הישג ענק להפועל י-ם ולכדורסל הישראלי הפועל ניצחה את ריאל 83-72 ועשתה היסטוריה ואולי שנה הבאה תהיה נציגה ישראלית שניה ביורוליג!!!!!!!!!!!
טוב, אני לוקח את הדברים שאמרתי לפני המשחק בחזרה. אמרתי שירושלים צריכה שסלומון יסחב אותה על הגב, וטעיתי בגדול. שרון דרוקר הביא קבוצה מדהימה, שמה שניצח את ריאל מדריד הוא הקבוצתיות הרבה שלה. לא ראינו משחק ענק של סלומון, אבל שפר, מקרתי, קוזיקרו, מזרחי ואווג'ובי השלימו האחד את השני, כל אחד תרם, כל אחד ידע לתת את התפוקה שלו. משחק קבוצתי גדול וניהול משחק מצויין, אלה הדברים שניצחו את ריאל מדריד. אלמר בנט וקמבלה נתנו משחק טוב, אבל זה לא מספיק. ההפצצות של ריאל משלוש גם כן לא הועילו, מול המשחק הכלכך חכם של שפר וסלומון. קלי מקרתי נבחר בצדק לMVP, והפועל ירושלים עם ההישג הגדול ביותר של קבוצה ישראלית שהיא לא מכבי ת"א. כל הכבוד!
מה זה יעזור? לא תעברו תשלב הראשון... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/dry.Xxx מי שלא יודע פעם לישראל היו 2 נציגות ביורוליג [בגלל מכבי כמובן..] אבל אף קבוצה חוץ ממכבי לא הצילחה שם... ד"א מזל טוב על הניצחון שמחתי בשבילכםhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx
כל הכבוד. הפועל ירושלים שיחקה משחק נהדר והוציאה לי מהראש את העבודה במתמטיקה לכמה זמן... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx כולם היו גדולים. מקראתי, המתאגרף, שפר, מזרחי, כולם. שנה גדולה לכדורסל הישראלי.
כל הכבוד ומזל טוב לירושלים על הזכיה,אין ספק שהזכיה מחזקת ומעלה את הרמה של הכדורסל הישראלי,חשוב לזכור שהיולב קאפ הוא מפעל איכותי והפועל אמורה לשחק ביורוליג בעונה הבאה. דרך אגב,הפועל שיחקה ביורוליג לפני כמה שנים,ופרט למכבי ת"א,גם מכבי רעננה שיחקה בסופרליג בזמן הפיצול. רואים שלהפועל יש טביעת אצבע של מאמן,שרון דרוקר ניהל את המשחק בצורה מצוינת,ריאל לא שיחקה טוב לאורך כל המשחק,והגארדים שלה היו על הפנים.
