אגדות שהיו באמת

הנושא בפורום 'פורום כדורגל ישראלי' פורסם ע"י שלו, ‏19/4/10.

  1. שלו

    שלו Guest

    [​IMG]אפרים ניסנבוים ז"ל: 1953 – 1973
    כבר בצעירותו, בעודו מתגורר עם הוריו, חיים ורבקה, אחיו הבכור, נחיאל ואחותו אהובה, החל אפרים ניסנבוים לשחק כדורגל בביה"ס לכדורגל של הפועל רמת גן. "גרנו ברמת גן הוא התחיל לשחק עם חברים שעשו בחינות להפועל רמת גן. המאמן שלו היה זבולי שגילה את הכישרון וליווה אותו כבר מהיותו ילד", סיפר האח ניחאל את זיכרונותיו מילדותו של אפרים. "אפרים היה ילד אתלטי שאוהב כדורגל. הוא שיחק מקבוצת הילדים בהפועל רמת גן, ואפילו כשלמד בפנימייה הצבאית הוא היה מגיע לאימונים מיד אחרי הלימודים. הוא היה סוג של מנהיג ולא ויתר על הכדורגל אף פעם", הוסיף האח הבכור. ברמת גן של שנות השישים החלו לגלות בילד את תכונות החלוץ המרכזי. הגובה והמהירות של אפרים גרמו לבני משפחתו להאמין שגדל להם בבית כישרון אדיר, כך מספר ניחאל: "הוא אהב את הכדורגל, היה חלוץ מרכזי גבוה, מבקיע שערים ובועט בשתי הרגליים. כשהוא התגייס לצבא הוא היה יוצא לאימונים בקבוצת הנוער. הוא לא היה מפספס אימונים. כשאני מסתכל על הכדורגלנים של היום אני בטוח שהוא היה יכול להיות שחקן בינלאומי, אבל מלחמת יום כיפור לקחה אותו". אפרים גויס לצה"ל באמצע חודש מאי 1971 והוצב לחיל השריון. ב-7 באוקטובר 1973, בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים הוזנק אפרים, שתפקד כמפקד טנק, אל הקרבות לבלימת המצרים שצלחו את תעלת סואץ. גם אחרי שנגמרה לו התחמושת, הוא המשיך להילחם עם רימונים שהיו לו, עד אשר נפגע הטנק. רק כעבור כחודש נמסרה הודעה למשפחתו שהוא נעדר. "הוא היה חייל מצטיין", סיפר ניחאל על אחיו. "הטנק שלו תמיד הגיע ראשון בכל התרגילים והמבחנים. בגלל זה הוא גם היה בין הראשונים שהוזנקו להילחם במלחמת יום הכיפורים. כשהמצרים עלו על המעוזים הוא יצא עם המחלקה שלו לחלץ ואז הוא נקלע למארב מצרי". "הוא היה חצי שנה נעדר. לא מצאו את הגופה שלו", נזכר ניחאל בימים הנוראים שעברו על המשפחה מהרגע שהודיעו שהוא נעדר. "רצינו להאמין שהוא עוד חי. היו תמונות מהשבי המצרי שהציגו במקומות מסוימים כדי שאנשים יזהו אם הם רואים את קרוביהם. הלכנו כל הזמן ולא זיהינו אותו. היתה עדות של הטען-קשר שהוא נהרג, אבל רק אחרי המלחמה, כשהיה הסכם עם המצרים הבנו שאפרים הלך מאיתנו".
    [​IMG]
    אפרים ניסבוים (משמאל)
    עם דבר מותו הטראגי בהפועל רמת גן החליטו ללוות את המשפחה ואף קראו לקבוצת הנוער על שמו – הפועל "אפרים" רמת גן. "הפועל רמת גן התנהגה מאוד יפה. הם קראו את שם קבוצת הנוער על שמו. פעם בשנה היה משחק נגד קבוצות שונות מהליגה וההורים שלי קנו את התלבושות לקבוצה מרמת גן. הקבוצה התנהגה מאוד יפה. המחווה ריגשה אותנו מאוד. הפועל רמת גן המשיכה במסורת הזו עד שאבי נפטר ואז לא היה מי שיתאם בין הקבוצה למשפחה וזה הפסיק", הוסיף נחיאל. בעבור לחימתו הוענק לו ציון לשבח מטעם אלוף הפיקוד, האלוף יקותיאל אדם, שבו מתוארים מעשי גבורתו בזמן המלחמה, ומועלים על נס אומץ לבו ומסירותו במהלך הקרב באזור "החווה הסינית", במלאו תפקיד של מ"מ טנקים.

