גביע יול"ב לירושלים!!!

כן. לא יודע לאן היינו מגיעים, אבל היינו עושים יותר צרות מכמה קבוצות שראיתי השנה ביורוליג.

 

טוב אז הרגע סיימתי את מה שכתבתי מהצהריים בערך.... קבלו את זה, היומן מסע שלי...

התעוררתי מהצלצול של השעון המעורר. הוא צלצל? יש זה אומר שסוף סוף הצלחתי להירדם אחרי שעתיים או אני לא יודע כמה שלא הצלחתי, ועכשיו בעצם עד למשחק אני לא צריך שוב לנסות להירדם (אני אומר לנסות כי ברור שלא הייתי מצליח...http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx). קמתי מהמיטה, הכנתי את כל הדברים האחרונים, אמתרי יפה שלום לאמאבא שאיחלו בהצלחה מכל הלב, שתיתי כוס מים, ובדיוק קיבלתי טלפון מחבר שאומר שעוד שתי דקות הוא פה למטה. אחרי שתי דקות יצאתי החוצה, שניהם היו כבר במונית, נסעו לפולדאש ומשמה רק לנתב"ג.
האווירה הייתה שקטה משהו, הרגשתי שזה הולך להיות השקט שלפני הסערה. בדרך הם שוב הריצו את השטויות שלהם לגבי תכנון להקים פה ספורטבר, אבל זה כבר תכנון שלהם, אני חשבתי על המשחק. הגענו לנתב"ג, בבדיקות בכניסה של המכוניות כולם היו אדומים. השוטרים איחלו לנו בהצלחה ואפילו לא בדקו אותנו, וככה ירדנו בטרמינל. פולדאש כמעט שכח את הפאוץ' במונית ורק ריצה נואשת הצילה אותו, אבל מה זה משנה, אנחנו בפנים. בתור חילקו לנו מעיין זמבורות מגניבות כאלה, שמתי את שלי בתוך התיק, שמרתי למשחק. מלפנינו בתור עמד נער המגבות של הפועל (הם...!!!). היו שמה איזה 20 שורות של תורים, במקום מוזר כזה שאף פעם לא ראיתי בשדה התעופה. בסוף הגענו על לצ'ק אין, כשלידנו עמדה איזו אמא מעצבנת עם הילד המסכן שלה שפולדאש לא חדל להגיד לנו שהם הוא. בסופו של דבר הגענו לצ'ק אין, קיבלנו כרטיסים ועלינו למעלה. אחרי שסיימנו עם בדיקת הדרכונים התברר שהזמל שוב לצדנו - בדיוק נגמרו כל הצעיפים וכל הדברים שהנהלת הפועל הכינה לאוהדים, איזה יופי. בטרמינל כולם אדומים, פוגשים המון פרצופים מוכרים, ומתחילים לעשות רעש. שרים קצת הפועל, ויש כמה אנשים שהולכים הציגה להניח תפילין, שוכחים שהקב"ה בכלל מכביסט.
אחרי הרבה זמן של אי עשיית כלום אנחנו סוף סוף עולים למטוס. הטיסה הזו הייתה נוראה, ולא בגלל התנאים, אלא בגלל שלא יכולנו לחכות ולא היה שום דבר לעשות. הציפורניים שלי נגמרו עוד לפני שהמטוס המריא. מתן פשוט מתשגע, ומתחיל להתלהב מעננים בודדים ומרווח שיש בין עננים. הדיילת חושבת שאני משוגע כשאני מתעצבן שאין מיץ עגבניות, ומתפשר על מיץ תפוחים מתוך ידיעה שתכ'לס אין הבדל ביניהם. אחרי זה מתברר לנו שעדיין אסור להם לתת לנו לחם אלא רק מצות, מכיוון שעדיין לא נגמר פסח בכל העולם ורק אחרי שזה קורה מותר להם לתת לנו לחם. זונות. עוד כמה שיגועים של הדיילת, נסיונות לא מוצלחים ללמוד למתכונת ביום חמישי וטיפה זיוני שכל מהיושבים מימיני והמטוס סוף סוף עומד לנחות. אני שם לב שזה שיושב מלפנינו נראה כמו דרור חג'ג', ואני מתלהב...http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx
יורדים מהמטוס, הכל זריז תוך חצי שעה אנחנו כבר על אוטובוסים לעבר שרלרואה. האחראי עלינו הוא לא אחר מאשר אמנון מה-שזה-לא-יהיה, שיש לו תכנית רדיו כל יום חמישי בין 12:00 בלילה ל5:00 בבוקר למחרת, והוא הבטיח להזכיר אותנו שמה אם נזכה (אוטובוס מספר 1 כבוד!). הנסיעה שקטה, בלגיה ארץ יפה אבל אפורה. הכל ירוק מסביב. אחרי שעה של נסיעה הוא אומר לנו שהנה אנחנו בפרברים של העיר, ואחרי חצי דקה האוטובוס עוצר. אם לפני שנייה היינו בפרברים, איך אנחנו עכישו בפנים? אמנון דואג להרגיע אותנו ולהודיע שזו הפעם הראשונה של הנהג בעיר הזו, אבל אין חשש כי הוא יידע בסופו של דבר איך להגיע לאולם. החסרתי פעימה, רק זה חסר לי. בסופו של דבר האוטובוס נוסע עוד כמה דקות ומורידים אותנו בלב הלונה פארק האירעי שלהם, השעה כמעט 2, ב6 אנחנו צריכים להיות בחזרה על האוטובוס (על הכרטיס כתוב 8). יורדים בשרלרואה, אנחנו האוטובוס הראשון של המטוס הראשון, אין שמה אף אחד. צריכים להגיע עוד שני מטוסים שחנו בדרך באיסטנבול, ועוד מטוס אחד שנחת בפריז והחבר'ה שמה לקחו אוטובוס אלינו, וחוץ מזה עוד כמה שלקחו חבילות של כמה ימים שגם שכרו אוטובוס ומגיעים ישר לאולם. אנחנו מסתובבים בשרלרואה, עיר יפה ונהדרת, אנשים חייכנים, כיאה לעיר בלגית. אני באקסטאזה, אמנם לא פעם ראשונה שלי בבלגיה, אבל עדיין ההתרגשות בשיאה. אנחנו רעבים (אגב כשאני אומר אנחנו אני מתכוון לי, לפולדאש ולמתן חבר שלנו), מחפשים מקדונלדס. לא בראש שלנו להיכנס למשהו לא ידוע ולהעביר את המשחק בשירותים של האולם. איזשהו שוטר שאנחנו שואלים אותו יכול להצביע לנו על איזו סמטה במדרחוב ולעשות ישר, כי אפילו שלום הוא לא יודע להגיד באנגלית. אנחנו הולכים במדרחוב שמה ועדיין לא מוצאים מקדולנדס, מה שכן אנחנו מוצאים זה קוויקמשהו, כמו מקדונלדס רק עם שם שונה. הרעב גובר על ההגיון ואנחנו נכנסים ומזמינים לאכול. יורדים קומה ואוכלים. הגרייעפסים שלנו מכבדים את האומה הישראלית, ולפתע גם נחמן שי מופיע שמה, הולך לשירותים. כמה נחמד...
