תודה , ברוך הנמצא מצטער שהשליחות בגרמניה הסתיימה באכזבה עצומה , אני ממש ממש שבור ומאוכזב ,ומחפש חיזוק מכל כיוון , אגב עכשיו אני קורא שכתבת לפני המשחק - רק לא פנדלים !!
ערכתי את כותרת הדיון, מקווה שהבהרתי מה מהות הדיון כרגע... עדיין מרגיש שתקוע לי משהו בגרון, עדיין מרגיש שכבד לי על הלב, מי יודע מתי זה יעבור. זה שונה מאוד מאיך שהייתי מרגיש פעם, אותו כאב אבל עם תחושה שזה ילווה הרבה יותר זמן.
אני אוהד יונייטד. אני אוהד אנגליה. אבל לי תאמת יותר חשובה אנגליה, אני חולם על לחגוג תואר עם הניבחרת מה אני יעשה ... זה לא אומר שאת יונייטד אני אוהד פחות פשוט הניבחרת חשובה יותר לדעתי. ורוני, העם איתך. רונלדו, אמן תישאר רק כדי שרוני ינגח לך את הראש על הכיסאות באולד טראפורד.
את ההודעה הזאת כתבתי גם לפני דקה בדיון המשחק אנגליה נגד פורטוגל. ואני חושב שזה צריך להיות גם כאן, כי בכל זאת, זו ההרגשה שלאחר המשחק. אחרי המשחק כמובן בכיתי. קמתי לי ומחאתי כפיים לחבורה האנגלית בעודי בוכה כמו ילד בן שנה. אחותי רואה אותי ואומרת שאני ממש פסיכי, אבל לא שמתי לב אליה, ומיד אחרי זה הלכתי לחדר. כאב לי לראות את ג'ון טרי, ריו פרדיננד, אואן הארגריבס ורבים אחרים בוכים על ההפסד. זו הייתה תחושב שאי אפשר לתאר אותה במילים. בכיתי דיי הרבה זמן, וכמעט ששברתי משהו בחדר מרוב עצבים. לא הגיע לנו להיות מודחים בצורה שכזאת. לקח לי הרבה זמן לעכל את ההפסד הזה, וכל התוכניות שהיו לי ליום שאחרי נדחו. לא היה לי חשק לשום דבר אחרי ההפסד, ופשוט שכבתי לי במיטה וחושב מה היה קורה אילו היינו עולים לשלב הבא. תגידו מה שתגידו, אבל זה לא הגיע לנו, שיחקנו הרבה יותר טוב מהפורטוגלים, והגיע לנו לנצח את המשחק הזה כבר אחרי 90 דקות. אבל בכדורגל אין מגיע. זה אחד הדברים הכי כואבים בכדורגל, אבל זו אחת הסיבות שכל אחד ואחת מאיתנו אוהבים אותו.
עדיין האדרנלין זורם בטירוף. עכשיו אני מרגיש חלק בלתי נפרד מאנגליה עצמה. באוקטובר תצפו לקרנבל שאוהדי אנגליה יציפו באלפיהם את רחוב הירקון בת"א. קודם כל בלילה של לפני המשחק הגענו למדרחוב של גלזנקירשן לחפש את הבלגאן. הבנו ששעה לפני שהגענו היו קצת התפרעויות ועצורים . בכל מקרה רקדנו שעתיים עם האנגלים במרכז המדרחוב כשמסביבנו עומדים בפנים רציניות השוטרים הגרמנים.שרנו שם את כל השירים הידועים כולל ההקנטות על מלחמת העולם. לפני זה היינו מחוץ לאיצטדיון של שאלקה וצילמנו אותו מבחוץ יחד עם המגרש הישן שלהם. בלילה אחרי המדרחוב הגענו לקמפינג המסודר של האנגלים שם הם ישנים עם כל הקרוונים הנוסעים. שיחקנו עם אוהדי האליפקס קט רגל . כמובן שהאיזור ענק ומיוער וכל הזמן התבלבלנו בדרכים...היה קטע אחד שהבנו שהגענו לאיזה עיירה בטעות וראינו שם שלושה צעירים אנגלים הולכים מתנדנדים לגמרי עם בקבוק ויסקי ביד מסמנים לנו שהם אבודים מכל הבחינות...התנועה שהם עשו כדי לבטא את זה הרגה אותי מצחוק. ואז הגיע היום הגדול שבסופו של דבר נגמר עם עוד כאב לב. החלטנו שאנחנו רואים את המשחק ב"פאן בייס" שהוקם במיוחד לכל האוהדים שלא נכנסו למשחק. הגענו מוקדם ותדלקנו כמויות מפחידות של בירה (אני ואיסטלנדס שברנו שיא של 4 ליטר בחום אימים..)יחד עם עוד 35 אלף אנגלים מול מסך ענק. הבחורות שם הוציאו את הציצים והייתה אווירת קרנבל. החלק הרע של הטיול הוא שלא חווינו את הטירוף אם היינו מנצחים. במהלך המשחק ראיתי כמה עשרות אוהדים ישנים שינה עמוקה ביותר...הגיעו מאנגליה באוטו וחצו את כל אירופה ובסוף האלכוהול הפיל אותם... אתמול הגענו בבוקר לפרנקפורט וטיילנו כל היום. החלטנו שהבאסה לא הורסת אותנו ובילינו בכיף. באחת הסמטאות ראינו התקהלות ופתאום ראינו שהאוטובוס של ברזיל לידנו מחכה שהם יצאו מהמלון שלהם... עמדנו שם שתי דקות והספקנו לראות בחטף את אמרסון יוצא. יכולנו להישאר ולנסות לתפוס אותם אבל הם עדיין לא אואן הארגריבס או פיטר קראוץ' שנבזבז את הזמן עליהם. בקיצור היינו חלק בלתי נפרד מהנבחרת האהובה שלנו וחבל שלא ניצחנו. תודה לאלון בודס על הכל. הפנים למוקדמות מול הנבחרת של שאול אייזנברג. :aaa12: !!! ENGLAND TILL I DIE
אתמול באופן רשמי שברתי משהו, אחותי עצבנה אותי וסגרה את החדר, העצבים הצטברו ובעטתי חזק בדלת, החלק שאליו נכנס המנעול נשבר לשניים. היום אבא שלי חוזר מחו"ל ואני צריך לתת דין וחשבון... מתי כבר אוכל לעבור לבית משלי?
