הייתי היום במשחק של מכבי מול חיפה...יופי של אווירה,יופי של תוצאה http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx
יש לי התלבטות קשה מאוד בין משחק האליפות ב31.5.2003 לניצחון על אייקס.. אני אבחר הפעם דווקא באפשרות השניה. הגעתי לאיצטדיון בערך שעה וחצי לפני המשחק בהרגשה של "יאללה נראה את התבוסה של מכבי ונעוף מפה"... איזה אוהדת של אייקס שאלה אותי באנגלית במבטא הולדני כבד(ומצחיק) אם אני מוכן להחליף את הצעיף שלי של מכבי תמורת 3 כובעים של אייקס. אני כמובן לא הסכמתי. אולי אם היא היתה מבטיחה משהו אחר תמורת הצעיף של מכבי הייתי מסכים http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx אחרי דקות אחדות מצאתי את עצמי בשער 2, כשכל הדשא המטופח של איצטדיון ר"ג פרוש לרגלי.. ישבתי וחיכיתי שעה וחצי עד שהמשחק יתחיל.. בינתיים ברמקולים של האיצטדיון הושמעו שירים שכל הזמן חזרו על עצמם. אחרי שהשחקנים עלו למגרש והתנגן המנון ליגת האלופות היה כבר אפשר להרגיש את האווירה של ליגת האלופות והאופטימיות עלתה... דקה 10, קרן למכבי, דגו עולה מצוין לנגיחה ומדביק את הכדור לקורה אחרי ש40 אלף איש ראו בבירור איך הכדור מרעיד את הרשת ואני תפסתי את הראש וחשבתי לעצמי, "סעמק אם זה לא נכנס מתי כן יגיע הגול הראשון שלנו בליגת האלופות?!" מכבי המשיכה להיות טובה יותר מאייקס וההחמצות המשיכו להיות מסמרות שיער. ובדקה ה49 זה הגיע.. התקפה מצוינת של מכבי שמסתיימת בוולה ענק של דגו שנתן את משחק חייו. את מה שהלך באיצטדיון באותם רגעים אי אפשר לתאר. חוויה של פעם בחיים. בדקה ה57 בגול השני זה בכלל היה מטורף, אנשים התחילו ליפול מהכיסאות שלהם בצורה שאתה בטוח שהם שברו רגל אבל קמים כאילו כלום. אני דפקתי את הצרחה הכי חזקה בחיים שלי ובכלל לא שמעתי את עצמי, וקפצו עלי מכל מקום.. 10 דקות אחר כך איזה אחד צעק באחת ההתקפות של מכבי "יאללה לא מספיק 2-0 רוצים 3-0 להשוות את ההפרש שערים" חחחחח כמה שהסכמתי איתו... ה2-1 היה מבאס וגרם לדקות האחרונות להיראות כמו נצח אבל סה"כ היה שווה את זה.. איזה משחק מדהים זה היה
1. מכבי - באיירן. ערב ראש השנה, 15.9. זוכר הכל... הגעתי שפתחו את השערים. באתי נכנסתי, עד אז הייתי בא למשחקים ויושב עם אבא שלי בצד, אבל במשחק הזה אמרתי נלך לעודד קצת לא ייקרה כלום. תפסתי מקום טוב בגוש, והשתעממתי קצת עד שהתחיל המשחק. המשחק התחיל. האווירה שהייתה ביציע באותו משחק הייתה כזאת מדהימה שלא יכלתי להפסיק לעודד כל המשחק... האבוקות... אחחחחח איזה יופי, וכל הדגלים ביציע (הדגל פריסה עם המגן דוד הצהוב...) פשוט ענק. התוצאה הייתה פשוט חשובה, אבל מאז אני בשחקן ה12, ופחות או יותר אין שום משחק שהפסדתי. 2. יובנטוס - ריאל מדריד. אחרי שיום לפני זה הייתה נטרלי במשחק בסאן סירו, כאן הייתי בצד אחד. 5 שעות (!!) לפני המשחק כבר הייתי בדלה אלפי. שעה לקחה לי להוציא 130 יורו על צעיפים ושאר מזכרות, לפני שנכנסתי ליציע. למרות שהיו לנו כרטיסים לא רעים, כמעט באמצע המגרש, העדפתי לשבת מאחורי השער, עם האולטראס הפייטרס ושאר הארגונים. האווירה הייתה מדהימה (טוב... לא כמו במשחקים של מכבי), והמשחק עצמו בכלל, איזה התרגשות... כמו כן כל משחק בקרית אליעזר נגד הקופים, יום שלם רק למרוח על המשחק הזה, שלמרות ההפסדים הקבועים אני נהנה מהמשחקים האלה אפילו יותר מהדרבי... האווירה של הגוש שלנו, שכולל את כל התפאורה למשחק, את הפירו שמאז הדרבי הראשון בעונה שעברה לא ראיתי, וגם את מה שיש אחרי המשחק... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx
http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/cool.Xxx מלבד המשחק שציינתי, הייתי גם בניצחון של הפועל ת"א על צ'לסי, משחק מצוין עם אווירה נהדרת ותוצאה משמחת.