ישששששששש כל הכבוד! אני הייתי בקריית אליעזר, שמעתי בדרך ושמחתי...מי שמכיר אותי יודע שאף על היותי צהוב מהכדורגל שאוהב גם את הכדורסל, יודע ששמחתי בשביל ירושלים והכדורסל הישראלי : ) כל הכבוד ירושלים : )
קשה לתאר את מה שעבר עלינו בבלגיה. באמת קשה. אין לי כוונה לשבת ולכתוב את כל מה שחשבתי והרגשתי ביומיים האחרונים, אבל אני כבר לא ממש שולט בעצמי ביומיים האחרונים... אז נכתוב בכל זאת. 3 וחצי ביום שלישי בבוקר שעון ישראל, כשקמתי, הדלקתי את המחשב ושמתי את "יש בנו אהבה" בגירסא של אריק איינשטיין (קליפ מיוחד שאוהד הפועל הכין עם המהלכים והחגיגות מהניצחון על מכבי). נכנסתי לאוירה עוד לפני שירדתי למונית שאספה 3 חברים שלי קודם (דאייר ועוד שניים) והרגשתי שזה היום שלנו, זה היום שבו הפועל תעשה היסטוריה ותרגש את האוהדים שכבר התרגלו לאכזבות ברגעים הקריטיים בשנים קודמות (במיוחד אוהדי הכדורגל אך גם הכדורסל סבל מלא מעט חוסר מזל). הרגשתי את זה באויר. הכל היה מוכן כבר לפני שנרדמתי. יום שלם קודם חשבתי רק על המשחק. במטוס, נעתי בחוסר נוחות במשך 4 וחצי שעות הטיסה. אני בדרך-כלל גם ככה מרגיש אי-נוחות במקומות צפופים, אבל זה היה שונה. זו הייתה אי-נוחות שנבעה מלחץ. ידעתי שיש עוד הרבה זמן עד המשחק וכבר לא יכולתי לחכות. אוהדי הפועל הם אנשים מאזוכיסטים, וחלק מההנאה כרוכה בסבל (משפט מאוד יפה שאחד האוהדים האהובים עליי אמר במהלך הטיסה). סבלתי כמה שעות במטוס, והגענו לבריסל. אחרי חצי שעה בערך כבר היינו על האוטובוס לשרלרואה. באוטובוס כבר הלחץ התחיל להצטבר והעידוד החל. הגענו והיינו בהלם. איזו עיר משעממת. חיכינו שעתיים ומשהו ששאר האוהדים משאר הטיסות יגיעו (עד אז אכלנו המבורגר פצפון וקטן ואכלנו וופל בלגי מעולה), וברגע שהם הגיעו, הלכנו לכיכר המרכזים והרמנו את הכיכר. כמה מאות אוהדי הפועל ירושלים, באמצע כיכר בעיר בלגית אפורה, מפיחים חיים בתושבים המסכנים שלא יודעים מאיפה נפלנו עליהם. העידוד נגמר, שעת האפס התקרבה, וב-6 היינו על האוטובוסים שהובילו אותנו לאולם שהיה במרחק נסיעה קצרה ממרכז העיר. הגענו, ירדנו, ופתאום ראינו מאות, ומאוחר יותר אלפי אוהדי הפועל, עם חולצות, צעיפים, כובעים, מכנסיים, נעליים וגרביים, אדומים ואדומות, עם דגלים, עם זמבורות, עם משרוקיות, עם קמעות מזל, ובעיקר עם הרבה הרבה תקווה, אמונה והכי חשוב - אהבה. הייתה הרגשה שגם אם נחטוף 40 הפרש על הראש כמו לפני שנתיים וחצי, כולם יחגגו, יקפצו וישמחו. האירוע עצמו היה כבר שיא, וכל מה שמעבר... (זכייה למשל) זה רק בונוס. אוהדי ריאל החלו להגיע, לא בהמוניהם, אבל היו 300-400 (לשם השוואה הפועל הביאו 2000 מישראל + כמה מאות מרחבי אירופה ואוהדים מקומיים שקיבלו צעיפים