תה דה דה. 1. משמרת לילה - 5/10. אני מניח שרובכם לא מכירים את הסרט הזה, אז הנה הקדמה קצרה. "משמרת לילה" (או איך שיחליטו לקרוא לו אם הוא יגיע לפה יום אחד) הוא הסרט הרוסי החם ביותר בשנים האחרונות. זהו עיבוד קולנועי לספר פנטזיה רוסי מפורסם, ששובר קופות במוסקבה ונקנה על ידי "20th Century Fox" להפצה בארצות הברית (אם הוא לא יפול בין הכסאות כמו שקרה ל"גיבור" בזמנו). מדובר בהפקת ענק, שלפי ההתרשמות שלי היא היקרה ביותר על אדמת אירופה אי-פעם (אני לא יכול לבסס את זה על עובדות. אם זה לא כך, אז "אוייב בשער" עדיין מחזיק בתואר). היוצרים לא חסכו באמצעים, ומשתמשים בגרפיקה דיגיטלית מתקדמית ושלל תכסיסים ויזואליים. אבל, דבר זה גורר איתו באופן טבעי את צדדיו השליליים. עושה רשום שהבמאי טימור בקממבטוב (סרטו הקודם הוא יצירת הטראש הרוסית "הזירה" - שפנפנות פלייבוי אמריקניות ב'אפוס' הסטורי) חטף חררה כשראה את התקציב שמוצע לו, והחליט להכניס כל רעיון מטומטם שעולה לו לראש. אז נכון, יש קטעים רבים בהם הדמיון שלו נותן פרי לרעיונות מעניינים (למשל הקרב נגד הערפד שאפשר לראות רק דרך מראה), או סצינת הפתיחה. אבל הרעיון עם משחק המחשב הוא אחד מהמטומטמים שראיתי בחיי. כיאה ליצירה כזו, בקממבטוב זונח כל נסיון לבנות דמויות ומשקיע בעיקר בממתקים ויזואליים. חבל רק שהוא לא סינן את רשימת הרעיונות שלו. 2. אמריקן ספלנדור - 7/10. באופן נדיר למדי, אני מתקשה למצוא את המילים הראויות לתאר את הסרט הזה. אחת הסיבות היא שקשה להתחבר אליו. כמו הגיבור, הסרט מחוספס וציני. אלו הם חיים אנושיים, ללא מסכות של יופי או הרפתקאות. היוצרים יוצאים מגדרם כדי להראות שהארווי פיקאר הוא בן-אדם נורמאלי - זה כולל הכנסת ראיונות עם הפיקאר האמיתי, הופעה ריאליסטית מאוד של פול גיאמטי (גירבוצים אינקלודד), וקריין שמזכיר לנו ללא הרף שמדובר בבן-אדם אמיתי. צמד הבמאים ברמן-את-פולצ'יני יוצרים אווירה אנושית שמתאפיינת בעיקר בבלבול שלה - ציניות רבה, שמץ של מלנכוליה, ללא האדרת הגיבורים וקומדייה לייט. למרות שהשילוב עובד, קשה לאמר שהוא הצלחה מסחררת. הדרמה חביבה, אבל לא פיתחתי שום הזדהות או אכפתיות עם הדמויות. הקומדיה נחמדה, אבל נשכחת במהרה. המוקומנטורי מאיר קצת את חייו של הפיקאר האמיתי, אבל לא מוסיפים הרבה לחוויה הקולנועית. אז נשארנו עם סרט חביב, וקשה לאמר שאפשר לשפר אותו. הפיקאר האמיתי לא השאיר מספיק חומר גלם ליוצרי קולנוע לעבוד איתו. 3. ספרטן - 6/10. הדבר הכי קשה למבקרי קולנוע (מקצועיים, לא אני http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/tongue3.Xxx ) זה לכתוב ביקורת לסרט שכבר ראינו אלף כמוהו. אם תתעמקו, תראו שבמקרים כאלה נוטים המבקרים להכנס להרהורים אישיים על עבר, הווה ועתיד הקולנוע, וממעטים לכתוב על הסרט עצמו. ואכן, מה כבר אני יכול לכתוב על ספרטן? עלילת קונספירציות דרג ג'? יש. דמויות קרטון? יש. קלישאות? יש. בחורה? יש. מסר יבבני? יש. עד עכשיו, אני מניח שכבר הבנתם במה מדובר. 