המשחק הראשון שלי שהייתי בו זה המשחק שאני זוכר ממש כיף מבחינת אווירה וזה...למרות שנגמר 0-0....זה היה דרבי והייתי בשער 7 נדמה לי...
מצטרף לאוהדי הרצליה פה שהזכירו את רבע גמר הגביע מהעונה שעברה.. משחק בלתי נשכח. גם ישראל-אוסטריה והניצחון של הרצליה 1:2 על הפועל חיפה (בעונת אליפות של הפועל חיפה) הם בין המשחקים הכי כיפיים שהייתי בהם.
הייתי בלא מעט משחקי אש בכדורגל הישראלי (בייחוד דרבים חיפאים), אבל עוד לא היה משחק מיוחד שנחקק לי בזכרון ביחד עם הכדורגל הישראלי. לעומת זאת, כדורסל ישראלי! אני מניח שרובכם הגדול לא הייתם במלחה, בייחוד במשחק מול מכבי תל אביב. החוויה הכי גדולה לאוהד ספורט, עידוד אדיר באיצטדיון קטן, אווירה שאין מילים לתאר. השנה במיוחד, אני מציע לכם לנסות להשיג כרטיסים, למרות שזה כבר אבוד ממזמן. אם בכל זאת משחק בכדורגל הישראלי, זה כאשר יובה אהובתי הגיעה ארצה ושיחקה מול מכבי תל אביב. ישבתי בין כל הצהובים עם חולצה ביאנקונרית וצרחתי כאשר דל פיירו הרשית, אף על פי שידעתי שזה ילווה בכמה גערות ו"טפיחות על השכם" מספר דקות מאוחר יותר.
אמממ יש לי 2 משחקים הראשון : ישראל - צרפת משחק במסגרת מוקדמות מונדיאל 2006, ישראל מגיעה אחרי 1-1 באירלנד 4 ימים קודם לכן כשסואן מגרד נקודה וכל ישראל בטירוף , צרפת מגיעה לכאן עם בארטז המניאק שדיבר נגד ישראל לפני כן. המחצית הראשונה הייתה משעמם יחסית , המחצית השנייה התחילה עם גול טיפוסי שישראל אוהבת לחטוף , הרמה מהצד של גובו אם אני לא טועה וטרזגה נוגח (אין עליו שמירה) 1-0 לצרפת , כבר ראינו איך עוד נבחרת טיפוסית של ישראל הולכת להפסיד ולירות לעצמה ברגל אחרי משחק סביר. ואז בדקה ה-86 הרמה של קייסי מהצד אחרי אין ספור הזדמנויות והפעם באדיר נוגח לרשת ו-40,000 ישראלים מרעידים את רמת גן. השני: ישראל - שוויץ משחק במסגרת מוקדמות מונדיאל 2006, ישראל מארחת את שוויץ אחרי הנצחון בניקוסיה על קפריסין והנצחון מול קפריסין בבית , סוף סוף נבחרת גדולה מגיעה לישראל אחרי שנתיים של גלות. המשחק התחיל בצורה מדהימה כאשר בניון (לא זוכר באיזו דקה) די קרוב לתחילת המשחק עושה דריבל לכל הגנת שוויץ + זוברוולר(שוערה של שוויץ) ומעלה את ישראל ליתרון 1-0 מדהים. שויץ משווה לא הרבה זמן אחרי מנגיחה של וולנטאן שמתגרה בקהל הישראלי עם סלטה. ואז גם אלכס פריי מצטרף לחגיגה עם שער טיפשי וזה כבר היה נראה ששוב פעם ישראל מאכזבת מול גדולות אבל במחצית השנייה הגיעה השער המאוד מוזר של בניון שהביא לישראל נקודה חשובה. היו עוד הרבה משחקים שאהבתי אבל אלו בין הטובים האחרוני םשהייתי בהם.
