הוא יהיה שחקן שיזכרו בעיקר בזכות החיבור המקומי שלו. מבחינת כדורגל הוא בטוח אחד הטובים שדרכו כאן וגם אחד המעוטרים, אבל על התפיסה של הענף פה הוא לא השפיע יותר מדי.
רוסו היה טוב בכל הקבוצות בהן היה מבחינת האווירה שהוא הביא לקבוצה. רוסו היה זה שמעלה את המורל בקבוצה וזה שמביא את ההומור לכל משחק ולכל אימון. הוא ידע מתי לתת דחיפה לשחקנים ולהעלות להם את המצב רוח. זה רוסו מבחינתי. הליצן של הקבוצה (מהצד הטוב כמובן). הלוואי ויהיו עוד זרים כמוהו בארץ.
אחד השחקנים הכי גדולים שהגיעו לכאן ואחד השחקנים הכי זבלים ששיחקו בבית"ר ירושלים לאורך שנות ה-2000. שמח שהוא הלך מכאן ומקווה שהוא לא יחזור יותר, רק רע הוא עשה למועדון שלי.
גיבור הילדות שלי. השחקן המוערץ עלי מכל אלו ששיחקו כאן, ישראלים, זרים, כולם. האיש שהביא (יחד עם עוד כמה חברים מופלאים) לנו אליפות. וכמובן, האיש של אותה הדקה ה-95, הרגע הכי מרגש שלי בכדורגל (יחד עם הגול של מאלדיני באיסטנבול). תודה לך ג'ובאני, תודה על הכל!