4. אהבה על הדשא - 8/10. איך לעזאזל קרה שספר וסרט עם שמות זהים באנגלית תורגמו שונה לעברית? לכל מי שלא יודע, מדובר ב"קדחת המגרש", העיבוד הקולנועי לספר הכדורגל המפורסם מכולם. מסיבה זו, כמובן, זה סרט שצריך קרוב לליבנו. ולכל הרוחות, הוא אכן כזה. פיפ"א צריכה לעשות את זה כחומר צפייה חובה לכל אוהד. הסרט בוחן את היחסים בין אוהד לקבוצה מול היחסים בין האוהד לאשה, ובמישור גבוה יותר - את ההשפעה של האהדה על חיים רגילים. ניק הורנבי, אוהד ארסנל והאיש מאחורי הספר, דאג לכתוב גם את התסריט לסרט, ולכן אתם תזדהו עם הגיבור פול בכל רגע נתון, הרבה בזכות ההופעה המשכנעת של קולין פירת'. אבל פרט למימד הכדורגל, זהו עדיין סרט טוב שמראה שוב את העליונות המוחלטת של קומדיות רומנטיות בריטיות על בנות דודיהן האמרקאיות. הבמאי דייויד אוונס שומר על אווירה קלילה ואנושית. להבדיל מכל דבר שהוליווד מיוצרת, אפשר לראות את הסרט הזה בלי להשעות את המחשבה. פול ושרה אינם סטריאוטיפים. אין כל אילוץ לבדיחות בנאליות. המטרה העלינה של התסריטאי אינה לזווג את שני הדמויות הראשיות, ולכן הם מתחילים עם זה כבר 20 דקות אל תוך הסרט. וחשוב מכל - אין אווירה אינפנטלית וורודה, הבחור הטוב לא חייב לזכות בבחורה, אין רגעים מביכים מרוב טפשותם. יש לסרט ראש, והוא לא מפחד להשתמש בו. 5. הנוסע - 9/10. אח, כמה כיף לראות סרט אקשן אינטילגנטי. 9 שנים אחרי "היט", מייקל מאן שב לעשות אקשן עם שכל, בסרט שאף אחד חוץ ממנו לא יכל לביים. הסצינה שפותחת את הסרט (לאחר החלפת המזוודת המסורתית בשדה התעופה) היא דיאלוג ארוך בין נהג מונית (ג'יימי פוקס) לעורכת הדין הנוסעת (ג'דה פינקט סמית'). השיחה משעשעת, אבל היא הרבה יותר מאתנחתא קומית מוקדמת - היא מציבה את הבסיס לשני הדמויות שנוסעות באותו. אנני (הדמות של סמית') אינה הגברת במצוקה הטיפוסית - היא עורכת דין חזקה שחרדה מכשלון בבית המשפט. מקס, נהג המונית, הוא בחור טוב לב וחולמני. אבל להבדיל מסרטי אקשן אחרים, הם מורכבים מיותר מאשר רק המאפיינים שלהם - יש לדמויות נופך אמיתי. גם וינסנט (הרוצח השכיר אותו מגלם טום קרוז) הוא אינו דמות שטחית ורגילה. הוא מקצוען, שאינו רואה פגם מוסרי ב'מקצוע' שבחר. על הנייר, תיאורים אלה נראים טיפוסיים למדי אבל מאן מפיק מהדמויות הרבה יותר מאשר נראה בהתחלה. כמו ב"היט", מאן משלב את האקשן והדרמה זה בזה באופן טבעי. לצדן של סצינות פעולה אינטסיביות, מאן ממקד את המצלמה דקות ארוכות בפנים של השניים הנוסעים במונית, בשיחות שלהם, בקונפליקטים שלהם ובהתפתחויות האישיות שלהם. הדרמה