דיון התקשורת לעונת 2015/16

חידוש מרענן. תמיד טוב לראות אתר ספורט חדש עולה לאוויר\משהו קיים שעבר שדרוג, הגיע הזמן, עדיף מאוחר מאשר אף-פעם. יכלו לחכות עוד קצת ולשפץ עוד כמה פינות, אבל נפרגן. מעבר לחדשות היבשות שמספק כל אתר ספורט אני מצפה מהמנהלת לעדכן בהקדם האפשרי באתר הזה על פרסום שעות המשחקים ושידורים ודברים כאלה. אפשר כבר לציין + גדול על תקצירי הוידאו שיש שם לפי מה שהבנתי ושימו לב שאפשר גם לכתוב בעצמנו מאמרים ולשלוח את זה דרך התחברות עם הפייסבוק שלנו, לא רע.

 

מי המשפחה שלכם\ שלמה מן, העין השביעית
הרעל פיעפע כבר מזמן מקומץ אוהדים והתפשט בגוף הקבוצה וביציעיה. אין מנוס מצעד דרסטי. בואו נראה את התקשורת מוותרת על הרייטינג הגדול שמספקים אוהדי בית"ר ירושלים, ומפסיקה לדווח על הנעשה בקבוצה
06.10.2015 2
http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2015/10/F150924FFF05-672x378.Xxx

הפרומו של ערוץ 1 לקראת המשחק המרכזי בין בני-סכנין לבית"ר ירושלים, ששודר במוצאי שמחת תורה, הבטיח "חגיגה של כדורגל". אלא שהבחירה במשחק הזה כמרכזי לא היתה בגלל דברים שקשורים לכדורגל, אלא בזכות חגיגה צפויה של יצרים, שנאה והתלהמות. הפעם נוספו לרקע הקבוע גם רוחות אינתיפאדה בירושלים והפגנות של ערבים בצפון. אבל לא רק: פציעתו הקשה של אוהד הפועל תל-אביב יומיים קודם, לאחר שגרזן ננעץ בראשו, מיקדה את תשומת הלב בלה-פמיליה, הארגון הקיצוני של אוהדי בית"ר ירושלים, שחבריו הם החשודים בתקיפה לאחר מארב מתוכנן.

כבר אי-אפשר לספור את הפעמים שבהן המשטרה, ההתאחדות, הרשויות, פוליטיקאים וכל מיני קופצים מקצועיים על עגלת הפופוליזם הבטיחו לבער את האלימות בכדורגל, להעיף גזענים ומסיתים, לחסל את לה-פמיליה ולהפוך את הכדורגל לשבתרבות. אצטדיונים חדשים שנבנו שיפרו את חוויית הצפייה, אבל ההתלהמות והאלימות לא הורידו ראש.

מכל ארגוני האולטראס של אוהדי הקבוצות הגדולות, בולט כזרקור הארגון המתועב בצהוב-שחור, שאוהדיו-בריוניו צמחו פרא ביציע המזרחי בטדי. במקום להילחם בהם עוד כשהיו קטנים, נתנו להם לגיטימציה. שרת הספורט מירי רגבחיבקה אותם. הבעלים אלי טביב התרפס בפניהם בתחילה, ושינה את טעמו רק לאחר שגרמו לו נזק כספי כבד כשהשליכו רימוני עשן במשחק בליגה האירופית.

הטיפול החלוש באלימות המילולית ביציעים, הטלת "אחריות שילוחית" על הקבוצות בבית-הדין המגוחך של ההתאחדות לכדורגל, הבטחות המשטרה לטפל באלימות שאינן נפרעות ועונשים קלים על מתפרעים בבתי-המשפט הפכו את החיים ביציעי הכדורגל, בסמטאות הסמוכות וליד מחסן אביזרי עידוד – להפקר.