יוצאים מהמסעדה הזו ומגלים שבדיוק מול הדבר המגעיל הזה עומד לו מקדולנדס. ינעל רבאק... אנחנו הולכים לנו במדרחובי העיר, כשלפתע עוצר אותנו צלם מידיעות ומבקש לצלם את שלושתינו. אנחנו מצטלמים, ואנחנו כבר רואים את העיתונים מחר "כבשנו את אירופה" (כמו אחרי כל משחק של ישראלית בחו"ל), כשבעצם נכון לעכשיו אין פה שום ישראלי. אנחנו חוזרים להפנינג הזה, ופולדאש ואני (בעיקר בשביל לעצבן את מתן) מחליטים להקריב 2 יורו כל אחד בשביל סיבוב ברכבת השדים הזו. כמה שלגלגנו על זה שזה לילדים קטנים והכל, ברגע שמגיע מישהו מאחורי הקרון ועושה בוו כזה ותופס את הראש, זה באמת מבהיל.... אבל גם מצחיק.
חזרנו למקום המפגש והחבר'ה מפאריס הגיעו. מצטרפים אלינו עוד 3 אנשים ואנחנו עושים סיבוב קצרצר ממש באיזור, מנסים לשיר עם תוף אבל זה קשה כשאין מקלות. מתן מנסה להשתמש במקום במקל בזמבורה ההיא שקיבלנו בשדה התעופה אבל היא נשברת. חוזרים למקום המפגש ובדיוק מגיעים האוטובוסים מטורקיה. מאות אדומים נשפכים החוצה, ועכשיו כשאנחנו מתוגברים אנחנו הולכים לכיכר המרכזית בעיר הזו, ומתחילים לשיר שמה. עשינו הרבה רעש לבלגים האלה, אנחנו שרים ליד המזרקות ואני מתחיל להרגיש את האווירה. האנשים מסביב מתחלקים ל4 קבוצות:
קבוצה ראשונה של אנשים שחושבים שאנחנו נפלנו על הראש ולא מבינים מה אנחנו עושים פה.
קבוצה שנייה של אנשים שיודעים שיש גמר אירופאי היום בעיר שלהם, אבל נראה שזה לא כל כך מזיז להם.
קבוצה שלישית של אנשים שלא משנה אם הם יודעים או לא יודעים, הם אירופאים מתורבתים והם ממש מתעצבנים מלראות חבורה של מאות מזרח-תיכוניים ככה בחוצפה כזו מפרים את השקט והשלווה שכל כך מאפיינים את העיר.
וקבוצה רביעית של אנשים שרואים אותנו, מבינים יפה מי אנחנו והם מחייכים ודיי מתלהבים. אוטו אחד אפילו עצר ממש לידינו והתחיל לצפצף, הקיצר היה נחמד.
אנחנו נכנסים עם עוד כמה הפועליסטים לאיזה פאב ליד הכיכר ושותים איזו בירה, כבר ברח לי השם שלה. אנחנו מדברים על קואצ'ינגסים, על הכל חוץ מהמשחק. על זה עוד נדבר והרבה... מתחילים לחזור עכשיו לעבר האוטובוסים, בדרך עוצרים וקונים עוד ואפל בלגי. עולים על האוטובוסים ונוסעים לעבר האולם.....
ההתרגשות עכשיו בשיאה, האוטובוס עוצר והדופק שלי על 500 לפחות, אני פשוט עוד רגע מתמוטט. אנשים מתחילים לרדת מהאוטובוס, אבל אין פה שום אולם. אני כבר רואה תסריטים בראש שלי איך מכל האלפים שהגיעו לאולם חסרו ה50 איש שעלו על אוטובוס מספר 1 עם הנהג המוכשר ועם אמנון הנשמה. כולם יורדים מהאוטובוס ומתחילים ללכת. הולכים בין בתים, נכנסים לגינות, ואחרי 5 דקות זה מתגלה: האולם. אנחנו הולכים עוד כמה דקות עד שמגיעים אליו, השעה עכשיו שש ורבע בערך. מחוץ לאולם מתחילים להתאסף אלפי אוהדים, אין מקום לנשום. אם מחבל היה עושה פה פיגוע אני בכלל לא רוצה לחשוב מה היה קורה. אני נמעך פה על רוני בר-און, מנסה לברוח. פתאום מתחילים לעודד, ועוד איזה עידוד. אלפים של אנשים פה מעודדים, ואין לאף אחד מקום לזוז. שרים, ואני ממש מתרגש... אני לא יודע איך עבר הזמן אבל עובדה שהוא עבר, אחרי איזו חצי שעה פתאום כולם נוהרים לצד השני של האולם, אוטובוס מגיע. מתוך האוטובוס יוצאים שחקני ריאל, ולמרות שהיינו מרחק לא קטן מהם, את הבוז היה אפשר לשמוע עד לכיכר ההיא. כמה בוז. ואז מתחילים להגיע אוהדי ריאל. עד כל אוהד של ריאל היו 20 אוהדים של הפועל, ממש ככה. הם עוברים ממש ביננו, פינינו להם מעבר, וכולם שרים (במנגינה של צ'מפיונה) "מוריינטס, מריינטס, אולה אולה אולה..." הם צוחקים לעצמם. שני אוהדי הפועל משני צדי המעבר פרשו צעיף ברצלונה, עכשיו כל אוהד ריאל שעובר מתכופף מתחת לברצלונה. את שירי המוריינטס מחליפים עכשיו מונאקו ואוסאסונה.
איך זה עבר אני לא יודע, אבל עובדה שזה עבר, בשבע וחצי השערים נפתחו, וכולם נהרו פנימה. המכונה הזו קוראת את הכרטיסים המגנטים בשנייה ואני בפנים, את מתן ופולדאש איבדתי ממזמן. עכשיו אני עם אילן. אני עוצר רגע ליד החנות מזכרות, רואה חולצה אבל רואה שהיא עולה 30 יורו, פשוט שחיתות. אני מחליט בסופו של דבר למרות המחיר הגדול לקנות ב12 יורו כובע שכתוב עליו יול"בקאפ, פשוט כי אם ו אז לא יכול להיות שלא יהיה לי כובע או איזושהי מזכרת, אני אוכל את עצמי עד סוף העולם שאין לי מזכרת. אז קניתי, הכנסתי לתיק ואת זה אני אחבוש כבר בארץ.
חיפשתי את המקום שלי, מצאתי אותו. אי שמה למעלה, בקושי אפשר לראות משהו. כולם ירדו למטה אז כמובן שירדתי איתם, כבר אין משמעות למה שכתוב על הכרטיס. השחקנים של הפועל מתחמים וזוכים לתשואות, החשנקים של ריאל עושים פוזות ומתחממים על כל המגרש. כל פעם שהם מתקרבים הם זוכים לשריקות בוז צורמות ועזות. בסופו של דבר לאחר המון חילופי מקום אני מוצא את עצמי ליד אילן (אילן אחר), כששורה מאחורי נמצאים קרפד, פולדאש ואילן. אחרי מו"מ קצר עם אלה שמאחורי אני עולה שורה, עכשיו אני בין שני אילנים.
לפתע מישהו מצביע לעבר יציע קרוב, אל בחור עם מספר 12 על הגב. אני רואה ולא מאמין. טוני דורסי, אחד השחקנים האהובים עליי בהיסטוריה של הפועל, עומד שמה ומדבר עם מישהו. אני פשוט בהלם, שמחה עוטפת אותי, כל הכבוד לבן אדם המדהים הזה שהגיע, באמת.
