Steve Miller Band - Serenade From The Stars גיא... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx
פשוט אהבתי מה שהבחור הזה עשה. הוא לקח את זה לכיוון מאוד מעניין, ובכלל הראה איך ניתן לשמוע את האלבומים המאוחרים שלהם שמאוד שנויים במחלוקת (גם אצלי בראש). בילי הולידיי מהפנטת, ומי שאוהב מומלץ לשמוע את נינה סימון המעולה לא פחות.
אצלי הם ממש לא שנויים במחלוקת. להיפך, הם בקונצנזוס מלא של איכות נדירה יחד עם חדשנות. בדיוק היום שמעתי את kid A הנהדר, הקודר, האמיץ. פשוט דיסק נפלא. במיוחד how to disappear completely ו- Idioteque- שהוא אחד השירים הטובים של רדיוהד לדעתי. hail to the thief- גאונות, דיסק שהוא קרוב לשלמות מבחינתי. זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי אותו, הקלטתי אותו ממיני-דיסק של מישהו בספיטי (צפון הודו), ולמרות שזה דיסק אורבני בעיקרו לא האמנתי כמה חיבור יכול להיות לדיסק כבר מהשמיעה הראשונה. בנוגע לאנימציה שהבאת- חמוד, אבל קצת ילדותי לטעמי. נינה סימון- מלכה, קול אדיר. ונסגור את הרשימה (שכנראה מעניינת רק את שנינו) באלה פיצג'ראלד, שגם היא מגיעה לעומקים שלא חשבתי שקיימים בכלל. וד"א- וידוי קטן בנוגע לרדיוהד- להקה שלא סבלתי עד גיל 18 (אני מצטמרר לחשוב שהחברים שלי נסעו להופעה שלהם ואני זילזלתי http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/5eek.Xxx ) עד שפשוט נפתח לי הראש (האזנה לOK) ומאז אני מצטער על כל שניה שהלהקה הזו לא הייתה בחיים שלי. אדירים.
לאחר חזרה למקורות, חזרתי והאזנתי למה שהוא לטעמי אלבום הקונספט המוחלט והטוב מכולם, ונושא בין השאר שם של חבר בישקקי קרוב : The Kinks - Arthur נתחיל בסיפור רקע קצר. הדיסק נכתב כמחווה לגיסו של ריי דייויס, כותב הדיסק המופלא וסולן הקינקס, שהיגר בתחילת שנות ה-60 מהממלכה לאוסטרליה יחד עם אחותו של דייויס. כמו בחיים האמיתיים, האלבום מגולל את סיפורו של ארתור, פועל פשוט שמחליט להגר מבריטניה לאוסטרליה, מסיבות אלו ואחרות שאדון בהן בהמשך. האלבום, שיצא כחצי שנה לאחר "טומי" של "The Who", נחשד בתחילה כנסיון לרכוב על גל אופרות הרוק שנהיה פופולרי, אך אין בכך כל אמת. בעוד "טומי" הוא אלבום מצוין לכשעצמו, הוא נותר תמיד פשוט הן מבחינה קונספטואלית והן מבחינה מוסיקלית. אלבום פופ/רוק טוב ותו לא. לא כך הוא המקרה ב"ארתור". מבחינה מוסיקלית, מדובר באלבום אמנם לא מהפכני, אך בהחלט שמשלב בתוכו שלל סגנונות, חלקם אף חדשניים לאותה תקופה, די מורכב ורב רבדים מוסיקליים. הדיסק נע בין רוק נ' רול טוב לבין קטעים של רוק כבד ומשלב במספר קטעים אף בלוז/סווינג קצבי של שנות ה-30. למרות הורסטיליות המוסיקלית המובנית בתוך השירים, אין בה די כדי למשוך את תשומת לב המאזין מהליריקס והקונספט, ובכך נעוצה הגדולה המוסיקלית של אלבום זה: שילוב אדיר של מספר סגנונות בכדי לא לשעמם את האוזן, ועם זאת אי הישאבות היוצר במוסיקה עצמה משום שמדובר ביצירת קונספט, שבה לא המוסיקה היא העיקר. סדר השירים קרוב לאידיאלי, כאשר יחד עם השיאים בעלילה נוצרות גם נקודות השיא מבחינה מוסיקלית. ועתה לעיקר, הקונספט. כפי שציינתי, הדיסק מתאר את סיפורו של פועל פשוט בשם ארתור לאחר מלחמת העולם ה-2. ארתור מאוכזב מחייו, שכן כל ציפיותיו