    [​IMG]דני זילבר–מנחם ז"ל: 1961 – 1982
    כששומעים את סיפור חייו ומותו הטראגי של דני זילבר ז"ל מתנגנות בראש מילותיו של השיר "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", שכתב נתן יונתן. בשנת 1971, אחרי שהייה בת 4 שנים בצרפת, שבו לארץ משפחת זילבר עם הבן דני בן ה-10. הילד המחונן, בעל השיער המתותל והעיניים הצוחקות כבש את ליבן של הנערות שלמדו עימו בתיכון "קלעי" בגבעתיים, לא רחוק מהמגרש המיתולוגי של הפועל רמת גן, המכתש. דני החל להתאמן במדי הפועל רמת גן כשהיה בן 11. "הוא היה אהוד, שקט צנוע, ובחור יפה עם עיניים ירוקות. למרות כל אלה הוא לא היה כזה מתהולל, הוא היה מסור לקבוצה ולאידיאולוגיה שלו", סיפר רביב ספיר, היום חבר הנהלה בהפועל ראשון לציון, אז שחקן הנוער של הפועל רמת גן וחברו הטוב ביותר של זילבר.
    גם המאמנים שליוו את דני מילדותו ראו את הכישרון הגדל שגדל והפך להיות קפטן הקבוצה לאורך שנותיו בנערים ובנוער. "זה הבן אדם הכי גדול שאני הכרתי בחיים שלי בלי קשר למותו הטראגי. היה בחור שכל מה שעשה בימי חייו, ואני הכרתי אותו משהו כמו חמש שנים, הוא עשה בלי שום מאמץ והכי טוב מכולם. מלבד שהיה שחקן מצוין וקפטן בנערים, היה פעיל בתנועת הנוער והציונים שלו בביה"ס במגמה ריאלית היה 100 ולא פחות. הוא ידע שפות בתקופה שלא ידעו אז בארץ", סיפר ספיר בגאווה.
    כשהגיע לגיל 18 כמו מרבית מחבריו נאלץ דני לבחור אם הוא רוצה להמשיך בכדורגל, מה שהיה מאלץ אותו לשרת קרוב לבית או שהוא מעדיף להתגייס ליחידות חיל הרגלים. "דני החליט שהאידיאלים יותר חזקים מהכדורגל למרות שהוא היה בוודאות מועמד לעלות לקבוצה הבוגרת, וביקש להתגייס לגולני", הוסיף ספיר שהתעקש להבהיר שגולני של שנות ה-70 זה לא גולני של היום, "חשוב להבין שגולני של אז היה בדרך כלל מאוכלס באנשים קשים. כששאלנו אותו למה הוא בוחר דווקא בגולני הוא ענה שמלבד השרות הצבאי הוא רוצה לתרום לאוכלוסיות שיותר קשות. זה היה חלק מהאידיאל שלו. כמובן שהוא היה מצטיין בטירונות וגם בקורס מפקדים. הוא יצא למסלול קצונה באפשרות הראשונה שהיתה לו וגם שם היה מצטיין".
    דני חזר להדרכה בבית-ספר למ"כים כקצין מבצעים גדודי והיה מיועד לצאת לקורס מ"פ באוגוסט 1982, אלא שאז פרצה מלחמת שלום הגליל. ב-12 באוגוסט 1982, בעיצומה של המלחמה, שהה דני עם הצוות שלו בסיור מפקדים בביירות. כשהגיע לאחד המחסומים פגע בו, בפגיעה ישירה פגז מרגמה. דני מת במקום, מי ששהה עימו בג'יפ נפצע. "בערך שבועיים לפני שנפל, אחרי שכבר החלה המלחמה, דני יצא לחופשה", נזכר ספיר כשדמעות חונקות את גרונו. "הוא הגיע לשחק כדורגל במגרש של ביה"ס קלעי ביום שישי. היינו משחקים שם מידי שבוע. היינו בדרך לפתוח את האימונים לעונת הכדורגל החדשה. ראיתי אותו אז. הייתי בבוגרים. שאלנו אותו אם הוא לא חוזר לשחק, אם הוא לא רוצה לחזור ולהתאמן איתנו והוא ענה שיש דברים כרגע יותר חשובים.
    "שבועיים אחר כך שמענו באחד האימונים שנהרג מישהו מהמועדון בשם דני. ישר הבנו כל החברים הקרובים שזה הוא". ספיר וחבריו נטשו את האימון ורצו במעלה הרחוב את בית הוריו שהתגוררו אז ברחוב הסמוך. "הלכנו מתחת לבית של ההורים שלו וראינו את מודעות האבל. זה היה שוק גדול לכולנו. לקח לנו המון זמן לעכל את זה ולי עד עכשיו יש צמרמורות בכל הגוף שאני נזכר בזה. בהלוויה לא היו הרבה מהחברים כי רובם היו בצבא. כל צירוף המקרים של המוות שלו היה מצמרר. ידענו שלא יהיו עוד אנשים כמו דני".
    דני נפל ימים אחדים לאחר שהחל לשרת בשירות-קבע בדרגת סגן. מפקדיו העריכו אותו כ"שקט, חרוץ ואחראי בצורה בלתי רגילה. הוא מילא את תפקידו בצורה טובה מאוד, וגילה יוזמה ופתיחות רבה. בכל עשייתו בגדוד בלטו אהבתו ואמונתו בדרך שצהל פועל בה. הוא הצליח לחנך את חבריו הלוחמים במילים ובמעשים".