אם כבר בטיסה לא נשאר כלום מהציפורניים שלי, עכשיו גם מהעור שמסביבם לא נשאר הרבה, אני פשוט עוד שנייה מתפוצץ. האולם מתחיל להתמלא, ואנחנו מעודדים בטירוף. לא יודע מה, אבל יש משהו באוויר, משהו שונה. אני מתסכל על האולם, אני פשוט בהלם. אולם מעולם אחר, ממש ככה. הלוואי עלינו בארץ אולם כזה, הרמה והאיכות פשוט אדירים. ממש ממש יפה פה, וכל זה מתחיל להתמלא. אני מסתכל מסביבי וההלם גדל עוד יותר - הכל אדום. כל השורות שמעליי, כל הצדדים, אפילו מצדי המגרש יש המון אוהדי הפועל. מרחוק אפשר לראות כמה חבר'ה מריאל, לא מרשימים בדיוק.
האוהדים שרים, ומעודדים. הדי ג'יי הזה היה גדול, כל הזמן החליף מוזיקות, ידע לשים את המוזיקות שבדיוק יטריפו את הקהל, ומבחינתי תרם המון להנאה הקולקטיבית. ואז זה מגיע, הצגת השחקנים. המגרש כולו נחשך, והם עולים אל המגרש. אקסאזה, טירוף, מה שלא תרצו, הכל היה שמה. הרעש היה מחריש אזניים, בקושי יכולתי לשמוע את עצמי. עכשיו תור החשקנים של ריאל מדריד לעלות, והם זוכים לכאלה שריקות בוז שאני בספק אם פיגו זכה לכזה דבר. ההצגה מסתיימת והשעון באולם מראה 3 דקות שמתחילות לרוץ אחורה. הקהל מעודד בטירוף.
אני מתסכל על שעון השניות, נראה שדווקא הוא הולך ממש ממש לאט. בסופו של דבר שלוש הדקות האלה מסתיימות, ומקארתי עומד שמה על האמצע. והנה המשחק מתחיל. כדור ראשון של בנט והבוז מחריש אזניים. אני שולף את הזמבורה שלי ונושף פנימה בכל הכוח את כל האוויר שהיה בריאות שלי. אני שם לב ששפר שומר אותו, ואני נושם לרווחה כי אני יודע שהוא מסחטת עבירות ובטח המאמן שלהם ביקש ממנו לסחוט מסולומון עבירות. קמבאלה שם שתי נקודות על קוז'י, ואני כבר רואה איך המשחק הזה הולך להתפתח (רמז: לא טוב). מהצד השני סל שנראה לי דיי פוקסיונרי משווה את התוצאה, והיש שכל האוהדים עשו היה אדיר, אבל זה הדאיג אותי כי ככה ברור שלא נוכל לשרוד. כל מיני גישושים והחטאות משני הכיוונים, ופתאום מגיע סולומון ובשלשה גדולה, כמו שרק הוא יודע מעלה אותנו ליתרון ראשון. אני מסתכל על הריפליי במסכים ורואה איזה סל גדול זה היה. הפועל עכשיו רצה, ועולה ליתרון של 5, אבל ריאל סוגרת ובנט (פשוט שחקן ענק) מוליך אותם ל15-11. איכשהו, אני כבר לא זוכר איך, הפועל סוגרת חזרה ומשווה ל15-15 בסיום הרבע. סך הכל רבע לא טוב, אבל העובדה שאנחנו לא בפיגור ברבע לא משהו משמחת משהו, אם כי העובדה שגם שפר וגם סולומון עם שתי עבירות מדאיגה טיפה. בהפסקה של הרבע כמה טמבלים עושים תרגילים עם מקפצות ליד הסל של ריאל, ומשום מה זה גורם לי להילחץ עוד יותר.
הרבע השני מתחיל. כמה גישושים ובום, סולומון עם שלשה שלישית, 10 נקודות לו ו3 להפועל. ריאל מדריד מתחילה לזרוק בלי לחשוב אפילו לשלשות, ומחטיאה את כולן כמעט. הפועל ממשיכה לרוץ, ומשה מזרחי אחרי החטאה בהתקפה הבאה שם שתי נקודות בסל גדול, עוד סל של שפר ואני קולט שהפועל מובילה ב9 על ריאל הגדולה. טיים-אאוט ריאל, והאוהדים נכנסים למשחק באופן רשמי. איזו שירה, איזה עידוד. אני לרגע מפסיק לשיר וצרוח כמו משוגע, ומסתכל מסביב. אני מסתכל למעלה, ימינה, שמאל ולמטה, ורואה אלפי איש צורחים ומעודדים, ואני מצלם את זה בהסרטת וידאו, זה רגע שאני חייב לזכור לתמיד, התרגשתי. אנחנו טיפה נרגעים, ורגע לפני שהשחקנים חוזרים הדי ג'יי שם מוזיקה, ששוב מציתה אותנו מחדש. מלחה בבלגיה, אנחנו בטירוף.
ריאל מצמקת ומגיעה עד ל4 הפרש, אבל אני פתאום מרגיש שמשהו עומד לקרות. אני שולף את המצלמה, מכוון על מזרחי, הוא מקבל את הכדור ואני בדיוק תופס אותו זורק את זה, בתמונה רואים אותו ככה. אני מסתכל לעבר הסל מעבר למצלמה, ובום. רק רשת, שוב אנחנו על הרגליים. איזו שמחה, ופתאום השופט רץ שמה, מה קורה..... פאול! כדור של הפועל בנוסף לשלשה! מוציאים את הכדור לאווג'ובי שנשאר פנוי ליד קו העונשין. ברגע הזה הבנתי שהם לא עשו שום סקאוטינג על הפועל, כי הם הניחו שהגבוהים של הפועל לא יודעים לזרוק מחצי מרחק. אווג'ובי עולה, ואני כבר יודע שזה בפנים. אני עוצם את העיניים (ולא בשביל לא לראות בגלל פחד, אלא בשביל להרגיש את הסל), ומחכה, והנה אני שומע את היש! של הקהל. אני מסתכל בריפליי ורואה שזה לא היה כזה חלק כמו שחשבתי שזה יהיה, אבל מה זה משנה, זה בפנים ועכשיו שורקים בוז וכל בלגיה רועדת. מספר חילופי סלים והנה ריאל בהתקפה, היחידה היפה שלהם במשחק, כולם מתמקמים מעולה, מתמסרים בחצי שנייה בערך, בסוך בנט חופשי מהפינה ובום שלשה, כולם מקללים אבל אני מוחה כפיים, כבוד צריך לתת, סל יפה. אני כבר מתחיל לחשוב שחבל, היה נחמד אבל הנה הם במשחק, ומוקי ישר בהתקפה אחרי זה מוסר בין שני שחקנים למקארתי שמטביע חזק. איזה יופי, אולי עכשיו מקארתי הזה שלא עושה כלום ייכנס למשחק. עוד סל של ריאל, נסיון של סולומון לעשות משהו בשנייה האחרונה והוא מאבד, וכמעט ריאל קולעת מחצי מגרש. לא נורא הסתיים חצי מהדבר שבגללו הוצאתי כל כך הרבה כסף ונסעתי עד לפה, אבל זה שווה כל פרוטה. 4 על ריאל במחצית זה עדיין יפה, למרות שהפועל יכולה ליותר, אני יודע את זה.
במחצית שוב הטמבלים האלה עושים צחוקים, הפעם ליד הסל של הפועל. הפעם זה גם יותר יפה, ויש אפילו איזה סופרמן אחד שמה. סך הכל זה נחמד. אני מת מצמא, אני מבקש מאילן שיילך להביא לי לשתות, אבל אין לו כוח. יותר ממה שאני צמא גם לי אין כוח, אז אני נשאר צמא.