לא מתגשמות, ועל כן הוא מחליט להגר לאוסטרליה. לא אתחיל לפרט על כל שיר בנפרד ומשמעותו בעיניי, שכן היופי באלבום מסוג זה היא הסקת מסקונותיו הפרטית של כל אדם מכל שיר ושיר, ולכן אדבר בכלליות. האלבום נוגע בכל חולייה של החברה הבריטית דאז ושוחט שלל פרות קדושות: בתחילה מסופר על אנגליה של לאחר המלחמה, על כל התקוות והחלומות שעתה טומנת בחובה אוסטרליה לפחות למען הדורות הבאים של ארתור, הציניות שב"מוות הירואי" בשדה הקרב, הריקנות שבחיי פרברים שלווים כפי שמוכתבים ע"י המנהיגים, נסיון הבירוקרטיה והמערכת המסואבת לשלוט בך ולהשתמש בך לצרכיה בלבד ומחאה על הבדלי המעמדות ונסיון המעמדות הנמוכים להציג מצג שווא שכביכול הינם חלק מהאליטה. האלבום נגמר בטון ציני על ריקנות החיים, ובעיקר במסקנה סרקסטית על מרבית האנשים שחושבים שתפקידם הוא רם, שחשיבותם רבה ושכדור הארץ יחדל מלנוע סביב צירו בלעדיהם. היפה באלבום זו האקטואליות שלו עד היום לגבי דברים רבים שעוד קיימים בכל חברה מערבית, נאורה ככל שתהיה, ובכללן גם ישראל. הוא מושפע רבות מגל המחאה האנטי-מלחמתית ואנטי-חברתית בארה"ב של שנות ה-60, ומבחינה קונספטואלית מאגד בתוכו רעיונות רבים שנשמעו בשירים רבים של דילן ודורו. הגדולה היא בכך שכאן הכול נעטף בציניות, במוסיקה קליטה ובגיחוך כלפי ההנהגה וע"י כך הופך את האלבום לכ"כ אפקטיבי. אין ספק כי גל מחאת הפאנק של סוף ה-70 הושפע רבות מאלבום זה בין היתר, שכן רבות מתכני שיריהם של ה"קלאש" וה"סקס פיסטולס" ממשיכים את תוכנו הקונספטואלי של אלבום זה. לסיכום, אני יכול להגיד בלב שלם לאחר החפירה האדירה שהוצגה לפניכם, שמדובר בדיסק חובה. פשוט חובה. דני, כי ארתור זאת לא מילה גסה. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wink.Xxx
גם אני חזרתי אליו לא מזמן, אחד הקרובים ללב והאהובים עלי Shangri-La ו-Some Mother's Son הם שניים מהשירים היפים ביותר שדיוויס כתב מעודו
אני נוטה להסכים. שמעתי בהמלצתך מעט My Chemical Romance ביוטיוב (3 שירים, שזה 3 יותר מאשר אתה שמעת ממטאליקה בחייך), רוק MTV נחמד ותו לא. איך אתה מצליח להעריך מוזיקה איכותית באמת בו-זמנית, זה מעבר להבנתי. אגב, כלל: אם יש לך טווח קולי של פחות מ- 4 אוקטבות, ואין לך כלי ביד, אתה לא מוזיקאי. בדרן במקרה הטוב.
כמה המלצות: The Coral - The invisible Invasion, פולק הזוי כזה, אני חושב שהרבה חובבי פולק-רוק בפורום יאהבו את זה. בעיקר גיטרות אקוסטיות, דיסק מעניין מאוד. Badly Drawn Boy - Hour of the bewilderbeast - סינגר/סונגרייטר שאשכרה עושה עבודה טובה. Morcheeba - Big Calm - ככה עושים צ'ילאאוט, דיסק שפשוט לא מצליח להימאס עליי. שוב ניסיתי להבין מה ארתור מוצא ב-MCR, שמעו - טעיתי. בהתחלה חשבתי שזה נו-מטאל, עכשיו אני משוכנע שזה סתם פאנק סתמי. לא מספיק מיינסטרים בשביל MTV, לא מספיק טוב בשביל אנשים עם טעם במוזיקה. מטאל זה בטוח לא. זה כמו לשמוע לינקין פארק.
טוב חבר'ה אני צריך עזרה. אנחנו עושים ערב prom, שזה אומר נשף אמריקאי כזה. אז אני צריך כמה שיותר שירים שנראים לכם שמתאים לשים בנשף. אנשים אמרו לי לשים שירים של אלביס פרסלי, לשים מוזיקת טוויסט, שירים מתוך גריז וכו'. אז אני צריך עזרה מכם- תנו לי כמה שיותר שירים שנראה לכם מתאימים.