בעקרון המשחק שבו נהנתי הכי היה דווקא מהכדורסל,מכבי נגד קובנה ביורוליג עם השלשה המפורסמת של שארפ בשניות הסיום. בכדורגל אני אזכיר 2 משחקים מרגשים: 1)הדרבי התל אביב השני בעונת 02\03,לא אשכח את העידוד המטורף מאותו משחק,35 אלף צופים הרעידו את ר"ג עם אותו שער נצחון של רודריגו גולדברג. 2)ישראל-אירלנד בר"ג ממוקדמות מונדיאל 2006. הגעתי למגרש משהו כמו שעתיים וחצי לפני המשחק,ההמתנה לפתיחת המשחק היתה משעממת רצח,גם רמת הכדורגל לא היתה גבוהה מי יודע מה,אבל היה פשוט אדיר לראות את השער של סואן שהקפיץ את כל הקהל הישראלי בדקה ה-89 ועורר את הסיכויים להמשך הקמפיין.
יונייטד באירופה נגד באיירן(גם בשלב הבתים וגמר בגמר ב 99),מילאן,ריינגרס,שטוטגארט,ברצלונה,לברקוזן,פורטו ועוד ועוד, יונייטד בגמר ה f.a.cup נגד מילוול בקארדיף, יונייטד בליגה נגד ליברפול,ארסנל,צ'לסי,שיטי,טוטנהאם,מידלסברו...טוב בקיצור כמעט נגד כל הקבוצות ששיחקו בפריימיר ליג 12 השנה האחרונות, קבוצת המילואים של יונייטד במשחקי הליגה והגביע שלה, משחקים מהליגות הנמוכות באנגליה,טראנמיר,רוטצדל,אולדהם,סטוק ועוד, נבחרת אנגליה ב 86 ו 88 נגד ישראל,אנגליה נגד דנמרק, ישראל - צרפת כשקאנטונה כובש שער(4-0)ועושה בית ספר למוסלמים,קולומביה(89)אוסטריה,שבדיה,קרואטיה,אירלנד,שוב צרפת ועוד ועוד. בכולם נהנתי,גם בניצחונות,תיקו או הפסדים,בכל משחק יש חוויה שונה שלא תהיה באף משחק אחר, כדורגל זו ההצגה הטובה ביותר בעולם.
חרבנו לי על הההודעה בדיון של המשחק, אז אני אעתיק את זה לפה. יומן מסע, פריז, מאי 2006 כמו כל סיפור חו"ל, גם זה מתחיל בנתב"ג. הטיסה לפריז יוצאת ב- 1 בלילה, אבל מה לעשות, בארסה משחקת ב- 23:00. מצוייד בתדרוך על מיקום הבאר בטרמינל החדש, התיישבתי על כוס בירה יקרה, וראיתי את המשחק השולי מול סביליה. במהלך המחצית הראשונה (עדיין במצב של 0-2) הצטרפו אליי גם בנדה ומיכה, שנסעו יחד איתי לראות את המשחק. כמובן, הם עזבו לדיוטי פרי בערך 20 שניות לפני הקאמבק של בארסה. בכל מקרה, המשחק הסתיים וזזנו למטוס באיחור קל. כאשר הגענו, מצאנו איזה שרות מוניות של ישראלים שהביא אותי למלון שלי ואותם אל אחותו של מיכה. השעה 7 בבוקר ביום ראשון, והצ'ק-אין שלי רק ב- 2 בצהריים. בהעדר מיטה, או לפחות כרית, יצאתי להסתובב בפריז. במשך כמעט כל 7 השעות האלה הלכתי ברגל בין מוקדי התיירות של העיר. למשחק לא היה כמעט שום זכר. פרט למספר שלטים בעיר, זוג אוהדי בארסה ובחור בחולצת ארסנל, לא ראיתי שום דבר הקשור לגמר. בכל מקרה, הסתובבתי, הסתובבתי, ראיתי את העיר. אבל למי אכפת מפריז? נקסט. ביום השני התעוררתי מאוחר, וקראתי ספר עד ל- 2 בצהריים. אז, הרמתי טלפון לחברי הקטלוני נאצ'ו. אני בקשר אינטרנטי עם הבן-אדם כבר כ- 3 או 4 שנים, וכאשר גילינו כי שנינו נוסעים לגמר, קבענו שנפגש. הוא הגיע לפריז ברכב, מבנידורם (עיר קיט על יד ולנסיה), יחד עם הוריו וחברתו המקסימה לורנה. בין לבין, הם עצרו בברצלונה כדי לראות את אלונסו זוכה במירוץ הפורמולה 1, ולקנות זוג כרטיסים למשחק, במחיר של 1000 יורו כל אחד. בכל אופן, סיכמנו כי