המחדל תקף גם בתקשורת. ספורט "הארץ" עם "עד שישחק ערבי בבית"ר" עשו ניסיון מעניין וחשוב, אם כי רפה, להגיד "עד כאן". היוזמה שלהם נותרה בגבולות שכנוע המשוכנעים. בינתיים הפרויקט יצא להפסקה, ואולי מלכתחילה לא נשען על תוכנית ארוכת טווח. בכל מקרה, ממתי לאוהדי בית"ר ולה-פמיליה אכפת מה כותבים ב"הארץ"?

http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2015/10/3734589456.Xxx
שער ספורט "ידיעות אחרונות" על לה-פמיליה, נובמבר 2009

מי שהיה צריך לעשות פרויקט כזה הוא "ידיעות אחרונות", בעל מדור הספורט המשפיע ביותר בעיתונות המודפסת. ב"ידיעות" פירסמו בשנים האחרונות לפחות פעמיים "הצצה מבפנים" אל עולמו של לה-פמיליה. הצגתו כארגון חשאי עם היררכיה וסדר הוסיפה לו נפח, ובעיקר העניקה לגיטימציה ורוח גבית להמשך התנהלותו. בכל פעם שמתרחשת תקרית אלימה, לא חסרים מיזמים בתקשורת שמוקדשים לגינויים וחרפות, שערים צעקניים שמזהירים שזה עוד יסתיים ברצח וש"הכתובת על הקיר", אבל בימי שגרה תקשורת הספורט בכללותה דווקא נותנת במה לחוליגניזם על תופעותיו, תחת הכותרת מבטיחת הרייטינג "הצצה נדירה".

במשך יומיים ציפו אוהדים רבים לגינוי של השרה מירי רגב. ב-ynet אף עמדוומדדו עם סטופר ("36 שעות חלפו מאז האירוע החמור"...), כאילו מה שחשוב באמת זה אם הגינוי בא אחרי שעה או אחרי יומיים. זאת, במקום להדגיש שהעיקר כאן הוא שרגב תפעיל את מערכת האכיפה והמשפט כדי לפרק את הארגון שעם חבריו-בוחריה התחבקה והגנה עליהם בוועדת הכנסת, בטענה שהם אינם מזיקים. זה המבחן הגדול שלה, לא המהירות שבה הדובר שלה הוציא הודעה.

http://www.the7eye.org.il/wp-content/uploads/2015/10/F150722HP28-464x310.Xxx

השאלה היסודית באשר לחלקה של התקשורת נוגעת להגדרת תפקידה: האם רק לשלהב יצרים בכל פעם שבית"ר ירושלים פוגשת את בני-סכנין, או כשאוהדים צועקים "מוות לערבים", או סתם כשאיזה מאמן מפסיד משחק? ואולי הגיע הזמן לנצל את כוח השלהוב שלה כדי לייצר, בעוצמה ובהתלהבות, סדר יום חדש, ברור, שמצהיר בלי למצמץ איפה עובר הגבול בין ספורט לרצחנות?

אחד המאפיינים של תקשורת הספורט הוא האובדן הגמור של הגבול בין דעה לידיעה. אז בבקשה: זה הרגע הנכון להפוך דעה לידיעה, ובגדול, ועד הסוף: במקום להטיף לכל הרשויות מה לעשות ולהשתמש בקלישאות "הכתובת היתה על הקיר" – לקום ולעשות מעשה. עיתונים ואתרים צריכים לפעול במשותף להפסקת הסיקור של בית"ר ירושלים, עד שלה-פמיליה יפורק, יתאדה ויחלוף מן העולם.

הרעל פיעפע מזמן מקומץ אוהדים והתפשט בגוף הקבוצה וביציעיה. אין מנוס מצעד דרסטי. בואו נראה את התקשורת מוותרת על הרייטינג הגדול שמספקים אוהדי בית"ר, ולא מדווחת יותר על הנעשה בקבוצה. כך אפשר יהיה ליצור תנופה שתסחוף את המחוקקים, את מערכת המשפט, את המשטרה ואת כל מי שיכול להדביר ארגון אוהדים אלים שמבצע חיסול ממוקד באוהד יריב והופך את הכדורגל במדינה לאזור אסון.