והיו בעדנו ). שני אוהדים של הפועל עומדים עם צעיף של ברצלונה, ומכריחים כל אוהד ריאל שמגיע לעבור מתחת לצעיף. היה משהו מאוד מרגש במיני-השפלה הזאת. הרגשנו שהפועל הקטנה, מירושלים, מסוגלת להאפיל ולהעפיל על המדריסטים המפוטמים בתארים. אחרי ציפיה ארוכה, שקללה קבלת-פנים כמיטב המסורת לריאל ולשחקניה, נכנסו לאולם. איזו רמה, איזו קלאסה. סוף סוף הרגשנו כמו באירופה, לא כמו באיזה כפר מהמאה ה-16. תפסנו מהר מאוד את המקומות הקדמיים ביציע והתחלנו לעודד. תופים, בלונים, צעיפים, שלטים, דגלים, משרוקיות, צופרים ומעל לכל - גרונותיהם של האלפים הרעבים לתואר ראשון מאז 97'. 7 שנים של סבל, 7 שנים ארוכות עברו על האוהדים של הפועל, והשחקנים שעלו למגרש, ידעו את זה. הם ידעו שהם חייבים את הניצחון והגביע לא רק לעצמם, לא רק למאמנים ולהנהלה, אלא ובעיקר, לאוהדים שהולכים איתם באמת באש ובמים. השחקנים עלו למגרש והעידוד החל לצבור תאוצה. הפועל עולה, בוווז, גרסיאס מונאקו, מו-נ-קו, וויל סולומון, הגביע הוא אדום, כולם יודעים שאירופה אדומה. רפטואר השירים של הפועל היה עצום. עודדנו ועודדנו ועוד לא החל המשחק. ואז הכל התחיל. התרגשות. המחשבות של לפני המשחק, שאני עומד למות ושזה ברור שאני לא אגיע למשחק ומשהו יקרה חלפו עברו להן. הייתי שם. הייתי עם כל החברים האדומים. סולומון נכנס לעניינים עם כמה שלשות, אבל במקביל נכנס לבעיית עבירות. גם שפר. מזרחי עולה למגרש. אני, אחד ממקטרגיו הגדולים של מושיקו, מתפלל שזה המשחק שיגרום לי לאכול את הכובע (וגם פטריות, כמו שהבטחתי שאעשה בפורום האוהדים אם ננצח). מושיקו נכנס לעניינים. נקודות, תנועה בהתקפה ובעיקר הגנה. מירר את בנט ואת הררוס. גם קלי, קוז'י וטונג'י נכנסו אט אט למשחק. ארז כץ עולה וחודר על בנט כאילו הוא היה יובל נעימי ומדובר היה באימון של הפועל בפתיחת העונה. מוכתרי עולה, סוחט אופנסיב מקמבאלה הענק (או שמא זה היה ברק?) ותיכף עם מיד, בהתקפה הבאה נכנס לעניינים ומתחיל לסדר את המשחק של הפועל שקצת בולגן לאחר ריצה מרשימה של 9-0 בפתיחת הרבע השני. כמה התקפות לאחר-מכן מגיע אסיסט לקלי מקארתי שמטביע כמו גדול. מסירה עצומה דרך הרצפה, בין 3-4 שחקנים, מגיעה לקלי וסוחטת מהר מאוד קריאות התלהבות והשתחוות בפני שחקן הנשמה הזה. קלי מקארתי. השחקן שהתחיל את העונה בקבוצת תחתית בישראל ומסיים אותה על גג העולם, עם גביע היול"ב קאפ בשרלרואה. מי היה מאמין. הקהל בטירוף. המחצית נגמרת. יש הרגשה שעכשיו הפועל תחזור להיות הפועל שלנו ותתן לריאל לחזור, אבל דווקא הרבע השלישי נפתח בסערה. כדורסל מדהים, מהטובים שנראו ע"י קבוצה ישראלית אי-פעם, ורבע שלישי פנומנלי כמו שזוהיר היה אומר, עם חמישיה כמעט ישראלית לחלוטין