דווקא המחצית עברה מהר יחסית לשאר היום, יכול להיות כי לא חשבתי הרבה על המשחק. המחצית השנייה בפתח, ושחקני ריאל על הפרקט ראשונים. בנט מתמתח ככה בעמידה, התחת שלו כמעט נוגע בפרקט. קמבאלה הזה נראה כל כך נאצי שזה מדהים, המודל המושלם: בהיר מאוד, ארי, גבוה, קירח, מקועקע ועם מבט רצחני על העיניים. גם אם מכבי יציעו לו 5 מליון דולר לעונה הוא לא יילך לשמה, אני יודע את זה, הוא חתיכת נאצי שרוצה לנקום בקוז'י הילד הטוב מהקיבוץ. לא ניתן לו!
המחצית השנייה מתחילה, והפועל פותחת בסערה. מקארתי זורק שלוש, אני מתפלל שזה ייכנס כי אז אני מאמין שגם הוא ייכנס. בפנים. עוד שלשה, 8 רצופות שלו והפועל מובילה ב12!!!!! אווווו הפועל עולה! איזו אקסטאזה, פשוט טירוף, יש עוד המון זמן לשחק אבל נדמה שריאל תצטרך מאוד מאוד להתאמץ בשביל לחזור. מה שעוד יותר עודד אותי זה שסולומון מפנה את הבמה, וככה הם ממש לא מכירים את הפועל, והם לא יכולים "מקסימום לעצור את סולומון וככה לנצח כי אין להפועל אף אחד אחר".
רק דיברתי, ריאל חוזרת, ועוד איך חוזרת. אני כבר רואה איך אכלנו אותה, איזו אכזבה, ואפילו סולומון יוצא ב4 עבירות. אני תופס את הראש, שתי הידיים אחרי זה מכסות את הפה, אני לא מאמין. נדמה שהלך החלום. ארז נכנס במקומו - יאללה ארז תראה שאתה יודע, שכל מה שאומרים עלייך לא נכון, שאתה אותו שחקן שאהבתי לראות בעונות הקודמות, לא הזבל של העונה. התקפה של הפועל, הכדור שוב למקארתי מחוץ לקשת - דיש. בפנים. יש יש יש יש, הוצאנו לכם את האוויר מהמפרשים, קטענו לכם את הקמבאק, יש, אנחנו גדולים. הספרדים המתוסכלים ממשיכים לנסות מרחוק ולא מצליחים, ושפר הגאון עושה כל התקפה את המהלך הכי נכון, והפועל פשוט מפרקת את ריאל. מסירה ארוכה למקארתי, שכמעט קולע אבל עושים עליו עבירה. הוא קולע את שתי הזריקות, 13 הפרש להפועל!!! לא ייאמן, פשוט ככה, אנחנו גומרים אותם! התקפה הבאה הכדור הולך לשפר, הספרדים כבר לא יודעים מה לעשות, והנה הוא קולע שלשה ואני מכופף את הברכיים ומניף ידיים, פשוט לא יודע מה לעשות עם עצמי. אני מצלם את לוח התוצאות, לזכור את זה לנצח. עכשיו זה הולך סל-סל, כשההפרש נע סביב ה15. מה??? האם מישהו האמין לזה? שהמשחק יירגע, וההפרש ינוע סביב ה15 לטובת הפועל?? זה רק שפר מסוגל לעשות שיהיה מצב כזה, רק הוא. ארז מקבל את הכדור, מזהה פירצה. ראיתי שהוא זיהה אותה. עכשיו השאלה היא אם יש לו ביצים לחדור פנימה ולקלוע. תעשה את זה ארז, בחיית. הוא מהסס, ואז רץ פנימה ועל בנט כמו גדול עושה 2. מלך הארז הזה, מלך. בהתקפה הבאה הפועל עולה ל17. אני פשוט לא מאמין. 17 על ריאל הגדולה? איזה טירוף. הספרדים קולעים שני סלים ומורידים ל13, דרוקר מזעיק פסק זמן, ואנחנו בטירוף. שוב אנחנו טיפה נרגעים עם סיום פסק הזמן, דרוקר מחזיר את סולומון להתקפה אחרונה. השחקן היחיד שהספרדים מכירים זה סולומון, רק אותו הם למדו לסגור. שלושה שחקנים הולכים עליו, הוא מסתבך, אבל מוצא את מקארתי שבשנייה האחרונה ממש בזריקה קשתית קולע. איזה יש! היה שמה, חבל על הזמן, לא ראיתי דבר כזה בחיים. 68 - 53 להפועל בסיום הרבע. הטירוף חוגג, אני עושה חישוב קצר בראש, שמה שלא יהיה, אם הפועל מגיעה ל81 נקודות היא 100% מנצחת. היא יכולה לנצח גם עם הרבה פחות, אבל זו תוצאה שאם אנחנו מגיעים אליה אנחנו מנצחים, לא משנה מה קורה.
השחקנים מתחילים לעלות לרבע האחרון. בבקשה בבקשה תמשיך עם ארז, לא עם וויל, אותו תכניס אחרי זה, לא תהיה להם תשובה. יש! ארז ממשיך לשחק. הספרדים לאט לאט מקזזים את היתרון. שפר עושה רביעית ופתאום גם סולומון על המגרש. קמבאלה סוחט שתי עבירות ועוד סל מקוז'י, וההפרש מצטמק עד ל9. אני כבר רואה איך אני בוכה, איך הובלנו ב17 והפסדנו, איך העיתונים הצהובים (תרתי משמע כמובן) המגעילים האלה יורדים עלינו רצח, איך אכלנו אותה. הנה כבר 7 להפועל, אני כבר לועס את האצבעות. והנה פתאום קמבאלה עושה עבירה חמישית. הפשיו, אנחת הרווחה שעשיתי הגיעה עד לסל, ממש ככה. הנאצי הזה בחוץ ועכשיו הלך להם חלק גדול ממשחק הצבע. הנה שוב משום מקום אנחנו שוב ב10, איזה יופי. אבל הנה, שלשה שלהם נכנסת. לא יכול להיות, אחרי כל ההחטאות האלה, היד שלהם פתאום התאפסה והנה הם תוך 3 התקפות משווים. מזרחי עושה עבירה חמישית על בנט וכולם מוחאים כפיים. כל הכבוד לו, משחק גדול, הלוואי שננצח. בנט על הקו, כבר ידוע מה יהיה, זה פשוט לא ייאמן. אני נושף בכל הכוח לתוך הזמבורה, לוקח שני בלונים ומנופף איתם, הכל. כולם צורחים ועושים מלא רעש, אבל הוא בשלו. שני הכדורים בפנים והפועל מובילה ב5. כולם יודעים שאלוהים מכביסט, כנראה הוא החליט לבקר פה עכשיו, לעזאזל תחזור לישראל, אתה תהרוס הכל. אבל הנה, שפר, כמו שרק שפר יודע, מעלה ל77-70. יייייייישששששששששש איזו שמחה, רק הוא יודע. אין עוד מלבדו. הנה כמעט סולומון חוטף ואנחנו מנצחים, אבל לא הם חוטפים, מוסרים שמה וקוז'י עם עבירה חמישית. מסיים כרגיל משחק לא רע עם המון הקרבה, כל הכבוד קוז'י, קיר בטון. מהעונשין למרות כל הרעש וההפרעות הוא קולע שתי זריקות ומריד שוב ל5. הנה מקארתי גומר את המשחק! לא... הוא מחטיא. התקפה שלהם, אני יודע כבר מה יהיה, אני מריץ את הסרטונים העצובים בראש. הנה בנט עובר את כולם, עולה לסל. התקפה הבאה שלה, בדיוק כמו מכבי, הארכה ואכלנו אותה. אבל לא!!!! בנט הוכיח שהוא רק בן אדם, ואחרי משחק ענק, אדיר ומצוין שלו, את הליי-אפ הפשוט כל כך הזה הוא מחטיא!! הוא החטיא אותו!!! ההחטאה הזו