 

פלג בחמישי:: איפה אזולאי ואיפה גאבאי.
חלוץ סכנין הבקיע שער וחגג עם חבריו, יהודים וערבים. כשהחנפן מבית"ר כבש, הוא רץ עם הדגל כאילו חיסל חוליית מחבלים
- ועוד: שליימה הליצן 'לא מאמין' שאוהדי בית"ר פגעו באוהד הפועל| ניר ברקת מתהפך כמו סטייק| ולמה במכבי ת"א לא ביקרו את נייט האפמן אם כבר היו בארה"ב במשחקי ידידות?

http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/10/07/6545930/654592801000100490542no.Xxx



המלחמה: שלומי מחבק, דובב מחמם

די מביך לראות כדורגלנים שמחליפים קבוצות מדי שנה, מנשקים את הסמל על חולצתם כאילו צמחו והתחנכו במועדון. בבית"ר לה פמיליה ירושלים התופעה מגוחכת שבעתיים. שחקנים שהגיעו לא מזמן מתבטלים ומתחנפים בפני כמה חשוכים ביציע, עד כדי כך שאפילו משחק ליגה שגרתי בסכנין גורם להם לחשוב שהם לוחמים בגולני. כמו לדוגמה הילד המגודל דובב גבאי.
ביום שני, אחרי שכבש סוף־סוף שער ליגה ראשון בקבוצתו החדשה, דובב התעטף בדגל ישראל ורץ לאוהדים ביציע. מוזר. לא זו בלבד שהחלוץ הציוני לא חגג כך אחרי גולים בקבוצותיו בעבר, הוא גם לא לבש את מדי נבחרת ישראל. אילו גבאי היה רוצה לדעת איך זה באמת לייצג את המדינה, ואפילו לכבוש עבורה במשחק רשמי וחשוב, הוא יכול היה לשוחח על כך, למשל, עם תושב סכנין עבאס סואן.
אז למה דובב לא חגג עם הדגל הצהוב־שחור של המנורה? כי המסרים שקיבל מכמה מחרחרי ריב ביציע גרמו לו לחשוב שמדובר בקרב גורלי והיסטורי, שבו עליו לחרף נפשו למען המולדת, למרות שזה היה בסך הכל משחק בין שתי קבוצות מקרטעות, מערים שנמצאות באותה מדינה ושהאזרחים בשתיהן ישראלים. אבל גבאי הגיע משולהב כאילו שסכנין נמצאת בפלסטין והרגיש כמו בסרט מלחמה. הטובים נגד הרעים, הרובוטריקים נגד השקרניקים, הדרדסים נגד גרגמל. אפילו רן קדוש שניצב בשער האויב, לא ימנע ממנו מלהילחם על קידוש השם.
כשהשער נכבש, דובב כבר היה בטוח שהוא ממשיך דרכם של יהודה המכבי, יוסף טרומפלדור ותומר בוהדנה. בסיום הוא אפילו אמר: "העם שלנו צריך להיות מאוחד ברגעים כאלה.
אני שולח תנחומים למשפחות השכולות ומחזק את חיילי צה"ל". לפתע האירוע כולו קיבל נופך ממלכתי־לאומי והאפסנאי מאיר הרוש שעבר בסביבה, נראה כמו רב־אלוף גדי איזנקוט. ובעוד המשאית עם הצל"שים עושה דרכה לשדה הקרב בדוחא, סיכם גבאי את דבריו בעילגות מרשימה: "צריך לנטרל ספורט עם כדורגל", משפט שנשמע די אידיוטי אחרי הנאום הפטריוטי.
והיו שם עוד כמה לוחמי חירות ישראל. כמו למשל עומר אצילי, שאחרי שערו השני רץ והתחבק עם אוהד שחבש כובע של לה פמיליה. "גם אוהדים של קבוצות אחרות שמחו שניצחנו פה", הכריז קפטן בית"ר. ברור, את מי מעניין הפלייאוף העליון? כבשנו את הגליל התחתון!
על רקע החגיגות הפאתטיות וההצהרות האינפנטיליות הנ"ל, נראה שלומי אזולאי כמו גוליבר בארץ הגמדים. כשהחלוץ הטברייני כבש את השער לזכות סכנין, הוא רץ להתחבק עם חבריו מהמגזר. זה היה רגע מזוקק של תקווה ודו־קיום בתוך חבית של חומר נפץ וטמטום. ותהיו בטוחים שאזולאי אוהב את המדינה לא פחות משני השפוטים של לה פמיליה. משום מה יש לי תחושה שהוא אפילו מחזק את חיילי צה"ל.