שכללה בחלק גדול מהזמן רק את קלי על המגרש ולצדו מוכתרי, קוז'י, מושיקו וארז. אבל זו רק אנקדוטה למי שזה באמת מעניין אותו. אם קלי נחשב "זר", מצדי שכל ישראל יהיו זרים. חסרים לנו אנשים כמוהו פה. איזה לב יש לו. ריאל מתחילה לחזור בשלב מסויים, והמשחק מתקרב לסיום. אני צועק לאילן שעומד משמאלי שהפועל תביא לכולנו התקף לב בסוף, כמיטב המסורת. הוא מהנהן. גם דאייר מסכים עם הקביעה. ברור לכולנו שריאל אוטוטו חוזרים לעניינים. והם באמת חוזרים. מצמצמים ל5 דקה לסיום. את המהלכים האחרונים אני זוכר במעומעם. שפר קלע סל, קלי שם 2 מהקו, פוציס החטיא שלשה נדמה לי, ארז עשה טיפ אין 3 שניות לסוף, אבל אני לא זוכר מה היה תוך כדי. הדבר היחיד שאני זוכר מהדקה האחרונה זו ההחטאה של אלמר בנט המדהים בעלייה לליי-אפ. לא זוכר את מי הוא עבר, אבל במצב של 5 לנו (או 7?) הוא עלה לליי אפ, והיינו בטוחים שזה ייגמר בפנים, אבל הכדור היה אדום. הוא מיאן להיכנס, וחזר חזרה לידיים אדומות. ידיו של קלי מקארתי. זה הרגע שבו הבנתי שאנחנו מנצחים. בחצי דקה לאחר-מכן רק החזקתי אצבעות שהאולם לא יתמוטט ויקבור אותנו תחת הריסותיו, כי ידעתי שהחגיגות שיהיו כאן אוטוטו זה דבר שלא ראיתי מעולם. ובהאמת המשחק נגמר. לקח כמה שניות לעכל. חיבקתי את כולם מסביבי ללא הבדל דת/גזע/מין, לא יודע כמה פעמים. חיבקתי, נישקתי, קפצתי, צרחתי. עשיתי הכל. היינו על גג העולם. שיא השיאים. הרגע הגדול ביותר בחיי הקצרים, ולבטח הרגע הגדול בחייהם של רוב האלפים שהיו שם, וגם של האלפים שהיו בירושלים מרותקים למסכים במלחה, או בעיר בבארים בו בבתים שבהם צפו בצפייה מאורגנת עשרות חבר'ה. כולם אדומים. כולם מתרגשים. כולם שותפים לרגע העצום הזה. משהו במחשבה הזאת מעורר בך מעין רגש שקשה להסביר. לא שמחה, לא גאווה. תחושה של אחדות, של "ביחד". החגיגות הן לא של כל אחד עם עצמו אלא של כולם עם כולם. אנחנו חוגגים עוד שעה לפחות, עם השחקנים, עם הגביע (אני פחות, מה לעשות שלא שפר מזלי ונאלצתי לחכות לנחיתה משדה התעופה כדי לנשק את הגביע), עם ההנהלה ועם כל מי שנקרה לדרכנו. יצאנו לאוטובוסים בשאגות שמחה, ולמרות שכבר לא ממש היה לי קול (עדיין אין לי) בשלב הזה, המשכתי לצעוק, לפרוק אנרגיות. זהו רגע לנצור. אנחנו יוצאים מהאולם, בשרלרואה, עם גביע אירופה. יוצאים מהמשחק הכי גדול בתולדות המועדון כמנצחים! חזרה לאוטובוסים. כל הנסיעה כולם מדברים, שרים, לוחשים על המשחק. לא על שומדבר אחר. גם כשמגיעים לשדה תעופה וכולם מחוסלים השמחה לא נגמרת. כולם ברקיע השביעי. במטוס עצמו ישנתי ככה שאני לא יודע מה קרה (הגיע הזמן לישון אחרי יום שלם של תנועה בלי הפסקה), אבל כשהגענו לארץ העידוד החל שוב. חיכינו שעתיים לשחקנים שייצאו