לחלוטין. חברה שלי לשעבר הייתה מתה עליו ועל הסמית'ס. אני עד היום תוהה מי החליט שזה רוק. המלודיות כל כך מסורסות, השירה בכיינית, מה יש לאהוב בזה? נגיד והמילים מבריקות כמו שאתה טוען שהן - זה מספיק כדי להפוך את זה למוזיקה איכותית? לא דשנו בנושא לפני עמוד או שניים? The queen's dead האלבום הכי אוברייטד בתולדות הממלכה.
הוטספר, תניח בצד את כל המשקעים האישיים שיש לך על הסמית'ס. מוריסי את ג'וני מאר זה השילוב הכי גדול מאז לנון-מקרטני שיצא מאנגליה. the queen is dead אוברייטד??? מה עובר עלייך תגיד לי? להגיד שהשירה שלו בכיינית זה כמו להגיד שטום יורק בכיין, חוץ מזה שלמוריסי יש מנעד יותר מרשים משל טום יורק. מלודיות מסורסות? לא יודע מה זה בכלל, אז קשה לי להגיב על זה. והגאוניות בטקסט זה רק רובד אחד. הכנתי לחבר שלי אוסף של הסמית'ס+מוריסי, הוא שמע את הדיסק ברפרוף ואמר לי "להקה אופטימית כזו", ואז הושבתי אותו להקשיב לטקסט, ולראות את הקונטרסט המהמם בין הטקסט ללחן, איך הם הופכים תפקידים בחלק מהשירים, איך הם מתפתלים אחד בתוך השני ומחליפים תפקידים באווירה שהם יוצרים. מדהים. לא הייתה אף להקה, לא היה אף יוצר, כולל אלו שחרשתי עליהם רבות שהרגשתי שהם הפסקול של החיים שלי כמו הסמית'ס ומוריסי.
סבבה, אבל זה לא קשור למשקעים אישיים. תקשיב למלודיות. כשאני אומר מסורס אני מתכוון לכך שזה נשמע כל כך ערוך, אין פה טיפה רגש אינסרומנטלי. סתם מנגינה. מוזיקה מאוסה, דיסקים לא מעניינים - יכול להיות שלאחרים זה מדבר, גם אלאניס מוריסט הוגדרה שנונה אבל לדעתי המלל שלה זה ציניות בשקל תשעים, עם טאץ' פמיניסטי מגוחך ולא מעניין. בלה בלה בלה. וכן, השירה בכיינית לדעתי, כי יורק שר אמוציות. מוריסיי נשמע כאילו הוא שר שהזין שלו קטן. מוריסיי ומאר השילוב האנגלי המנצח הכי טוב מאז לנון מקרטני? בתווך היה לך את פייג'-פלאנט, טאונסנד-דאלטרי וווטרס-גילמור, אחריהם היו לך איאן בראון-ג'ון סקווייר, האחים גלאגר, אלבארן-קוקסון, יורק-גרינוורד, ולדעתי גם דוהרטי-באראט, כך שאני לא מחזיק במיוחד מהאמירה הזאת. יש לי על המדף את The queen is dead שהיא שכנעה אותי לקנות, הקשבתי לזה כמה פעמים, באמת שניסיתי לאהוב את זה - לא מצליח.
רגש וגאוניות בהפיכת טקסטים לשירים כמו שהייתה (וישנה?) למאר, לא הייתה הרבה הרבה שנים לפניו בעולם. הנה כמה דוגמאות: Meat is Murder, How Soon is Now, That Joke isn't Funny Anymore, A Rush and a Push, Paint a Vulgar Picture, The Queen is Dead והרשימה עוד ארוכה. שטות מצידך להגיד כזה דבר ספקטרום הנושאים של מוריסי הוא מהארוכים בתולדות המוסיקה הפופולרית אם לא הארוך ביותר: מבית המלוכה (The Queen is Dead), דרך אלימות בבי"ס (The Headmaster Rituel) ובבית (Barbarism Begins at Home), לא פוסח על קצת ציניות ומחאה כלפי חברות תקליטים (Paint a Vulgar Picture - אחד השירים המדהימים שנכתבו) ומסיים בשיר שהגדיר צמחונות מוסרית מהי: Meat is Murder המצמרר. אז כן, הבדידות והניכור (ואפשר לשמוע שהוא לא משקר, בכלל לא) הם החלק הארי של הטקסטים שלו, אבל הם לא היחידים, אז בבקשה... אני לא מתכוון לנסות לשכנע אותך שהוא גאוני ומבריק (למרות שהוא כן), אבל מה דעתך לתת צ'אנס לשאר האלבומים שלהם? האלבום הראשון שלהם שהוא סלף טייטלד הוא לא פחות ממופתי, ולמרות ש-Meat is Murder, עוקבו, פחות טוב (ועדיין טוב מאוד), שווה לשמוע גם אותו. Strangeways, Here we Come, שיצא לאחר המלכה מתה, נחשב בעיני רבים לטוב מהמלכה ולאלבום מושלם. תנסה אגב, בלי קשר, חשבתי שבעקבות ההערצה שלך כלפי זמרים עם מנעד קולי נדיר אתה דווקא תמות על מוריסי... הצליל היפה ביותר שבריטניה הפיקה אי פעם
http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/goodpost.Xxx , גם אני באתי להמליץ על strange ways, here we come (שהוא האלבום האהוב עליי של הסמית'ס) כחוויה מתקנת. וגם אני מאוכזב לשמוע את הדעה הזו על הסמית'ס דווקא מהוטספר, שאני מעריך את הטעם המוזקלי שלו, והוא נשמע כמו אדם המעריך מוזיקה טובה. עוד נושאים בליריקה של מוריסי: הומוסקסואליות (hand in glove), לונדון (london), חברות ויחסים (girlfriend in a coma) ועוד ועוד ועוד....