המדלגים: מי לא ביקר את האפמן
היה מצמרר לקרוא בשבוע שעבר את הראיונות עם נייט האפמן, שסיפר על מחלתו הסופנית. הכדורסלן הנפלא והצנוע ראוי בהחלט למשחק הוקרה בהיכל, ובמכבי ת"א מנסים לארגן אירוע כזה. להוקיר שחקני עבר בטקסים מרגשים הם דווקא יודעים. אבל כל זה לא מחפה על כך שאיש מראשי המועדון לא ניצל את המסע בארה"ב כדי לבקר אצל שחקן העבר, מהגדולים ששיחקו כאן.
לנסיעה הצטרפו שמעון מזרחי, דייויד פרדמן ובנו דני, אודי רקנאטי ובנו שי. מישיגן, מדינת מגוריו של האפמן, קרובה מאוד לשיקגו - שם נערך משחק האימון מול ארמאני מילאנו - אך החמישייה הפותחת לא מצאה זמן למחווה אנושית שכזאת. במקום זה המועדון בחר בדרך הקלה, שלח להאפמן איחולי החלמה והזמין אותו למשחק בשיקגו, וכל זאת אחרי ששחקן העבר סיפר: "עברתי ניתוח, הכליות שלי גמורות. הייתי במצב שנאלצתי ללכת לשירותים בין 20 ל־30 פעם ביום". העיקר שהם הזמינו אותו.
כשהקבוצה המריאה לארה"ב, סיפר המאמן גיא גודס: "מלבד כדורסל יהיו גם דברים של הנאה וכיף, שזה חשוב בשלב הזה. ננסה להתרכז בכדורסל ופחות בקניות". לא נמסר במה התרכזו ראשי המועדון, אבל ככה זה אצלם. אם כבר מדברים על חיזוק, עדיף שזה יהיה שחקן שעוד יכול לתרום.