לקבלת פנים ושם במשך שעה ארוכה, עמדנו, קפצנו, מחאנו כפיים ושמחנו. זה היה הרגע שהכל ממש נחת בבום. קלי עם כובע של מגדל על הראש. טונג'י עם הכובע המוזר שלו, מוכתרי עם החיוך הכובש, כל השאר עם השמחה והנשמה, ומעל לכולם, דורון שפר ועידו קוז'יקרו שיוצאים, הודפים את העיתונאים מעליהם לאחר ראיון קצרצר, והולכים לעבר האוהדים. מתחבקים, מנשקים, לוחצים ידיים (שפר לחץ יד באופן אישי למעל למאה איש) ומקבלים עידוד שאני אישית לא האמנתי שיכול לבוא מאיתנו אחרי כ"כ הרבה שעות של עידוד רצוף. בלי קול ועם הרבה כאבים בגרון, אבל עם הרבה שמחה ואושר, וזה הכי חשוב. אחרי זה מחפשים טרמפ. אוטובוס מקפיץ אנשים לחנייה, ואני אמור לעלות עליו אבל ברוב טפשותי מפספס אותו. פתאום שרון דרוקר מופיע עם האוטו שלו. אני תופס אומץ ושואל אותו אם הוא יכול להקפיץ אותי לחנייה. הוא מהנהן בראשו ואומר, בטח. אני עולה וכל מה שאני אומר זה תודה על הכל. תודה על היום הכי מדהים בחיים שלי. הוא מחייך ואומר "על לא דבר". הוא מוריד אותי ואני תופס את הטרמפ שלי. נסעתי עם אחד האוהדים הזקנים והבת שלו. היא בצבא, אוהדת שרופה ולא נתנו לה אישור יציאה מהארץ. הייתה מבואסת לחלוטין לפני המשחק אבל אחרי המשחק היא שמחה. התרגשה כאילו היא הייתה שם בעצמה. והיא הייתה. הלב שלה היה שם, עם אבא שלה, אילן. כל הנסיעה היה שקט, לאף אחד לא היה כוח לדבר, כולם רצו לישון. אבל אף אחד לא נרדם. האדרנלין מהקבלת-פנים עדיין זרם בעורקינו. ירדתי בכניסה לעיר, לקחתי מונית וצנחתי למיטה בבית. כשקמתי, רפרפתי במהירות על הפורומים של הפועל ושל סלניוז. צלצלתי למורה לתנ"ך וניסיתי בשארית קולי להסביר לה שאני ודאייר לא במצב פיזי, נפשי ומוחי לעשות מתכונת מחר בתנ"ך, והיא קיבלה זאת בהבנה. היא יודעת שאנחנו שרופים. היא דוחה לנו את המתכונת. אני מתמלא שמחה. ב8 וחצי יוצא לכיכר ספרא, לחגיגות הגביע. פוגש שוב את כל החבר'ה מהטיסה וגם את אלו שלא טסו, וכאילו שלא ראיתי אותם שנים (להזכירכם נפרדתי מהם 8 שעות לפני כן) התגעגעתי אליהם ושמחתי לראות אותם שוב. החגיגות עצמן לא היו מעניינות. החגיגה האמיתית שלנו הייתה בקבלת פנים, ואחרי זה כשחיכיתי לטרמפ והשחקנים והמאמנים יצאו ודיברו איתנו ונתנו לנו להחזיק ולנשק את הגביע. אני אומר לכם, מכוער מכוער, אבל זו הייתה הנשיקה הכי כיפית שלי (והיו לי כאלה) יש משהו מלא עוצמה בגביע הזה ובהרגשה שאתה אוחז ומנשק משהו שכל הדבר הזה שנקרא הפועל ירושלים עומל עליו כבר יותר מחצי שנה. ונחזור לחגיגות: השחקנים מגיעים וזוכים לעידוד. לופו ראש העיר ולימור לבנת, שרת ה"חינוך" זוכים לשריקות בוז מוצדקות, כל אחד בשל סיבותיו, והחגיגה הרשמית ממשיכה עם ליאור נרקיס. אנחנו חוגגים בעצמנו עם