והאקשן שזורים באופן כה מושלם, שקשה לדמיין אותם בנפרד. הקצב של מאן אחיד, ובכך הוא שומר על איזון בין שני המישורים של הסרט, בלי להגרר להעצמת אחד מהם והזנחת השני. הדרמה מצויינת, כאשר המצלמה הסטטית מראה בשקט את השניים במונית. זוהי סביבה אנושית אינטימית, בה השניים פועלים תחת נסיבות יוצאות מהכלל. כתוצאה, הדמויות מתפתחות ונהיות מורכבות מרגע לרגע. טום קרוז מעלה שואב את אותו האכזריות בה השתמש בגילום לסטאט ("ראיון עם ערפד"), ונותן הופעה מצויינת בתור וינסנט. הוא חזק, הוא בשליטה, הוא מקצועי. אבל יש בו פגם אנושי - למרות שהוא אוהב לראות את עצמו כאיש שכולו עסקים, הוא משתעשע עם הקורבנות שלו לא פעם. ג'יימי פוקס, כוכב קומדיות רדודות בדרך כלל, נותן הופעה דרמטית מצויינת. גם המישור השני של הסרט - האקשן - מצויין. שווה לציין במיוחד את סצינת המועדון, בה מאן שולט ללא מאמץ ניכר בכאוס על המסך. למרות החיתוכים המהירים הראויים לקטע כזה, הצופה מבין בכל רגע מה קורה על המסך ולא נאבד בים העריכה. יש משתתף שלישי וחשוב להרכבת הסרט - האווירה. מאן לא משתמש במצלמה רגילה. מפאת חוסר ידע טכני איני יודע איך צריך לקרוא לה, אבל אני משוכנע שכל מי שיצפה בסרט יבין על מה אני מדבר. הצילומים תופסים את לוס אנג'לס בודדה, אפלה, מנוכרת ומלנכולית. דרך העיר בה מתרחשים הארועים, מעצים מאן את האווירה הפנימית של שני הגיבורים שלו - מקס המבולבל, ממצבו הנפשי והגופני גם יחד, ומקס הזועם, זאב בין בני אדם. האווירה היא המאסטר סטרוק בסרט שכולו הנאה רצופה. מומלץ בחום. 6. ואת אמא שלך גם - 9/10. כמה אירוני שסרטים אשר מושלמים לבני נוער, זוכים תמיד בארה"ב לרייטינג R (מתחת לגיל 17 רק בליווי מבוגר). בעוד סרטים הטינאייג'ר האמריקאים מעוותים סקס וסמים למשהו לא מציאותי זוכים ברייטינג PG-13, סרטים כמו "ואת אמא שלך גם" המקסיקני מראים את הדברים כמו שהם אך נמנעים מלהראות אותם לאנשים אליהם זה ידבר יותר מכל. אני, לשמחתי הרבה, לא שם זין על הרייטינגים האמרקיאיים (מצד שני, כבר יש לי 18 http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx ), וראיתי את הסרט הזה. בתור טינאייג' מושתן, לא ראיתי יצירה קולנועית שאני יכול להזדהות איתה יותר. במרכז הסרט, שני בני נוער מקסיקניים יוצאים עם אישה ספרדית מבוגרת למסע סמים, אלכוהול וזיונים. בהוליווד, כולנו יודעים איך זה היה נגמר. למזלנו, אנחנו דרומית לגבול. טנוץ' וחוליו הם צמד טינאייג'רס שחיים במגלומניית הנעורים - העולם עומד לרגליהם, הבנות מחכות בתור והחשיש משחרר. במהלך 105 הדקות של הסרט, הם עוברים מסע חניכה התבגרות כה אותנטי שקשה להשאר אדיש. לא עוד "הבנתי שאני לא 10 בחורות אלא רק אותך", אלא התבגרות הדרגתית, מציאותית ונוגעת ללב. הבמאי והתסריטאי אלפונסו