הוציאה להם את האוויר מהמפרשים. משום עדיין חשבתי שיש להם סיכוי, למרות שבפנים ידעתי. קלי על הקו, אני כבר לא הייתי מרוכז במשחק, התקפה שלהם עם יתרון 6 להם, החטאה, והנה הכדור של שפר, הוא מכדרר שמה בצד שמאל. רגע, הוא מכדרר לבד???? יששששששששששששששששששששששששש! ניצחנו! אני לא מאמין! אני רץ למטה, בדרך מרוב התפרצות הרגשות והאמוציות אני זורק הצידה את הזמבורה בכל הכוח, בזווית העין אני רואה חתיכה אחת ממנה עפה לכיוון שלי ומבין מה עלה בגורל אותה זמבורה. אני רץ לשורה הראשונה ומתחיל לשיר, לחגוג, לא יודע מה. אני פשוט בהלם, אני לא מסתכל על המגרש, אלא רק על השחקנים שרצים אלינו ושרים. ניצחנו!! איזו שמחה, איזה יופי! אני מרים את העיניים לעבר לוח התוצאות ופתאום אני מגלה שהפועל ניצחה ב11. הבנתי שהיו שמה עוד כמה סלים, אבל ממש ממש לא אכפת לי, העיקר שניצחנו! אני שר, שמח, צורח. מצאתי את עצמי מנשק ומחבק אנשים שאני בכלל לא מכיר ולא ראיתי עד למשחק הזה, אבל לא אכפת לי. יש גביע! אני צורח בכל הגרון שלי, איזו שמחה. השחקנים כולם רצים לעברינו. אחרי כמה דקות של שירה אני מגלה ספסל מטר מאחורי הגדר למגרש, אני עולה עליו עם עוד כמה אנשים, עכשיו אני רואה הרבה יותר טוב. שמה אנחנו מעודדים. אני מסתובב רגע אחורה ואני כמעט מתעלף: כולם צועקים צורחים ושמחים, איזה עידוד, איזו שירה. אני לא יודע כמה זמן קפצתי שמה על הספסל הזה ועודדתי, אבל אני בטוח שלא מעט. על הפרקט היו כל כך הרבה אנשים, שלא יכולתי לראות בגרוש מה קורה. הדמעות בעיניים שלי, אשכרא. פתאום אני קולט במסכים את ארז כץ ודורון שפר והגביע ביניהם, ושנייה אחרי זה הם מניפים אותו. יש!!! ברקע פתאום מתנגן we are the campions של קווין. אני שר, עוצם את העיניים וחולם. אני ממש בוכה משמחה, מחבק את השניים מהצדדים שלי. העיניים עצומות, הפה שר את השיר. אני כולי רועד, איזו הרגשה, משהו לא נורמלי. אני פותח את העיניים ושוב מסתובב אחורה, ולא מאמין איזה קהל יש שמה. הקהל הכי טוב בעולם, איזה יופי. אני לא יודע כמה זמן עמדנו שמה והמשכנו לשיר, אני רק יודע שלא מעט. אני מסתכל לעבר המסכים, וקולע שמה פנים מוכרות. של מי זה.... אני מסתכל הצידה וקולט שזה מי שעמד לידי. איזה חרא! אני מהר חושב מה אני אעשה, אם אני אדחף אותו, או אדחוף את הראש שלי פנימה. אסור לי להחמיץ את זה. אני מסתכל בחזרה למסך ופתאום קולט שאני נמצא שמה, הפנים שלי נמצאות על שני מסכי ענק באולם שבו רק לפני כמה דקות הפועל זכתה בגביע אירופה. אני מסתכל קדימה, קולט מצלמה, מחייך ועושה כזה יש. איזה אושר. אני מסתכל שוב על המסך וכבר לא רואה את עצמי שמה. רגע התהילה שלי עבר, אבל לא נורא. אני מרגיש טיפה אחרי השיא, יורד מהספסל ועולה למעלה ליציע, להתקשר להורים. "ניצחנו!!!" אני צועק לאבא שלי. השיחה הייתה קצרה, הם בירכו וממש שמחו בשבילי, שמחה טבעית כזו, מהלב. אני חוזר למטה, אבל הפעם מסביב, ומגלה ששום דבר לא מפריע לי להיכנס למגרש, אז נכנסתי. עמדתי שמה, וראיתי מחצי מטר את אורי לוי, ארז כץ והגביע. אני שולח יד לגביע, נוגע בו, ואחרי זה מנשק את היד. אני עוד אנשק אותו, רק לא עכשיו. אני הולך לעבר קו החצי, כמעט לבד שמה. אני מסתכל לעבר הקהל של הפועל, זה פשוט מדהים, אני שולף מצלמה ומצלם, ומצלם, ומצלם. אסור לי להחמיץ את זה. אחרי שאני מסיים לצלם ניגש אליי ככה שוטר בלגי, עם כלב, ואומר לי you go out, ok? ומצביע הצידה. אין לי חשק לעשות להם בעיות, אז יצאת מהצד השני. עליתי למעלה ליציע הצדדי, התיישבתי ממש באמצע והסתכלתי. הייתי בהלם מוחלט. ישבתי עם עצמי וניסיתי לעכל את זה. לקחנו את הגביע הזה? אני בטוח? מה הולך פה? הכל היה אדום, הרגשתי שאני מתחיל להירגע מבפנים. את החברים שלי איבדתי עבר ממזמן. ידעתי שאין מצב לפגוש אותם עכשיו. ראיתי אנשים מתחילים לצאת. לאאאא... זה לא נגמר... לא רוצה... אבל אני מבין שאין ברירה, אז אני מתחיל להכין את עצמי ליציאה, ואני יוצא החוצה.
בחוץ הרבה יותר נעים. הקור הבלגי שוטף אותי ואני מרגיש צמרמורות בכל הגוף, ולא מקור. אנשים מצדי מחייכים מפה לפה. אני הולך בשקט בשקט, לאט. רבע שעה לקח לי להגיע לאוטובוס, בסוף הגעתי. כל האוטובוסים מבולגנים, וכמובן שאוטובוס אחד נמצא בסוף (ואל תחשבו שזה מסודר מהסוף להתחלה, זה היה בלאגן אחד גדול), אני עולה עליו ומגלה שתפסו לי את המקום. למי יש לב אחרי דבר כזה להעיף אנשים מהמקום, אז תפסתי מקום אחר. עוד כמה דקות, האוטובוס מתמלא, ויאללה נוסעים.