נפגש ב- 5 מתחת לאייפל. בהעדר שום דבר טוב יותר לעשות, יצאתי לשם ברגל (כשעה הליכה). ממול לאייפל, הקימה אופ"א את יריד הצ'מפיונס שלה. במרכז היה מגרש כדורגל קטן, בו שיחקו קבוצות מאולתרות של נערים. בצדדים, נמכרה סחורה רשמית של אופ"א (20 יורו לצעיף משותף!), ועמדו כמה סטנדים של משחקים (פלייסטיישן ומשהו מוזר עם בעיטות של כדור לאיזה רשת תלוייה). באחד הביתנים, עמד לו בגאווה גביע האלופות. או לפחות כך הם טוענים. לי עדיין יש ספקות מסויימים. שמרו עליו שני צרפתים קטנים, ועם טיפת נועזות ורגליים קלות יכלתי לקחת אותו הבייתה לישראל. מה עוד שממול עמד גביע אופ"א, אשר לפי דעתי צריך להיות עדיין בידיה של סביליה. אגב, דווקא הגביע המשני, שלא זכה לכמעט שום עניין מהתיירים, היה בתוך מיכל זכוכית. אני ונאצ'ו הסתובבנו קצת ביריד, ולאחר מכן עלינו על האייפל עם שאר הפמלייה שלו. לאחר מכן, המשכנו למסעדה באזור הבסטיליה. שם זכיתי בשיעור מלא על ההסטוריה הסוציו-אתנית-כלכלית-פוליטית של ספרד, כולל הסבר מלא על המוצא של כל העמים אשר יושבים היום בחצי האי האיברי. דנו גם בפוליטיקה עכשווית (בעיקר עם האב, כאשר נאצ'ו משמש כמתורגמן כאשר נגמרת לו האנגלית). אם יורשה לי לצטט: "זפאטרו היחו דה פוטה". לדברם, הפלוס היחיד של נשיא ספרד הוא היותו קולה. מצד שני, מדובר במקרה נדיר של קטלונים ימנים. גם את הזכויות האוטונומיות החדשות שניתנות לקטלוניה הם ביקרו. לדברם, מדובר בצעד נכון, אך הוא מתבצע באופן שגוי ובגלל חולשה של השלטון המרכזי. לאחר מכן, המשכנו לדבר על היורו, תרבות ספרדית, ישראל וגם קצת כדורגל. ביום שלישי הלכתי שוב ליריד הצ'מפיונס, הפעם לבד. את הדרך עשיתי בשאנז אליזה. בבוקר היום שלפני כבר נראו יותר אנשים בחולצות בארסה וארסנל, כמו גם כמה אנשים שחיפשו כרטיסים למשחק הגדול. ביריד, דיברתי עם בחור פורטוגזי שגר בלונדון. החבר'ה מסביב החלו לכדרר ולעשות תרגילים, והוא הצטרף. הרוב היה שגרתי למדי, אבל קטע אחד היה באמת מדהים. הוא עצר כדור על החזה, החזיק אותו שם, ובתנועה מהירה אחת עבר למצב של שכיבות שמיכה עם הכדור על הגב. גם הם החבר'ה מסביב לא טמנו את ידם בצלחת עם כמה טריקים מגניבים. אגב, פריז לא הייתה מלאה בשחורים וערבים כפי שחשבתי שיהיה, אבל כאשר זה מגיע לכדורגל, הרוב המוחלט של האנשים מורכב ממיעוטים אתניים. בשעה 4 זזתי למלון הילטון על יד שער הנצחון, כדי לקבל את הכרטיס עליו שילמתי בארץ. כבר ברחוב, מחוץ לכניסה, התחלתי לראות פנים המוכרות לי מהסרט על ברצלונה. נכנסתי פנימה, והופה - בפינה עומד לו פראן סוריאנו. לא איבדתי את עשתנותיי, ניגשתי אליו (הוא עמד עם מישהו שלא זיהיתי), ושאלתי היכן אני מקבל את הכרטיס שלי. ;D הוא לא ידע, אז מסרתי לו איחולים מישראל והלכתי לחפש בעצמי. מצאתי את החדר, אבל הם עוד לא היו מוכנים אז הלכתי לחכות בלובי. במהלך הציפייה, מגיעים למלון כל חברי ההנהלה של ברצלונה, ולבסוף נכנסים גם צ'יקי בגיריסטיין, מארק אינגלה וג'ואן לאפורטה. הפרזידנטה נראה מחוייך כתמיד. ניגשתי אליו, לחצתי לו את היד, ואמרתי "Best regards from the Israeli