זה בעצם לדעתי המשפט המסכם של המשחק, ושל הטורניר כולו מבחינתנו, האוהדים. אחרי שראיתי את המשחק אצל חברים, ובכיתי גם אצלם, בלי בושה, כשהם שמחים על הניצחון של פורטוגל, היה עליי ללכת את הדרך הביתה, כשאני עסוק במחשבות על "מה היה קורה אילו..". לא יכולתי להפסיק לשחזר את הפנדלים אחד אחרי השני, את המשקוף בפנדל של קאראגר, ההצלות המדהימות של ריקארדו ששוב, במו ידיו, העלה את פורטוגל וסקולארי לחצי הגמר, על חשבוננו. האכזבה הייתה ונשארה עצומה. הדבר היחיד שעשה לי טוב על הלב הוא כשבהליכה הביתה, כשאני לובש את החולצה של נבחרת אנגליה, אני לא מתבייש בדגל, לא מתבייש בסמל. הולך גאה, עם הראש קדימה, לעבר יורו 2008. England Till I Die :aaa12:
שימו לב על מה חשבתי. ביורו הקרוב - אוון, טרי וג'רארד בני 28, למפארד בן 30, בקהאם בן 33, ריו גם כן בן 30. איך לדעתכם הנבחרת תיראה? האם היא תהיה שונה? האם השחקנים האלה יהיו כבר מעבר לשיא?
תחשוב גם על הכיוון ההפוך-רוני בן 23, לנון בן 19, ועוד צעירים יהפכו ליותר מנוסים. חוץ מזה, מילא גיל 30 או למעלה, אבל גיל 28 זה שיא הקריירה של כדורגלן ממוצע. לטרי וסטיבי אני לא דואג, לאואן כן אבל רק בגלל מצבו הנפשי אחרי כל הפציעות שעבר.
כבוד לכם חברי הפורום הגאים , אני אוהב לחפש את הנקודה החיובית בכל דבר בחיים ,וכך קורה לי שבמשחקים אכזרים כמו שחווינו בשבת ,אני הולך על החיובי ,והחיובי הוא שגם אחרי הפסד שכזה האנגלים לעולם לעולם לא יסתירו את אהבתם למולדת , המדרחוב בבוכום היה יותר אנגלי מגרמני גם במוצאי שבת , כך גם היה כשעצרנו בדרך בקלן ביום חמישי , הדגלים ,הצבע, השירה , המקוריות ,בכל פעם מחדש אני נפעם מהנוכחות של נציגי האריות , וכך הלכנו לנו במדרחוב של פרנקפורט 5 שעות לפני הטיסה בתכנון להרגע קצת לשתות ,ולקנות מתנות לשאר בני המשפחה , מסע שתמיד תמיד תמיד מסתיים במצוד אחר עוד דגל לאוסף , עוד חנות של חולצות כדורגל במטרה להגניב עוד מבט על החולצה של אמברו , ככה כבר 20 שנה ,ושתדעו לכם זה לא עובר אף פעם ,וטוב שכך.
איסטלנדס&רובי, מוריד את הכובע בהתפעלות על המסע שלכם שנשמע כ"כ כייפי למרות הסוף המר... זה תמיד מרשים לראות מסירות אמיתית לקבוצה/נבחרת. אתם אמנם שרוטים, זה ברור, אבל החיים האמיתיים זה ללכת עם הלב לאן שהוא לוקח אותך, ומקווה בשבילכם שימשיך לקחת אותכם הלאה והלאה. come on england! :aaa12:
אתה צודק, כמה שמגיע לאוהדים האלה כבר גביע. בדיוק היום אבא שלי חוזר מטיול לחו"ל, ואחרי שהוא יתאושש קצת מהדלת המרוסקת שהשארתי, אני מתכוון לבקש טיול לאנגליה במידה ואכן אשאר בקבע לחצי שנה כפי שמתוכנן לי... אני לא יכול יותר, חייב להרגיש קצת את הממלכה, מקווה שהרוח לא תיפול השנה בגלל הבלגן במונדיאל. England 'til I die
קראתי את הדיון מההתחלה,איך שהזמן טס לו, יותר מהכל וכמה חששתי מההרגשה הזו אבל כל מה שאני מרגיש זה ריקנות אחת גדולה, לא בא לי לעשות כלום,לא מסוגל לעשות כלום,לא לראות אנשים,לא טלוויזיה,לא ספר,לא מוזיקה,לא לאכול,רק ללכת לישון מוקדם בכדי לא להתמודד עם המציאות. הרצל קביליו ז'ל כתב על זה בשיר שלו עוד שבת של כדורגל: "יא כדורגל מה עשית לי"
