 12 אלף באיצטדיון החדש. יותר מהכל הרגשתי שאני רוצה קצת להתרוקן. לנוח. ליהנות קצת מהבריכה ומחדר הכושר שיש לנו כאן, ליהנות מלא לעשות כלום. אתה רואה, הדרכונים כבר מוכנים במטבח, מחר אני ונאווה טסים לשלושה שבועות בארה"ב. גם מאמן כדורגל צריך אוויר. נחזור משם ונראה מה הלאה".
יש כבר הצעות מקבוצות אחרות?
"היו כמה, גם מקבוצות בליגת העל, אבל עדיין לא משהו שמאתגר אותי, שמדבר אלי. יש גם בדיקה דרך האנשים שלי אולי לאמן קבוצה בחו"ל. זה משהו שמסקרן אותי לעשות, הילדים שלי כבר גדולים, וזאת בהחלט אופציה".
אולי תהיה מאמן הנבחרת אחרי עידן גוטמן?
"אין מאמן שלא היה רוצה לאמן את הנבחרת. כשיגיע הזמן, אשמח מאוד להיות מאמן הנבחרת. ברור שאני מתאים לכך, אני כבר לא צריך להוכיח את זה. בינתיים צריך לאחל לנבחרת המון בהצלחה במשחק עם בוסניה בשבוע הבא. אני מאוד מקווה שנעלה ליורו".

לא המאמן המוצלח ביותר, לפעמים הוא נכנס בכוח למשבצת האנדרדוג והקבוצות שלו משחקות כדורגל לא יפה לעין, אבל אי-אפשר לזלזל בו, ואני מחבב מאוד את האיש הזה. וכן, מרגש לשמוע כמה הוא לקח קשה את מה שקרה ברמת ההפסד בגמר, כדורגל לא שווה כלום בלי רגש.