יכול להיות שיום אחד אני אוהב אותם. עד לפני שנתיים שנאתי את Manic Street Preachers והיום אני מכור לאוסף שלהם. אבל הסמית'ס לא רק שעושים לי בעסה כל פעם שאני שומע אותם, גם קשה לי להבין על מה הרעש. אולי יום אחד אני אשב בבית ואגיד לעצמי "את זה לא שמעתי הרבה זמן". עד אז אם תראו אותי ליד האות S בחנות דיסקים, זה יהיה קרוב ללשונית של ה-Stereophonics. בסופו של דבר זה דיון על טעם. כחובב בלר את אואזיס כולם מצפים שאני אהיה חובב פאלפ אבל אני ממש לא מת על ג'ארוויס קוקר (או פשוט ג'ארוויס, כמו שהוא מתעקש שיקראו לו כיום), הסטון רוזס טובים מאוד אבל לדעתי לא מעולים כמו שציירו אותם, בעיני אחרים מה שעשיתי כרגע זה מינימום כפירה. הרבה אנשים טוענים שבלר לא היו להקה גדולה, בעיניי כן. לפני עמוד ראינו השמצות מכאן ועד מחרתיים על הדורז, אחת הלהקות שהכי נגעו בי אי פעם. בסופו של דבר כולנו זה אוסף של דיעות וטעמים בנושא, אבל אצל כל אחד נמצא עולם המוזיקה הפרטי שלו. דיעה גם משתנה, לכל הכיוונים. ואגב, מי שלא שמע את Bring it On של Gomez שישמע מהר, אני חושב שכבר המלצתי עליהם פעם פה ולא ממש זכיתי להתייחסות, הוכחה שבשביל לעשות בלוז לא צריך להיות אפרו וגם לא אמריקני.
הסמיתס אוי הסמיתס,ברשימה שלי הם בין חמשת הגדולים,לא יכול בלעדיהם, איך היינו שורדים את כל שברי הלב במשך השנים בלי מוריסי, אה כן,הם ממנצסטר מה שכבר הופך אותם לאקסטרה מיוחדים. Strangeways אגב זה בית סוהר במרכז מנצסטר,אחד הקשים ביותר בבריטניה, שם מדליק לכלא,צמוד אליו היתה המבשלה של הבירה המנצסטרית בודינגטון שנמכרה לפני כשנה לחברה מחוץ לאנגליה, מסכנים האסירים שהיו תקועים בתוך כותלי בית הסוהר כשכל היום היו רואים את העשן מהמבשלה, כמו משה במדבר,הגיע לנחלה ולא נכנס אליה, בכל אופן הוטספר,מתישהו כששתאהב במישהי והיא תזרוק אותך תקשיב לסמיתס,או שתתאושש או שתחתוך את הורידים,אם תחליט לחתוך את הורידים אז לצוואה שלך תכניס אותי בתור זה שמקבל את האוסף של ה Manic Street Preachers.
עדכנתי את הצוואה, עכשיו רק צריך למצוא מניאקית. לא חסרות כאלה. אגב, גם האוסף של Suede מצויין. ואזהרה! נוכחתי שוב שאסור להתקרב ל-Bleed like me של Garbage, כמה חבל שהלהקה הזאת עם אולי הקול הנשי הכי טוב שנשמע ברוק (שירלי מנסון) מתדרדר ככה, שני אלבומים ראשונים מופתיים, אלבום שלישי עם ups&downs והרביעי פשוט לא טוב, שניים שלושה שירים ששווים האזנה ולא יותר.
2 שירים שהתמכרתי אליהם: Killswitch Engage - The End of Heartache Killswitch Engage - This Fire Burns שולט לחלוטין...... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wink.Xxx