המתהפך: פרצופו האמיתי של ניר ברקת
בחודשים האחרונים ניר ברקת שוב מנסה לתפוס טרמפ על בית"ר, ולגרש את אלי טביב. זה היה נשמע יותר מהגיוני אילו ראש העירייה היה מתנגד לשידוך המפוקפק מלכתחילה, אך דווקא ההפך הוא הנכון. בתקופת המו"מ בין הצדדים ברקת חיזר בלהט אחרי העבריין המורשע והמעושר, רץ להצטלם לצידו כשביקר בטדי, והתחנף אליו: "בית"ר ירושלים תפורה למידותיך, אני אפתח בפניך את כל דלתות העזרה".
פחות משלוש שנים חלפו, התפרן מהעירייה סוגר בפני המשיח את כל הדלתות, ומת להעיף אותו מכל המדרגות. בשבוע שעבר נחשף כי "גורם המקורב מאוד לברקת" ניסה להסית הורים לילדים במחלקת הנוער של בית"ר, שיעברו לקבוצות אחרות בעיר. באחת מתכתובות הווטסאפ ששלח אותו גורם נאמר: "תתארגנו כולכם ותעברו לקבוצה אחרת, ואני מבטיח לסייע לכם. זה לא ייפתר עד שהבנאדם יילך".
הדברים נאמרו בעקבות החלטתו של הבעלים להעלות בעשרה אחוזים את המחיר שילדי המועדון צריכים לשלם בשנה מ-3,950 שקל ל-4,340 בשנה. העירייה מיהרה להגיב בצורה רשמית וחזיתית: "טביב שובר שיאים חדשים בהפקרות של בית"ר ירושלים. לאחר שזנח את שחקני וסמלי הקבוצה הוותיקים, החל במימוש הנכסים והפסיק להשקיע בקבוצה, כעת החל לפגוע בנוער". ואנחנו חשבנו שהמועדון תפור על מידותיו.
גם במועדון עצמו הגיבו: "יש ועדת הנחות, אין שום שינוי מהעונה שעברה, ואז לא שמענו תלונות. הדבר היחיד הוא שהמחיר השנתי עלה ל־4,340 שקל לשנה, ואם פורסים את זה על פני העונה זה יוצא 20 שקל בערך למפגש - יותר זול משיעורי פסנתר".
אז אני לא יודע מה עמדתו של ראש העירייה, ועל מידותיו של מי תפור הקונסרבטוריון העירוני, אבל עכשיו יצטרך כל הורה לבחור מה עדיף: שהילד ילמד לנגן בפסנתר את לה טרוויאטה או שירקוד לפי החליל של לה פמיליה.


- פחות מעוניין להתייחס לגבאי או אזולאי למרות שהלקקנות די ברורה. אבל שליימה פשוט חרפה, וגם ברקת והעלאת המחירים "זה יוצא 20 שקל למפגש, יותר זול משיעור פסנתר".

 

על זה שאדם גזען שבכל מדינה מתוקנת היה מנודה לנצח נצחים ממשיך לקבל תפקידים ב"קבוצה של המדינה" ובטלוויזיה כבר נמאס להתלונן. אבל דווקא המינוי השני סיקרן אותי. אני לא מתעניין בכדורסל נשים, ועדיין אני מכיר שמות בולטים מהענף. מיכל אפשטיין היא לא אחת מהן. באמת מדובר בפיגורה בולטת בענף שיש סיכוי שהייתה מקבלת את התפקיד אם לא הייתה כוכבת ריאליטי?

 

במקרה התגלגלתי לאולפן מוקדמות היורו:
'דנילו שמשחק בהרכב פורטוגל הוא דנילו שעבר לריאל מדריד?', שואל אלי אוחנה בטמטום טהור.
גם בוני גינצנבורג וגם אבי מלר לא ידעו להגיד לו שלא. מעבר לכך שדנילו לא כשיר במאה אחוז - דנילו של ריאל מדריד הוא ברזילאי. עד עכשיו השידור היה סביר, בינוני, אבל מה יש לומר כבר, 'נו באמת'. אגב, כשדיברו על כך שקרבאליו הקשיש בהרכב למרות גילו המופלג, היה מקום לציין שפפה פצוע ולכן לא זומן לסגל, אבל מה ביקשנו הרי, שיעשו שם את שיעורי הבית? העיקר רואים באולפן ערימות דפים. להגיד שגרמניה תבטיח את ההעפלה או שלבאנדובסקי החלוץ החם של היבשת גם סבתא שלי ז"ל יכולה.

- הכדורסל הישראלי קיבל קצת במה בימים האחרונים, ובצדק. בישראל היום כמו תמיד הקדימו ביממה והשקיעו כמה דפים בעיתון של אתמול לגבי פתיחת הליגה. היום קיבלנו מוסף בן 8 דפים של ידיעות אחרונות עם השוואה סטט' על כל הקבוצות, ראיון עם כדורסלן מראשל"צ וגם טורי דעה - רפאל נאה מדבר על מכבי ושאר המועמדות ומאיר טפירו הנפלא מדבר על כך שהכדורסל הישראלי מצוין.