בדרך כולם שחזרו את המשחק. כל אחד דיבר על מי היה טוב, מי היה פחות טוב. איך דרוקר עשה מלא שטויות אבל עדיין יצא גדול, איך כץ חוזר לעצמו, ואפילו היה איזה פולדאש אחד שיצא בגילוי לב והודה שהוא משה מזרחי לאחר המשחק הזה. אמנון מדבר במקרופון, וכולם פוצחים בשירה "אמנון אמנון, נשמה! אמנון אמנון נשמה...." אני מתחיל לעבור על התמונות במצלמה, אבל מתחילה בחילה אז אני מפסיק. מגיעים לשדה התעופה ואני מתחיל לעכל שאנחנו צריכים להתחיל לחזור לשגרה. אבל מחר יש חגיגות בספרא... נראה כבר מה יהיה. שדה התעופה כמובן ריק, זו הטיסה היחידה שיוצאת בשעות כאלו. התור לא נורא, למרות שעושים לי קצת בעיות עם הדרכון אבל מסתדרים. עשינו צ'ק-אין, קיבלנו כרטיסי עלייה והכל, עכשיו רק צריך למצוא שתייה. הגרון כל כך שורף, כל כך זועק לרטיבות שזה מדהים. אנחנו מגיעים ממש לקראת הבדיקות הבטחוניות אבל אין שום שתייה. אנחנו עושים אחורה פנה ועולים קומה, לאיפה שיש מלא חנויות. את כל הקומה אנחנו סורקים אבל לא מוצאים שום מכונה ושום כלום. ברגע הזה כבר בגדו בי הרגליים ולא הצלחתי ללכת יותר. התיישבנו שמה למעלה ונחנו. אחרי עמידה וקפיצה של כל כך הרבה שעות, הגיע לרגליים לנוח. אחרי 5-10 דקות חזרנו למטה והלכנו לבדיקות הבטחוניות, ואחרי זה הגיעה הגאולה: מסוע. עמדנו עליו ופשוט חיכינו שייקח אותנו לשער המתאים, כשלפתע מצדי המסוע הגיעה גאולה גדולה יותר: מכונת משקאות. קפצתי מהמסוע, הלכתי למכונה שמשום מה הייתה התקהלות סביבה למרות שלא היה שמה שער, וקניתי פחית קולה. זו הייתה הפחית המהירה בחיים שלי, ובין המתוקות שבהן.
הגענו לשער, שמה התפתחו מספר דיונים בין חבר'ה שהיו שמה. מה יהיה בשנה הבאה? את מי צריך להעיף? את מי להשאיר? מה אנחנו צריכים בשביל היורוליג? אני באופן אישי לא אוהב כל כך לדבר על זה, כי אני מעדיף לחיות את הרגע, את הגביע הזה שזכינו בו. לא זכינו בו בשביל להשתתף ביורוליג, אלא בשביל הגביע עצמו. דיון אחר היה מעיין נוסטלגיה, דיברנו על כמה שוורקמן היה אפס, איזה מלך היו דורסי וקליצ'ביץ', ועוד כמה דברים...
עלינו למטוס. ליד מתן ישב מישהו שהוא מאוד אני, ואני ישבתי ליד המעבר. בירכתי לשלום את אותה הדיילת שאתמול מיררתי את חייה בגלל המיץ עגבניות. אחרי ההמראה תפסתי כרית, וחוץ מכמה פלאשבקים הדבר הבא שאני זוכר זה הנחיתה בנתב"ג. הבקורת הייתה מהירה (בניגוד לרגיל), ומאוד התרגשתי לראות שמה את ה"כל הכבוד להפועל ירושלים", שהחליף את ה"דרכונים ישראלים" הרגיל. יצאנו החוצה וישר רצתי לקנות עיתון. רציתי ללכת הביתה, אבל בגלל שהשחקנים צריכים לנחות עוד שעה בערך נשארנו בשביל לקבל את פניהם. בשדה התעופה חיכו לנו הרבה אוהדים שלא טסו, גם הם עם תופים, מוכנים, והכל. שעה וחצי חיכינו, בדיוק כמו בשרלרואה אנחנו הגענו ראשונים, אחרי זה הגיעו החבר'ה מפריז, וממש לקראת ההגעה של השחקנים נחתו החבר'ה מטורקיה. בזמן שחיכינו קראתי עיתון בערך שלושת רבעי השעה, מה כתבו והכל, ואחרי זה חיכינו שמה, מול כל העיתונאים והכל. ואז זה קרה.... השחקנים יצאו. אני הייתי מאוד מאוד עייף, ובקושי יכולתי להוציא קול מרוב שהייתי עייף, אבל לא ויתרתי ועודדתי בכוחות האחרונים שלי. ארז יצא והגביע היה שבור, ישר ראיתי. לא הופתעתי למען האמת, הגביע הזה לפי מה שהבנתי שקל המון ובגלל הכיעור והעיצוב המזעזע שלו היה חייב לקרות משהו כזה. לחצתי שמה יד לשפר שהקדיש לי מזמנו בערך שנייה וחצי, כמו לכל אוהד, לחצתי יד לקלי, למשה לחצתי והחזקתי את היד הרבה זמן. הייתי כל כך מותש, והאוהדים היו גדולים. כולם היו סחוטים אבל עדיין עודדו כמו מטורפים. הלכתי לכיוון היציאה ושמה היה קוז'י. שאלתי אותו בצחוק אם הוא צחק על קמבאלה שזו הפעם השלישית שהוא לוקח אותו, אז הוא חייך וככה פלט "מה אני צריך אותו עכשיו..." או משהו כזה.
חזרתי בטרמפ עם עוד כמה אוהדי הפועל. כל הנסיעה הייתה מלאה במכוניות עם צעיפים אדומים תלויים ממנה, היה ממש מרגש. בכניסה לירושלים השמענו בפול ווליום שירים על הפועל, וכולם מסביב צפצפו מהשמחה. כשהם הורידו אותנו ניגש אלינו איזה בחור ואמר לנו כל הכבוד שנסענו וכו', ושהוא היה מת לנסוע, ובכל מקרה אנחנו גדולים. טוב השתרכתי איכשהו הביתה, ומייד הלכתי לישון, כבר היה כמעט צהריים.
בשעה רבע לשבע אני מתעורר בבהלה, יש לי טלפון. אני עונה, אבא שלי מודיע לי שהוא הוזמן לקבלת הפנים הרשמית לשחקני הפועל בעירייה, והוא שואל אותי בפשטות אם בא לי ללכת. אני כמובן מודיע שכן, אז הוא אמר לי שקבלת הפנים היא בשמונה וחצי, ואני צריכים להיות שמה ברבע לשמונה. אני רץ להתקלח ולהוריד את כל הזיעה שעטפה אותי ביום וחצי האחרון, ונוסע לימקא שמה קבעתי עם אבא שלי. משמה אנחנו נוסעים לספרא. בספרא יש עכשיו איזה 2000 איש בערך, עם דגלים והכל, ממש יפה. אנחנו נמצאים בתוך האולם של קבלת הפנים. מסתבר שהפועל עשתה לעירייה תרגיל: בגלל שהעירייה לא תרמה לתקציב אפילו אגורה אחת, החליטו בהפועל לאחר לקבלת הפנים, וקודם ללכת ללשכת השר אולמרט בשביל לחגוג איתו. שמה המקום מתחיל להתמלא אנשים, אבא שלי מכיר לי את ברקת, אני מדבר איתו כמה דקות (בחור ממש נחמד, באמת), אני לוחץ את היד ללופליאנסקי, מחליף איתו מילה או שתיים. אבא שלי שואל אותו אם הוא מעניק מענק, הוא אומר שכן אבל לא מוכן להגיד כמה, חוץ מזה שזה 6 ספרות. גם יולי שטרן זוכה ללחוץ את ידי, ואני חושב שהיו עוד כמה שאני כבר לא זוכר.
ואז פתאום כל הצלמים והתקשורת מתנפלים על הכניסה - הקבוצה הגיעה. כולם דוחפים את כולם, אני הולך אחורה. ארז נכנס עם הגביע, ראיתי שתיקנו אותו, יופי. אחריו כולם נכנסים, והתקשורת רק אופפת את ארז. אחרי זה אני פחות או יותר ניגש לכולם ולוחץ להם את הידיים. ראשון אני לוחץ יד לקוז'י ושואל אותו אם הוא זוכר אותי מהבוקר מנתב"ג, הוא לא מתבייש להגיש שלא. אחרי זה אני לוחץ יד לסולומון, אומר לו כל הכבוד ואבא שלי החליף איתו כמה משפטים, בקושי הצלחתי להבין מה הוא אמר. אחרי זה אני לוחץ לקלי את היד, אומר לו כל הכבוד על המשחק והוא עונה לי thanks baby. אחרי זה אני רואה שמה בצד את אורי מנצור ואת אווג'ובי, ניגש אל שניהם ולוחץ לשניהם את היד, אמרתי לאווג'ובי שהוא היה מדהים, הוא אמר לי איזה שני משפטים אבל לא הצלחתי להבין, חייכתי והנהנתי. והנה דורון שפר. דומה שכל אוהד קרוב אל הלב שלו. אני ניגש אליו, הוא יותר גבוה ממה שחשבתי שהוא. אני לוחץ לו את היד ואומר לו ששנינו נולדנו באותו היום, הוא לא מדבר, אבל נראה שהוא מתרשם לפי ההבעה על הפנים שלו. הוא לא הוציא מילה, אבל הוא חייך, ונדמה לי שלחצתי לו את היד במשך 10 שניות בערך, הוא פשוט בן אדם מדהים.