קוארון (האיש מאחורי ה"הארי פוטר" האחרון) משיג זאת על ידי שמירת אווירה ריאליסטית לאורך כל הסרט. צמד הבחורים נשמעים כמו בני נוער (שחצנים) אמיתיים, האישה שמתלווה אליהם (אנה מרקדו המצויינת בתפקידה הקולנועי הבודד) היא בעלת אופי. זה בא לידי ביטוי גם במין. קוארון אינו מפחד מעירום קדמי, ואינו מפאר את הציצי הקופץ. המצלמה שלו אינה משתתפת באקשן. היא צופה מרחוק, ולא נעה. לעתים, הפסקול של הסרט נקטע על ידי קריין נטול עמדות ורגש, אשר מציג את אירוניות הגורל במקסיקו הענייה שעל פניה חולפים השלושה מול חלומות הנעורים הגדולים של טנוץ' וחוליו. לאחר סצינת הסיום המאירה והמרגשת, אתם לבטח תשבו עוד דקות ספורות מול הכתוביות הרצות, ועדיין תרגישו. 7. משחקי ריגול - 7/10. להבדיל מ"ספרטן", ב"משחקי ריגול" אפשר באמת לכבות את המוח ולהנות. זה מתאפשר מסיבה אחת - הבמאי טוני סקוט יוצא אלשיה של מלחמת מוחות אינטנסיבית המתנהלת על המסך. בגלל ערימת הפלאשבקים והחיתוכים המהירים (אין כמעט שוטים הנמשכים מעל ל- 10 שניות), קל לגרום לעצמך להאמין שזה באמת כך. בשלב זה, אפשר לשים את המוח בהקפאה ולהסתכל על המסך. ושוב, להבדיל מ"ספרטן", משהו קורה. למעשה, הרבה דברים קורים. לעתים קרובות הם חסרי כל תכלית או עניין, אבל הם מתרחשים בקצב כה מסחרר ואינטנסיבי שהצופה עדיין מפיק את מנת הבידור שלו. כל עוד רוברט רדפורד לא יורד לחרא המטפיזי של "מאטריקס רילודד", אפשר בהעלמת עין להאמין שהוא אומר משהו משמעותי ולהנות מלראות את הפרצופים ההמומים של שאר אנשי ה- CIA עליהם הוא עובד. "משחקי ריגול" אמנם קופץ מעל הפופיק, אבל לפחות מספק משהו להאחז בו. 8. דבר אליה - 5/10. לאחר שני 'דייטים' עם אלמודובר, נראה שהוא לא בשבילי. האקסצנטריות האירופאית שלו לא מסתדרת עם המוח הרציונלי שלי, שמבקש הסברים לפני שהוא מקבל התפתחויות מפתח בסרט כעובדה. כמו ב"הכל אודות אמא", אלמודובר מציג במהלך הסרט התרחשויות ללא שהן יראו הגיוניות, ומסרב לגרום לצופה לחוש משהו. פתאום, באחת הסצינות נהיה מרקו החבר הכי טוב של בניניו (שני הדמויות הראשיות), כזה שיעשה הכל עבורו. מאיפה זה בא? אלוהים גדול. אז נכון שבמהלך 120 הדקות של הסרט ישנן כמה סצינות בהן השניים מתקרבים זה לזה (פיזית), אבל מרקו עדיין נוהג בבניניו בקרירות מופגנת. והופה, לפתע הם חברים של באש ובמים. אני לא קניתי את זה, ולא קניתי התפתחויות רבות אחרות בסרט. כתוצאה מכך, חשתי מנוכר מהדמויות ומהמתרחש. איך אני אמור להרגיש משהו כשלא אכפת לי מה קורה לדמויות? לא יודע. אז יש לאלמודובר רעיונות (לעתים מוגזמים, כמו מסר הסקס הפרובקטיבי ומיותר במיני סרטון האילם), ויש לו אווירה, ויש לו צילום טוב. אבל אם תשאלו אותי, גדול במאי ספרד לא יודע לטפל בדמויות בגרוש. 