penya", וכו'. אינני זוכר בדיוק מה הוא הגיב, אבל זה היה משהו בנוסח שאתם יכולים בקלות לנחש. ביקשתי ממנו להצטלם איתי, אבל הוא אמר שהוא חייב לזוז לדבר עם התקשורת קודם (תפסתי אותו ממש בהגעה לפריז). לכן, לצערי אין לי תמונות מהמפגש. אינני חובב צילום גדול, והרגשתי לא נעים לשבת בלובי של בית מלון ולתקתק צילומים כמו איזה פפראצי. אגב, בין הראשונים להתנפל על לאפורטה היה פיני זהבי. מנסה לדחוף לנו את פרדיננד? לאחר זמן-מה הלכתי לקבל את הכרטיס, אך הבן-אדם האחראי על כך לא הצליח למצוא את המעטפה עם שמי. הוא אמר לי לא לדאוג, ולחזור בעוד כשעה. חזרתי ללובי, מן הסתם מלא דאגות, וחיכיתי. ראיתי עוד כמה חברי הנהלה, קצת תקשורת, 3-4 ישראלים מעונבים וגם את סבא בארסה. לבסוף, אישה אחת קראה לי והביאה לי את הכרטיס המיוחל (נדמה לי שבפעם הראשונה חיפשו את המעטפה במקום הלא נכון). זה המקום להודות בו למשה חמיאל, שסידר לי את הכרטיס הזה, ביציע של בארסה ובזיל הזול. הוא עושה מלאכת קודש בניהול הפנייה הישראלית, גוף נהדר המציע הרבה מאוד לאוהדי ברצלונה בארץ. תודה רבה לך, משה. לאחר שאישרתי סופית את נוכחותי במשחק, פגשתי את מיכה ובנדה מתחת לשער הנצחון. קצינים צרפתים בני 70 ערכו טקס "ניצחנו את גרמניה (עם עזרה קלה מבריטניה, ברית המועצות וארצות הברית)". דיברנו עם כמה אוהדים שהיו בסביבה, וגילינו שבבוקר של יום רביעי, 200 אוטובוסים יצאו מברצלונה לפריז. לאחר מכן, שוב זזנו ליריד הצ'מפיונס. בערב, פגשנו מתחת לאייפל את אחותו של מיכה (ביום הולדתה), יחד עם תלמידה שלה לעברית, והלכנו למסעדה. מאיזשהי סיבה, כולם החליטו להסתלבט עליי, אבל זרמתי. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx היה כיף. 17 במאי. מסיבה כלשהי, אני מתעורר הרבה יותר מדי מוקדם ולא מצליח להרדם. קמתי למקלחת, 50 סיבובים מקיר לקיר בחדר שלי, וחזרתי למיטה. בסוף, התעוררתי כמו בן-אדם ב- 12. בפלאפון, כבר הייתה הודעה מבנדה שקוראת לי לאייפל. התארגנתי, ויצאתי (לשם שינוי במטרו). ובכן, זה כבר אווירה של משחק. כמה אלפים של אוהדי ברצלונה התרכזו סביב האייפל (לפי דיווחים מהאנגלים, רוב אוהדי ארסנל נסעו ישר לסן דני, אזור האיצטדיון). היריד היה הומה אדם, וממול, מתחת לאייפל, הייתה עיקר הפייסטה. הבוישוס נויס, מצויידים ב- J&B קטלוני ומאגר נפצים שלא היה מבייש את החמאס, הדליקו את אוהדי ברצלונה. חשבתי שאנחנו מעודכנים לא רע בשירי העידוד בארץ, אבל היו רבים מאוד שלא הכרתי ואני מקווה לזכור בפעם הבאה בה נפגש. בכל מקרה, הצטרפתי לחגיגה, קפיצות ושירים. ניסיתי למצוא מישהו שידע אנגלית (נאצ'ו היה אז במקום אחר עם המשפחה), אך ללא הועיל. טוב, לא בדיוק. באמצע החגיגה הקטלונית נעמדו 3 אוהדי ארסנל (מאוחר יותר מספר הוכפל) והתגרו בצורה ידידותית בבוישוס. אני בשמחה שלפתי את מאגר שירי אנטי-ארסנל שלמדתי. חבל רק שלא הצלחתי ללמד את הספרדים. אוהדי ארסנל, לפחות, הבינו. בשלב מסויים הצטרף לחגיגה גם ג'ימי ג'אמפ, שזוכה לאהבה רבה מהבוישוס (להבדיל מלאפורטה, אליו שיגרו מדי פעם 'ברכות'). עוד באזור, מצאתי את פניית