    נלקח מאתר ONE. לינק

    למי שידוע על עוד מקרים דומים מוזמן להוסיף. יהי זכרם ברוך!
     
  2. Nave

    Nave ורק מי שאוהב אותך באמת מבין היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏2/8/09
    הודעות:
    11,076
    לייקים שהתקבלו:
    1,831
    יהי זכרם ברוך
     
  3. Yaniv

    Yaniv "Rey de Copas hay uno solo"

    הצטרף ב:
    ‏22/4/08
    הודעות:
    3,583
    לייקים שהתקבלו:
    60
    מין:
    זכר
    אומנם לא כדורגלן אבל בכל זאת

    "היינו משחקים כדורגל כל יום שישי, זה היה ממש טקס קבוע. כל שבוע ב-16:00 וכמה מצמרר שאילן נהרג ביום שישי בשעה 16:00 כשכולנו היינו במגרש, המקום שכה שייך לו". כך תיאר במילים מצמררות כפיר ברוקס את חברו סמ"ר אילן סביאטקובסקי, שנפל ב-26 במרץ בהיתקלות באזור כיסופים יחד עם סגן מפקד הגדוד שלו בגולני, רס"ן אלירז פרץ.
    משפחת סביאטקובסקי עלתה לארץ מאוזבקיסטן ב-1994. אבא, אמא ושני ילדים, אריק בן ה-6 ואילן בן ה-4. המשפחה השתלבה מהר מאוד בישראל, האחים מצאו בקלות חברים חדשים בראשון לציון ושניהם החלו לאהוד את מכבי תל אביב. אילן, הצעיר מבין השניים, נתפס למדים הצהובים ועם הזמן מכבי הפכה חלק בלתי נפרד מעולמו. "בהתחלה הוא היה רואה משחקים ורק מדבר על מכבי, אבל לא הלך לכל משחק. זה השתנה ברגע שהיו לו כסף ומכונית. הוא התחיל לנסוע לכל משחק, אם זה היה בבלומפילד או בכל מקום אחר בארץ, כל הזמן הוא דיבר על זה שהוא רוצה שגם אני או אבא שלי נבוא איתו. זו הייתה נקודת חיבור גם לישראליות שלנו, כמו חותם בשביל אילן. מדהים שבפעם ראשונה שהמשפחה הגיעה לבלומפילד הייתה לפני שלושה שבועות בלי אילן, אלא לזכרו", סיפר אריק על הטקס שערכו במועדון לזכר אחיו לפני המשחק מול אחי נצרת.
    מגיל 15 דיבר אילן על הרצון העז שלו להתגייס לגולני. בתיכון הוא למד בבי"ס מקצועי של הצבא, התמחה באופטיקה והיה מיועד לחיל החימוש. "הוא אמר לי שכשהוא קיבל את טופס הרישום הוא סימן רק גולני בכל האפשרויות", סיפר אריק. "הוא שאל אותי אם זה בסדר. צחקתי עליו ואמרתי לו שמקסימום יוסיף עוד משהו, אבל הוא לא רצה. אני ראיתי את זה בצורה חיובית, ידעתי שזה רצונו, שזו שאיפתו. לא חשבתי על הסיכון, לכן תמכתי. אמא שלי דווקא הייתה ממש נגד הרעיון, היא התחננה אליו שלא יילך וקיוותה שלא יהיה לו את הפרופיל המתאים".
    החברים מספרים שהאהבה לגולני הייתה רק חלק מהאהבה של אילן למדינה. בזמן השירות הצבאי הוא גם החל בתהליך של גיור, כי רצה להיות חלק מהמדינה, חלק מהישראליות. כשנהרג, ההליך איפשר את קבורתו בסופו של דבר בחלקה הצבאית בבית הקברות בראשון לציון. "הוא באמת אהב את המדינה הזאת. אחת הסיבות שהוא לא ניסה להיות שחקן כדורגל היא שהוא רצה להיות קרבי מאז שהיה ילד קטן. ליד זה אפילו האהבה למכבי התגמדה".
    תומר ברוקס זוכר איך חיידק הכדורגל דבק באילן. היינו משחקים ביסודי כשאילן, כעולה חדש, השתלב מיד כאילו היה צבר מלידה. "בכל יום שישי הוא היה מגיע קבוע עם חולצות של מכבי תל אביב. הייתה אחת שהוא אהב במיוחד ללבוש, של גז'גוז' ודז'ינסקי, אבל אני לא יודע אם הוא פגש אישית מישהו מהשחקנים".