שירי הפועל. והחגיגה ממשיכה גם אחרי הטקס הרשמי. אנחנו מגלים איפה חלק משחקני הפועל יושבים ואוכלים ושותים וחוגגים, ונכנסים לשם בשירת כולם יודעים שאירופה אדומה, והפועל עולה... עוברים לעוד פאבים, עושים אותו דבר, וחוזרים לאחר מכן ליוני שחר, ארז כץ ודני קליין שפותחים איתנו שמפניות, נותנים לכולם לשתות, להעביר עוד ליטוף על הגביע, עוד חיבוק חזק ואוהב. האוהדים באקסטזה, בפעם המי יודע כמה בתוך 40 שעות פחות או יותר. אנחנו מחליטים בשלב מסויים לחתוך לאבו גוש. ממשיכים שם בניתוח הפועל, העתיד, ההווה, חוויות ממשחקי חוץ לאורך השנים וכו'... איזה יום נפלא. עוצרים בדרך מכוניות, חוסמים כבישים. כולם יודעים שאירופה אדומה, אבל ביום הזה הכי חשוב זה שכולם יודעים שירושלים אדומה. זהו, נגמר. אני עכשיו הולך לישון. מאושר מתמיד. היומיים הטובים בחיי. והמזכרת מהמשחק, הכרטיס כניסה לגמר ודף הסטט' מהמגרש עצמו, עם התוצאה הסופית, ימוסגרו מחר וייתלו בחדר שלי מול המיטה. וזה הבית השני, שהכי אהבתי, מהשיר שהאוהדים חיברו לקראת הנסיעה: לא מכבי, לא בית"ר כל הדרך אל הגמר ואז אירופה תגלה שהפועל עולה עולה! יאללה הפועל, מאוהב בכם מכל הלב.
אני עדיין לא מאמין שישבתי וקראתי את כל היומן מסע שלך, לרוב אני באמצע נרדם ומפסיק, אבל משהו בצמרמורת שקיבלתי בכל עורקי הגוף גרמה לי רק לרצות להמשיך. באמת מרגש, מרגש כי אני מבין את הסבל הכבד שחווים אוהדי הפועל. בעצם אפשר להגיד זאת היום על כל אוהדי ירושלים. אני אישית אוהד בית"ר כידוע לכל, אבל לא מסתיר את האהבה הגדולה שיש לי להפועל ירושלים בכדורסל, לא אכפת לי שהם הפועל או שהצבע הוא אדום. אני פשוט מזדהה עם הקבוצה, כל האהדה לספורט היא איננה משהו רציונלי, ולכן גם את זה קשה לי מאוד להסביר. יש לי קשר עמוק מאוד עם הקבוצה, וכמוני אני מכיר עוד המון אוהדי בית"ר שיש להם הזדהות עם קבוצת הכדורסל, שבראש ובראשונה מייצגת את ירושלים ולא את ממסד הפועל. המשחק הזה באמת היה מדהים, לא נפל בחלקי לנסוע, וגם לרוב משחקי הבית של הפועל קשה לי להגיע, כך שאני מסתפק במשחק החוץ, שחייב לציין שהעידוד בהם לא פחות חזק. מול המסך הביתי, אחרי שיום שלם אני רק קורא, רואה ושומע ריאל מדריד. אין מה להגיד, עד ליום שלישי האמנתי בכל הלב שירושלים חוזרת עם גביע, אחרי כל ההמולה התקשורתית על ריאל, התחלתי לפחד. אלו היו ללא ספק שעתיים הכי מותחות שידעתי השנה, כל כך מותחות, שגם אחרי שהמשחק נגמר, הייתי פה משותק, לא הוצאתי מילה קרוב לרבע שעה, אנשים חשבו שהשתגעתי. ההרגשה הייתה פשוט מדהימה. התמונה של דני קליין יורד מהאוטובוס ופורץ בבכי של ילד קטן ממחישה הכל. את המסירות הנפלאה של האדם הזה למועדון, את התרומה הגדולה שלו וכמובן את המראות