9. גרין מייל - 8/10. סטפן קינג הוא אחד מהדברים הכי טובים שקרו אי פעם לקולנוע. 85 סרטים (ופרקי סדרות) רשומים תחת שמו ב- IMDB, רבים מהם יצירות מופת (האהוב עליי: "הניצוץ"). "גרין מייל" הוא אחד מהסרטים שהופק ממכרה הזהב של קינג. הסיפור של קינג בהחלט מספק ליוצרים חומר טוב לעבוד איתו. למעשה, זה מזכיר מאוד את "חומות של תקווה", בהרבה דרכים. שניהם על פי סיפורים של קינג, שניהם מתרחשים בכלא, בשניהם עומד אסיר ייחודי במרכז העניינים, ולשניהם אותו הבמאי - פרנק דראבונט. אבל בעוד "חומות" עוסק ברוח האנושית, "גרין מייל" מתמקד דווקא ברוח אלוהית ובביקורת על בני האדם. הסרט הזה עומד על הופעות כובשות של צוות שחקנים מצויין. טום הנקס מרגיש בבית בתפקיד האדם הרגיל. דוד מורס בטוח וחזק בתפקיד הסגן שלו. מייקל קלארק דאנקן הוא ג'ון קופי מושלם, בעל נוכחות ומגרה את הדמיון. דאג האטצ'ינסון מרגיז באמת (באופן חיובי) בתפקיד המניאק. כמו על "ספרטן", גם על גרין מייל קשה להרחיב. הוא לא מתבסס על רעיון מרכזי, או אספקטים ייחודיים כלשהם. כל כולו הוא רק ביצוע טוב. הכל עשוי טוב, מה ששומר על רמת רגש ועניין. למעשה, ניתן לפתוח על בסיס סרט זה דיון מעמיק, אבל בגלל אופיו זה שמור בעיקר לחברינו הנוצרים. וכמה מילים על טום הנקס - הוא ללא ספק שחקן איכותי, אבל למה הוא כל הזמן משחק את אותו התפקיד? הייתי מאוד רוצה לראות אותו מנסה את התפקיד של טום קרוז ב"נוסע". זה יהיה מרתק. 10. סאנג'ורו - 7/10. הגיל עשה את שלו על סרטיו של אקירה קורוסווה. הם אמנם שומרים עדיין על האצילות וידיו המוכשרות של המאסרטו היפני, אבל הם שימשו כמקור השראה ליותר מדי סרטים מכדי שיהיו מעניינים באמת. את העלילה הזו כבר ראינו, ולדמויות המזדחלות שלו קשה להתחבר. לשמחתו של קורוסווה, יש דבר אחד שלא איבד מאום, למרות שללא ספק היה מקור השראה עצום. טושירו מיפונה היה לקורוסווה כמו דה-נירו לסקורסזה. השחקן היפני הזה (היחיד בסרטיו של קורוסווה שאני מצליח להבדיל מהאחרים בגלל מראו המערבי למדי) הוא האבטיפוס של גיבורי האקשן היום. ישיר וגס, חכם וקיצוני, חזק ובעל חוקי מוסר שלו. בלעדיו, קשה לראות איך סרטים כמו "מת לחיות" היו נולדים. מיפונה מחזיק את סאנג'ורו על כתפיו הרחבות. יש לו נוכחות ששמורה לגדולים מכולם. הוא משעשע, הוא בעל עוצמה, והוא חי על פי החוקים שלו. להבדיל מגיבורי הפעולה המודרניים, הוא אינו נראה כמי שמריץ דאחקות לטובת הצופה, אלא כאדם ציני שחי בעולם שמרני. מיפונה משחק את הדמות הזו ברצינות תהומית, דבר שעושה אותה אמיתית וכה מיוחדת. חבל רק שחוץ ממנו, רוב הסרט נראה כמשהו שכבר ראינו הרבה פעמים בעבר.
ראשית, בוריס, טוב שחזרת אלינו עם הביקורות. אני אקח כמה מההמלצות שלך ב DVD, כיף לקרוא את הביקורת. ומשהו קטן: ג'יימי פוקס זה העו"ד הקורע מצחוק בסיינפלד נכון?