    בשבוע לאחר מותו, החברים מהמגרש, אותה חבורה שהייתה נפגשת כל יום שישי, ערכה לו טקס פרטי משלה. "מאז מותו, המשחקים קשים לנו. הוא חסר ומדברים עליו כל הזמן. נפגשנו שבוע לאחר ההיתקלות. זה היה כמעט בלתי אפשרי לחזור ולשחק על המגרש של אילן, אבל החלטנו שנפגשים בשבילו. הגיעו אנשים שלא ראינו תקופה ארוכה ועמדנו שם בספונטניות כולם יחד דקת דומיה, גם כאלה שלא יכולים היו לשחק, שיחקו בשבילו. מאז גם שינינו את השם שלנו ל"ליגת אילן"", סיפר ברוקס, והוסיף: "הוא חסר לכולם, כל הזמן מדברים עליו. בכל יום שישי יש צביטה בלב לכולם, מקווים שפתאום אילן יגיע עם החולצה הצהובה של מכבי ויעלה על המגרש כאילו לא קרה כלום, אבל זה לא יקרה לעולם".
    על היום הארור ההוא, סיפר האח אריק: "לא הייתי בבית באותו רגע, אלא אצל חבר. בסביבות 17:30 אמא שלי התקשרה ואמרה לי רק לבוא דחוף הביתה, לא שיערתי לעצמי שזה הכיוון. כשהגעתי וראיתי את אנשי הצבא הבנתי במה מדובר. עברה עלינו תקופה לא קלה בכלל, אני ואבא שלי מתחילים קצת לחזור לעצמנו וחזרנו לעבוד. לאמא שלי כל כך הרבה יותר קשה, אני לא חושב שהיא תצליח לחזור לעבוד בקרוב".
    גם כפיר לא ישכח את אותו יום שישי. "חזרתי מהכדורגל וראיתי מבזק חדשות. שמעתי את השם, אבל שם המשפחה היה רק צליל מזוהה באוזן. רק כשפרסמו את התמונה, הבנתי סופית. ההרגשה היא כאילו שאיבדנו אח קטן. הוא כל הזמן היה מחייך, גם כשהיה עצבני לא ראו עליו. תמיד מנומס והדביק את כולם בצחוק שלו. גם כשהתעצבן במשחק מעולם לא קילל. הוא נתן כבוד למבוגרים ממנו, מקסימום קילל ברוסית, ומאחר שלא הבנו את זה היינו מחייכים. זה מה שכבש את כל מי ששיחקו איתו כדורגל וכל מי שהכיר את אילן".
    "אילן היה ילד מסוג אחר. ילד שתמיד שמח, שידע להעביר את הרגעים הקשים או המלחיצים עם חיוך, הוא היה זה שתמיד הרגיע את כולנו. ומי ירגיע אותנו עכשיו?", תהה אחיו.
    המשפחה והחברים ציינו לטובה את מכבי ת"א, שכבר לאחר מותו של אילן קבעה דקת דומיה לזכרו באשדוד. אחר כך הוזמנה כאמור המשפחה לבלומפילד, ובקריית שלום אף הזמינו את הפלוגה של סביאטקובסקי ומשפחתו לטקס יום הזכרון שנערך במועדון. ברוקס אמר על כך: "אני תמיד גאה להיות אוהד מכבי תל אביב, אבל מאז מותו של אילן ומה שעשו לשמור את שמו אני הולך עם הראש מורם כשמדברים על המועדון".
    ואריק, בדמעות שלא מפסיקות לזלוג, אולי הצליח למצוא נחמה קטנה בים האבל שלו: "אני בטוח שהוא היה מאוד שמח לראות את זה שהלכנו לראות את מה שהוא אהב יותר מכל. אותם רגעים בהם עמדנו על הדשא בבלומפילד, חיזקו מאוד את אבי. זה היה החיוך הראשון של אבא שלי מאז שאילן נהרג, כשהוא ראה את כולם מכבדים את בנו. ואולי גם שם למעלה אילן חייך בחזרה".
    אלו הם גיבורי ישראל האמיתים
    יהיה זכרו ברוך עם כל שאר חללי מערכות ישראל.
    הכתבה מתוך אתר ספורט 5
     