להגיע לארז לא היה לי סיכוי, כולם היו סביבו וסביב דני קליין בגלל הגביע. אחרי זה יצאנו החוצה וחיכינו לשחקנים. הם הגיעו, ובחוץ היו עכשיו אלפי אוהדים אדומים. השחקנים עלו על הבמה וקיבלו את תשואות הקהל. חבל ששני המנחים של הערב היו שני אנשים לא אהובים: אחד מרדיו ירושלים שלא מבין גרוש בכדורסל ולא יודע על הפועל כלום, והוא עשה צחוק וממש היה בזיון, והשני זה יגאל עמדי שלא אוהבים אותו. אבא שלי ישב על אחד מהכיסאות שמה, אני הלכתי עם ניר ברקת והילדות שלו מקדימה, עלינו על הבמה (הרגשתי ממש מוזר כשהתקרב אליי שוטר ורצה להוריד אותי, ואז שנייה אחרי זה הוא ראה שאני עם ברקת ושאל אותי "אתה איתו?" ואמרתי שכן, אני עם ניר ברקת...). כשעליתי על הבמה התרגשתי מאוד מלראות את אלפי האוהדים שמה מלמעלה. זה היה פשוט מדהים. עמדי התחיל להנחות את הטקס לקול הבוז של הקהל, והוא קרא ללופוליאנסקי שעלה על הבמה. לא עזר שלופו הבטיח שהיורוליג יהיה בירושלים, ושהפועל הביאה כבוד והכל, כולם שרקו לו בוז חזק ושרו "תשלם תשלם", ובצדק. רק בסוף הוא השתיק את כולם כשהוא הודיע שהוא מעניק לירושלים רבע מליון שקל, ואז הקהל מחא כפיים. אחרי זה עלתה לימור לבנת, שרק כמה שעות לפני זה אמרה שהיא מקווה שהניצחון של הפועל הוא רק הקדמה לפיינל פור של מכבי. האוהדים שמעו את זה, והיא פשוט לא יכלה לדבר מרוב הבוז. היא דיברה איזה דקה ומהר סיימה. אני כבר לא זוכר מי עוד היה שמה אבל זה לא משנה. פתאום נכנס דורון שפר ומביא איתו "בחור נחמד" בשם עדי גורדון. איזו שמחה, כל הכבוד לשפר, באמת. אנחנו מתים על עדי. אחרי זה הגיע ליאור נרקיס שהתחיל לשיר, רק חבל שאף אחד שמה לא מכיר את השירים שלו והאוהדים לא ממש התעניינו בו, אז למרות שהיה לו כובע של הפועל הוא דיי שר לבד. אני עובר לצד השני של הבמה והשחקנים מתחילים לצאת. פתאום אני קולט את ג'ורג'י. אני כמעט מתעלף. אני נותן לו מכה מהצד ושם את היד ליד הפה, שיבין שאני רוצה להגיד לו משהו. הוא מתכופף, ואני פתאום מבין שאני לא יודע באיזו שפה לשאול אותו, כי אני לא ממש יודע מה רמת העברית שלו. אני מחליט בסוף לשאול אותו בעברית "למה לא באת למשחק?" הוא עונה לי "אההה צבא, אסור" אני מהנהן והוא הולך. מזרחי עובר בדיוק, אני לוחץ לו את היד אבל זה חפוז כזה, מהיר. אני צמא אז אני חוזר לאולם קבלת פנים וקונה לעצמי פחית קולה. פתאום אני קולט את ארז ודני עוברים, אני שואל את ארז אם מותר לנשק את הגביע. הוא אומר בטח, רק מהר. אני מצמיד את השפתיים לגביע ומנשק את הגביע, מנסה שהרגע הזה יימשך כמה שיותר. אחרי איזה 5 שניות אני עוזב, מלטף אותו ואומר ביי לארז. איזה תענוג זה היה.
אני יוצא החוצה ופוגש את החברים שלי שכמו מטומטמים לא ראו אותי וחושבים שוויתרתי על החגיגות והגעתי רק עכשיו. אני מסביר להם מה הולך. הקהל של הפועל ממשיך לחגוג, אבל לא לאורך זמן. פתאום הוא מתחיל לשיר שירי שטנה, ומתחיל להגעיל את כולם, ולרדת לרמות באמת נמוכות ביותר. אנחנו עוזבים את המקום וקבוצה של בערך 20 איש הולכים העירה לחגוג. אוטו של חב"דניקים מחזיירם בתשובה עם שני חבר'ה רוקדים על הגג עוצר לידינו וגולם מתחילים לחגוג. הם עם המוזיקה שלהם, אנחנו סתם שרים. חגיגה גדולה. הם סותמים את הרחוב וכולם מתחילים לצפצף, וזה כיף חיים. ממשיכים. מסתבר שחלק מהשחקנים יושבים בקומה השנייה של צ'קרה, אנחנו עולים לשמה, רואים אותם ומתחילים לשיר. איזה כיף. בשלב הזה העייפות שוברת אותי ואני נאלץ לחתוך לכיוון הבית. אני נוסע הבייתה מאושר יותר מכל אחד אחר על כדור הארץ. הגעתי הביתה ושמתי קלטת בוידאו בשביל להקליט את השידור החוזר של המשחק בשתיים-עשרה ורבע. הגעתי בדיוק בזמן, פתאום אני קולט שאני חייב לראות את המשחק שוב, אז אני רואה את כל כולו שוב. אמא שלי פתאום מגיעה, והיא רואה איתי חלק מהרבע הראשון. אני חייב לציין שזה חלק היסטורי, אמא שלי וספורט לא ממש הולכים ביחד, אבל היא הפגינה בקיאות מרשימה ביותר - היא יודעת שלהפועל יש שחקן שהיה פעם מתאגרף, יש לה כוכב בשם סולומון, יש לה את שפר (אותו היא מכירה מאוד, היא ראתה את הסרט עליו בתחילת השנה ובכלליות יש לה המון הערכה כלפיו כאישיות, הוא ממש כזה), יודעת שיש להפועל איזה ארז אחד שכולם אוהבים וגם מזרחי שהוא ילד טוב, וגם עוד עידו שהוא ילד מקיבוץ בצפון. אחרי זה היא הולכת לישון ואני נשאר לראות עד הסוף. זה ממש ממש ממש שונה, מאוד מאוד התכאזבתי שלא שמעו כל כך את האוהדים, נזכרתי ברעש המחריש אזניים שהיה שמה, והתאכזבתי שלא שמעו אותנו, אבל העיקר שהשחקנים שמעו אותנו... המשחק מסתיים, ואני הולך לחדר שלי, צונח למיטה ומסיים ככה את היומיים הקסומים ביותר בחיים שלי.
הפועל עולה.