לא רואה סיינפלד,אבל אם אין עוד ג'יימי פוקס אז מדובר בבחור הבא.חוץ מהיותו שחקן,הוא גם זמר וקומיקאי.הוא גם משתתף בסרט החדש של טום קרוז. http://www.funnycomedymovies.com/jamief1.Xxx
לא... ג'יימי פוקס זה אותו אחד ששיחק ב"מופע של ג'יימי פוקס" http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx
[/B]תראה את "הדרך לפרדישן", סרט משעמם להחריד (כמו אחרונות יצירותיו של הנקס הדועך) שבו הוא מגלם גנגסטר בשקל. עכשיו כמה המלצות שלי, למרות שמן הסתם אני לא אשתווה לרמה של בוריס: 1. 21 גרם. התסריט טוב, אבל לא מבריק. מה שעושה את הסרט הוא בעיקר המשחק המצויין של שון פן, שמראה פעם נוספת שהוא הזכר הכי מוכשר בהוליווד, נעמי וואטס, שבסרטה הדרמטי הראשון מראה כישורים מצויינים, ובניסיו דל טורו, בתפקיד הערס המשתקם והלא יוצלח, שלא משנה כמה ינסה ייכנס לאותו בוץ. מה שבעיקר אהבתי ביצירה איאוריטו המקסיקני הוא הקשר השונה של כל אחת מהדמויות למוות. כל אחת עומדת במרחק סימטרי לחלוטין מהמוות, כמשקיפה מהצד. פן - בתפקיד החולה שמשקיף מהצד איך חייו מתנדנדים לנגד עיניו. בניסיו דל טורו הוא האיש שהגיע לשם בטעות, שהמוות ירבוץ על מצפונו לעד, ואילו נעמי וואטס היא היחידה שלא הייתה מעורבת לחלוטין באירוע המוות, אבל בעל כורחה נאלצת להתמודד איתו. הנושא של "כמה שוקלת נשמה" לצערי נדחק הצידה, ולדעתי לא העמידו אותו מספיק במרכז הפרק. כעיקרון, הרעיון מוצג בסוף על מנת לפתור את הבעיה בפני הצופים - המוות, יותר מאשר הוא עובדה מוחשית בקיום שלנו, הוא מהווה אובדן מוחשי פחות וממשי יותר לאלה שמרגישים באובדן. נראה לפעמים שהסרט קצת מפספס את הפואנטה, אבל הביצוע המרשים מאזן אותו. לגבי מבנה העלילה. 21 גרם לדעתי מוציא לפועל באופן אפקטיבי בהרבה את איפה ש"מומנטו" נפל בין הכיסאות. ההתרחשויות השונות והלא מובנות בהתחלה, יחד עם הקשרים שמתהדקים עם המשך הסרט, מחזקים את הסקרנות של הצופה, ומרחיבים את היריעה בפניו בשלב האיזון הרבה יותר מאשר היה אם הסרט היה זורם לאיטו. בסך הכל דרמה עשוייה היטב, סוחפת ומרשימה. 8/10. 2. ואן הלסינג. אבוי לי. לפעמים כשתמהים מדוע נוצר בכלל ז'אנר סרטי הקיץ, התשובה שעולה נראית אלמנטרית לחלוטין. הקיץ חם ומעייף, וכיף לראות סרט אקשן או קומדיה קלילים, עם המוח בניוטראל. הרי קולנוע נועד לא רק לתרבות, אלא גם לבידור. סרטים כמו ספיידרמן, אמריקן פאי ומשתגעים על מרי הם המקבילה המבוגרת ונוטפת ההורמונים של סרטי דיסני עבור ילדים. המוסר השכל אפסי, אבל למי אכפת - העיקר שנהנים. ואן הלסינג, מנקודת התחלה, הוא סרט ארוך יחסית לז'אנר. אני מניח ששעה אקסטרה של בדיחות גסות באמריקן פאי או סצנות אקשן בספיידרמן מצליחות לעשות את העבודה, אבל העלילה התלושה, עלובה, רדודה וטיפשית עד גיחוך, והמשחק הנוראי הופכים את ואן הלסינג למטלה. את האמת? אפילו לא טרחתי לסיים אותו. אחרי שעתיים כבר לא יכולתי יותר - הסרט לא הראה סימני סיום, ואפילו חיבתי לשחקן יו ג'קמן פקעה. סרט טרחני, מעצבן, סצינות אקשן בינוניות והרבה משחק רע, הופכים את ואן הלסינג לקטילה פשוטה. תביאו לי את שודדי הקריביים. 