  4. Nigel de Jong

    Nigel de Jong מנהלים מנהל

    הצטרף ב:
    ‏7/3/08
    הודעות:
    11,580
    לייקים שהתקבלו:
    4,037
  5. שלו

    שלו Guest

    [​IMG]אילן סביאטקובסקי ז"ל
    החייל הצעיר, שנפל לפני כחודש בעזה, היה אוהד שרוף של מכבי ת"א. הוא היה אמור להגיע למשחק נגד נצרת אך כיסאו נשאר מיותם. בשער 11 מסרבים לשכוח; ב-24 לחודש מרץ, יום רביעי, שוחח אריק סביאטקובסקי עם אחיו אילן, לוחם גדוד 12 בגולני, בטלפון. אילן בדיוק היה בהפסקה והשניים תכננו את מה שאמור היה לקרות בעוד חצי שנה כשיסיים את שירותו הצבאי. בנוסף שוחחו השניים על המשחק של מכבי תל אביב שהיו אמורים ללכת אליו עם שובו לחופשת החג. "דיברנו כמעט כל יום", מספר אריק. "תמיד הוא רצה להתעדכן מה קורה בבית ומה קורה במכבי. מכבי תמיד היתה בראש סדר העדיפויות. התחלנו כבר לתכנן מה נעשה כשהוא יחזור לחג. הוא רצה לראות את המשחק של מכבי נגד אחי נצרת ותיכנן לקנות כרטיסים". "הוא היה חצי שנה לפני שחרור וכבר שמח שהוא היה אמור לעזוב את הקו ולהגיע לפלוגה הוותיקה שם כבר כמעט ולא עושים שמירות ודברים כאלה". אילן היה אוהד מושבע של הצהובים. למרות ששיחק בצעירותו בהפועל ראשון לציון, הילד החייכן לא פספס משחק אחד של מכבי תל אביב בבית ובחוץ. המקום שלו בשער 11 היה שמור. גם בשירותו הצבאי דאג אילן בכל חופשה להגיע למשחקי הקבוצה."הוא אהב את השירות מאוד", מוסיף אריק. "הוא תמיד היה מספר עליו לי ולהורים שלי. הוא היה פורח כשהיה מספר על מה שעשה שם. הוא היה קשור מאוד לחברים שלו מהצבא. אבל למרות הכל בכל הזדמנות שהיתה לו הוא היה רואה ועוקב אחרי מה שקורה במכבי. הוא נשם את הקבוצה".
    חבריו של אילן חיכו בקוצר רוח לפגוש אותו בשבת ה-3 באפריל באצטדיון בלומפילד במשחק בו אירחה מכבי תל אביב את מכבי אחי נצרת, אך הכיסא של אילן נותר יתום. שבוע לפני כן, ב-26 במרץ בשעות אחר הצהריים, כשהוריו של אילן מתכוננים לשבת נשמעו דפיקות בדלת. מן העבר השני עמדו קציני צבא ועימם הבשורה המרה. אילן נהרג בהיתקלות עם מחבלים בכיסופים מפגיעת כדור בכתפו אשר חדר ללב וקטע את חייו של הבחור בן ה-21. "באותו יום שישי לא הייתי בבית. הייתי אצל חבר", נזכר אריק ברגעים הנוראיים מכל. "קיבלתי טלפון בסביבות חמש וחצי ואמא שלי אמרה לי לבוא דחוף הביתה, שקרה משהו. היא לא רצתה לספר לי מה אבל לי הייתה הרגשה רעה בקשר לאילן. כשהגעתי הביתה וראיתי את כל הקצינים ואת ההורים שלי שבורים הבנתי הכל. רק הסתכלתי עליהם והבנתי שאני לא אראה את אילן יותר".