אנדרס אינייסטה, וגם את פנייה בלאוגרנה מדריד. לקראת השעה 5, אני, בנדה ומיכה החלטנו שהגיע הזמן לזוז למגרש. את דרכנו עשינו ברכבת צפופה מאין כמוה. באחת התחנות הייתה תקלה, ולכן נאלצנו לעמוד כרבע שעה בלי מטר לזוז. לבסוף, הגענו ליעדנו. תחנת הרכבת מחוץ לאיצטדיון כבר מזמן נכבשה על ידי הבלאוגרנה, שעשו את דרכם בשירים ומחולות למגרש. אני עוד קיוויתי לקנות איזה מרצ'נדייז בדוכנים הלא רשמיים מחוץ לאיצטדיון, אך גם שם הצעיף הזול ביותר עלה 15 יורו. מיכה ובנדה עזבו לשער שלהם, ואני תדלקתי עצמי בעוד בירה. ניסיתי עוד לתאם איזה פגישה עם נאצ'ו מחוץ לאיצטדיון, אבל היו בכל האיזור בעיות קליטה בגלל העומס על הרשת הסלולרית. לאיצטדיון נכנסתי כשעה לפני תחילת המשחק, כאשר הקריאו הרכבים. במושב לצידי, פגשתי את מיכאל גורין, הישראלי השני אשר קיבל כרטיס מהפנייה. אם אתה קורא את זה, אנא שתף אותנו בתמונות שלך. אגב, אני מצטער, אבל לא צילמתי את רגעי המפתח. בכל זאת, העדפתי לחוות אותם במלואם במקום לעשות זומים ולנסות להשתלט על המצלמה. אז תמונות איכותיות משיאי המשחק אין לי. הקהל של בארסה שיחק אותה. אלו לא עשרות אלפי המשפחות המנומנות של הקאמפ נואו, אלא חבורה אנרגטית של חבר'ה צעירים. הקהל קפץ ושר ללא הרף (וגם ללא תיאום רב). לצערי, ברדיוס המיידי סביבי הקהל דווקא היה רדום למדי, כנראה בגלל שמדובר באיזור של פניות עם יפנים וצרפתים למינהם. כל צופה ביציע שלנו קיבל קרטון של הפסיפס ודגלון (שלי נגנב על ידי מישהו), מה שהפך את הטריבונה למחזה יפיפה. הקהל, בלי ספק, עשה את שלו. לאחר הגול של סול קמפבל, הייתה דקה אחת של הלם, ואז האוהדים חזרו לשיר. גם במחצית השנייה, במצב שבו בקאמפ נואו שומעים רק את כסיסת הציפורניים, הקולס קיפצו וזימרו. המחזה המדהים ביותר היה לאחר שער הנצחון. מהיכן שאני ישבתי, לא היה ברור מיד כיצד הכדור טס. למעשה, רק כשראיתי כי הכדור מרעיד את הרשת הבנתי שהוא בכלל הלך לכיוון השער. בדיליי של רבע שנייה היציאה התפוצץ. ב- 10 הדקות האחרונות, אף אחד לא ישב. החגיגות היו גדולות. ואלדז, עטוף בדגל קטלוניה, היה הראשון שרץ לקהל. אולגר, פויול, מוטה וואן-בומל היו הראשונים להצטרף אליו. טיאגו מוטה במיוחד, השתולל יותר מכולם. רוני השמוק גנב את הגביע והקיף עצמו בחומה של עיתונאים, כך שהיה בלתי-אפשרי לראות אותו או את הגביע. השחקנים ויתרו על הנסיון להגיע אליו, ופשוט באו לחגוג על יד הקהל. ז'ורקרה על הדשא ביקש מאחד מאנשי הצוות שיבעט לו כמה בעיטות כדי להרגיש שותף גם כן. לארסון בא להודות להקהל וקיבל את הסטנדינג אוביישן הכי גדול של הערב. מטורף כמה אהבה רוכשים לו. בסיום, לאחר שההמנון נוגן בשלוש גרסאות שונות והדי-ג'יי עבר לשירי פופ זולים, הקהל החל לזרום החוצה. ברחוב, הכל היה שקט הרבה יותר. האוהדים, עם חיוך ענק מרוח על הפנים, החליפו חוויות בשקט ועשו את דרכם לתחנת הרכבת. רובם, המשיכו משם היישר לשדה התעופה. ממש השקט שאחרי הסערה. בין הגושים האדומים-כחולים-צהובים נראו גם אוהדי ארסנל. רובם המוחלט ידע להפסיד בכבוד. לחצתי לכל אנגלי שראיתי את היד, ורק