3/10 (וגם זה בגלל קייט בקינסטייל). דרקון אדום - ביקורת מאוחרת לסרט שראיתי באמת מזמן. אני כותב את הביקורת בתור אחד שגם קרא את הספר של האריס. הסרט הוא בעצם, Prequel של שתיקת הכבשים, שעוסק בחקירת רוצח סדרתי בעזרתו של חניבעל הפסיכופט, על ידי החוקר שהכניס אותו לכלא, לא לפני שמר לקטר ביצע בו מעט מזממו. מבחינתי, דרקון אדום סרט לא פחות טוב משתיקת הכבשים שהיה לטעמי טוב אך לא מבריק. עוד מותחן עם אלמנטים פסיכולוגיים, אבל יותר טוב מ"חניבעל" הזוועתי. על פניו זה עוד ניסיון לחלוב את השם חניבעל לקטר, אבל הביצוע נאמן לספר והופך אותו למותחן קשה, פסיכוטי ואפל בהתאם לסדרה, אך הוא זורם ומותח, בעיקר עם משחק מצויין אם כי אחיד מדי של אדוארד נורטון, סיר אנתוני הופקינס ורייף פיינס (שוב!) בתפקיד הרע. אפשר לראות, בעיקר אם בא לכם מותחן מעניין ולא מסובך מדי. 7.5/10 בוריס, מראש סליחה שגנבתי ממך את שיטת השקלול.
אעע. אולי הוא היה גנגסטר, אבל זה עדיין היה everyman גנגסטר. אני רוצה לראות ממנו רשע אמיתי. קשה מאוד לשכוח את "מולהולנד דרייב". בסך הכל, אני לא מסכים איתך לגבי "21 גרם". להבדיל מ"ממנטו" המותחן (שלפי דעתי עשה שימוש מבריק בנונ-ליניאריות), "21 גרם" הוא בראש ובראשונה דרמה. ובדרמה, העיקר זה הרגש. אם איאוריטו היה שומר על מבנה סרט קונבנציונלי, העבודה של השחקנים הייתה נבנית בצעדים ויכלנו לראות התפתחות הדרגתית של הדמויות. משם היה נובע הרגש - אכפתיות והזדהות. בלי זה, קשה לחוש אמפטיה, למרות ההופעות המצויינות של השחקנים. ומה עוד - הטוויסט, שעבורו נבנה על הפאזל המסובך הזה - לא ממש מצדיק את המבנה. רייף פיינס היה נוראי בדרקון אדום. דמות הרוצח שלו הייתה מגוחכת ומצוצה מהאצבע (במידה רבה כמו ב"שתיקת הכבשים"). אבל למעשה קשה להאשים בזה אותו - לא ניתן לו הרבה לעבוד איתו.
דווקא אני חושב שפיינס היה בסדר. לגבי 21 אני חוזר לעמדתי הקודמת - אני חושב שדווקא יותר קל להבין איך הדמויות התפתחו למצב מסויים במקרה של הסרט הזה ללא התפתחות כרונולוגית. אתה רואה אותה מחזיקה אקדח ומדברת על נקמה. ולאט לאט אתה מבין במי היא נוקמת, למה ומה הביא אותה לזה. כמו פאזל שמרכיבים לאט.
Always look on the bright side of life http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx בוריס, פייטונפיל
אני מרוצה...http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx חוץ מהגביע הקדוש, ועכשיו למשהו שונה לגמרי והחיים ע"פ בראיין... ראיתם עוד סרטים\מערכונים שווים לתיזכור? ארתור, איפה האנגלופילים כשצריכים אותם...