הנפלאים שחזו עינייו. אין מילים לתאר את האוהדים הנפלאים האלה, אוהדי הפועל ירושלים הם באמת זן מיוחד, שונים מאוהדי בית"ר או כל קבוצה אחרת שיצא לי לפגוש ולראות. אוהדים שיודעים למחוא כפיים גם אחרי הפסדים, לעודד שחקנים גם שלא הולך, ותמיד תמיד לבוא למלחה. משהו באווירה הזאת של המועדון הזה עושה אותו לכל כך חם ומשפחתי שמרגש לראות אותו. ואם אתם שואלים אותי, מאותו חיבוק של ווילי ודורון בסוף המשחק מול רפלקס. ידעתי, פשוט ידעתי שהפועל הולכת השנה עד הסוף. זה היה מחזה כל כך מרגש, לראות את וויל שהוא ללא ספק ההפך המוחלט של דורון מקבל את שאר שחקני הקבוצה שלו (דבר שהוא לא עשה עד אז), וגם במשחק עצמו, שהוא יושב על הספסל הוא כל הזמן היה על הרגליים מעודד וצורח. אני לא יודע, אם הקבוצה של השנה תחזור בעתיד, אבל ללא ספק היא אחת המחוברות והמוצלחות (לא רק בגלל היכולת) שידעה קבוצה ישראלית בכל ענף אי פעם.
וואו פולדש אני אתה. אני לא מתיימר להצטרף לחצי מהמדינה ולהגיד כמה נפלא ההישג שלכם ובלה בלה, אבל יש משהו מרגש בהודעה שכתבת, וכמו דון פיימן(the godfather), אין לי מושג למה קראתי את כל ההודעה אבל אני לא מצטער על זה לשניה. אגב, איך יש לך את הדף שטטישטיקה?
דף סטטיסטיקה זה לא משהו שמסובך להשיג. פשוט הולכים למזכירות אחרי המשחק וגונבים להם. מה שמיוחד זה שמשום מה זה הדף סטט' היחיד של כל המשחק שהיה שם (בדיעבד גיליתי שהיה עוד מישהו שהצליח ממש אחרי המשחק לקחת דף, אבל נראה לי שזהו). ככה שזו מזכרת לא רעה. ואני שמח שהצלחתי לרגש אתכם
קודם כל מזל טוב לאחינו הירושלמים. אני ממש לא מנסה להמעיט מגודל ההפסד וגם אם אני ינסה אני לא יצליח, אבל ראיתם את ריאל מדריד? איזה קבוצה חלשה... ראינו ביום שלישי את הפועל ירושלים קורעת את ריאל מדריד וגם שהפער ירד ל-5 לא היה ספק מי תיקח את המשחק, לא היה ספק במהלך כל המשחק (החל מהריצה הגדולה) מי תנצח כי ירושלים עשתה הכל נכון וריאל מדריד הייתה הצל של עצמה. ריאל מדריד היא ממש לא קבוצת יורוליג מה שנכתב בהרבה מקומות והפער בין היול"ב ליורוליג הוא עצום, עצום עצום. והקהל.... מדהים!! ירושלים הביאו 2,000 מכבי ת"א הביאה 8,000 לפיינל פור בפאריז. רק קבוצות ישראליות מסוגלות להלהיב ככה מדינה שלמה ולסחוב אחריה כל כך הרבה קהל, לא תראו כזה דבר אצל שום קבוצה אחרת בחוץ לארץ. נהדר.
בנוגע לכמות האוהדים... תנסה רק לחשוב מה היה קורה אם הגמר היה במקום קצת יותר זול עם קצת יותר טיסות אליו, כמו יוון או טורקיה למשל. היו באים הרבה יותר מ-2,000. וריאל נראתה רע בגלל הפועל.
נכון ריאל נראתה רע בגלל הפועל וציפיתי ממנה ליותר. בגדול נראה לך שהפועל ירושלים של העונה הייתה עושה יותר מניצחון אחד של כבוד ביורוליג?