 

מישהו יודע מה הכוונה לאוהל שרוצים להקים בשביל שהפועל
תשחק ביורוליג?

 

העונה הבאה ביורוליג תהיה מאוד קשה, וצריך לזכור שירושלים ככל הנראה לא תארח במלחה.
אני מעריך שהם ילחמו על העלייה לטופ 16 עד הסוף, אבל לא יעלו.
לפחות הם לא יתבזו כמו לפני כמה שנים שירושלים ומכבי רעננה השיגו ביחד אולי 3 נצחונות....

 

עכשיו איפה עדי גורדון שצריך אותו? http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx

http://people.bu.edu/dblanc28/lenin-communist-flag.Xxx






HAPOEL 'MIGDAL' JERUSALEM

THENK U,

QESSARYA FAND.

 

עדי הדהים אותי בראיון, תחפשו באגף המולטימדיה של חמש פלוס.

 

אמנם קצת באיחור, אבל אתם מוזמנים לראות את התמונות שצילמתי במסע המופלא לבלגיה!
http://www.che.co.il/PhotoGallery/thumbnails.php?album=28

 

אף תמונה עם פולדש???

 

הוא דווקא כן מופיע בכמה תמונות...

 

אהה לא ראיתי אותו אף פעם, כוון אותי.

 

למען האמת בדרך כלל אני מצטלם כשאני עם מצלמה ונוסע לאינשהו, אבל הפעם המצלמה כמעט ולא יצאה מידי. הכל אני צילמתי...