אחד בודד התלונן - "You paid for it". הבהרתי לו ש- "The only thing we paid for is Henry". אגב, עיקר שריקות הבוז לשופטים בהענקת המדליות באו דווקא מהיציע של בארסה. קבעתי להפגש עם נאצ'ו במרכז פריז וללכת למסעדה קטלונית. כאשר הגעתי לשם, הוא היה בחוץ עם חברתו ואמר שהמקום סגור בגלל "אירוע פרטי". החלטנו לצעוד משם לאייפל, וזימרנו כל הדרך עם קבוצות אוהדים מצומצמות נוספות. כמה מהקולס שפגשנו בדרך אמרו שהמשטרה פיזרה את החגיגה באייפל, ואכן כאשר הגענו היו רק כמאה אוהדים שישבו בשקט בפינות שונות. קניתי בקבוק מים, עשינו כמה תמונות ולקחנו מונית למלון. בבוקר למחרת, עשיתי צ'ק-אאוט מוקדם והסתובבתי בפריז. כמעט כל האוהדים כבר עזבו. ב- 5 נפגשתי עם בנדה ומיכה, והחלפנו רשמים מהמשחק. לאחר מכן, לגמנו כוס בירה וזזנו לשדה תעופה. הישראלי בבטחון חשב בהתחלה שאנחנו משפחה ליברלית. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx קצת הרעשנו במטוס, מיכה ירד על משה פרימו, בנדה העלה זכרונות מגולים של רפעת טורק. נחיתה בארץ. בו-זמנית, נחתו טיסות ממדריד ואני ניסיתי למצוא איזה מדרידטסה להקניט. בסיום, אבא שלי אסף אותי והטיול המדהים הזה נגמר. עונה הבאה, הנקמה הגדולה באתונה. תמונות נבחרות: http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1310.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1342.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1359.Xxx - אוהבים אותך לורנה!!! http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1317.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1314.Xxx - אוהבים אותך אנדרס!!! http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1347.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1326.Xxx - בתחנת הרכבת. http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1321.Xxx - מתחת לאייפל. http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1320.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1323.Xxx - מי מבין למה אני צילמתי את התמונה? http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1319.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1305.Xxx - ראו את האור http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1284.Xxx http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1273.Xxx - רווווווווווודרי http://i68.photobucket.com/albums/i36/fcbm...is/IMG_1291.Xxx - בנדה מציק לאנגלים כל התמונות
וואוו. קראתי הכל,פשוט יפיפיה. שמח שנהנית,בטוח שתנצור את זה לכל החיים. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/icon_thumright.Xxx http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_clap.Xxx
בוריס, שמח שנהנית וניצלת כל רגע. זו חוויה של פעם בחיים (במיוחד אם אתה אוהד בארסה) http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx אגב, זה רק אני או שהאנגלי מהתמונה האחרונה דומה באופן מחשיד להוא מגרין סטריט חוליגנס?