    אריק גדול מאילן בשנתיים. קשה לו עוד לדבר על הקשר שלהם כאילו כבר לא קיים. "הקשר בינינו הוא מעבר לאחים הוא היה החבר הכי טוב שלי. חלקנו ביחד חדר וכמעט כל דבר עשינו ביחד. הוא היה מאוד אהוד עם המון חברים, הוא היה מלא בחדוות חיים בעל חיוך שאי אפשר למחוק אותו. אפילו ברגעים הכי קשים הוא גרם לכולם לחייך. מגיל קטן אהדנו את מכבי תל אביב. האהדה התגברה בביה"ס היסודי". "מאז אילן התמיד לצפות במשחקים בהתחלה בטלוויזיה ואחרי זה שגדל והתחיל לעבוד הוא היה קונה כרטיסים למשחקים והולך. היו לו את כל הדגלים והחולצות של מכבי. הוא היה מדבר על מכבי. היינו משחקים הרבה כדורגל, ככה שזה היה הנושא שהוא דיבר עליו הכי הרבה".אילן אמנם לא היה חבר בארגון אוהדים של מכבי, אבל היה מוכר היטב ביציע. חבריו מבלומפילד, שהתקשו לעכל את הבשורה הקשה, החליטו להנציח את שמו ובשיתוף פעולה עם ראשי הקבוצה נערך טקס לכבודו לפני המשחק מול מכבי אחי נצרת, המשחק בו היה אמור לצפות עם שובו לחופשת החג. הטקס נערך בנוכחות משפחתו של אילן ובו הוקרא בין היתר הספד שספד לו אחד מחבריו הטובים ביציע ובכלל, בן חאיק: "כשקמתי ביום שישי אחרי שינה ארוכה ראיתי שיחה שלא נענתה מאילן. זה היה משהו רגיל, הוא היה מתקשר אליי אפילו סתם. לא תיארתי לעצמי שבזמן שאני אוכל הוא עכשיו יוצא למבצע בתוך עזה". חאיק המשיך וסיפר בהספדו: "התקשרתי אליו בסביבות שש בערב אך הוא לא ענה, אמרתי בסדר הוא יחזור אליי יותר מאוחר ואז חבר שלי התקשר ואמר לי שאמרו לו שנהרג חייל בעזה בשם אילן. לא תיארתי לעצמי לרגע שזה אילן שלנו... אני זוכר שבדרבי האחרון אילן היה צריך לחזור לבסיס. הוא ביקש ממני שנלך להוציא גימל אחד לפחות בשביל שהוא יוכל להיות בדרבי והוצאנו!". "אילן היה כל כך מאושר, אני לא אשכח בחיים את החיוך שהיה לו כשידע שהוא יהיה בדרבי. בסוף לא נשארו לו גם כרטיסים אז הוא ישב וראה את המשחק מול הפועל בבית... לאילן תמיד היה דם צהוב ותמיד יהיה לו, בחייו ובמותו. גם על הקבר שלו יש מחזיק מפתחות של מכבי ששמנו לו החברים. אילן היה גיבור ויישאר גיבור תמיד ולנצח נזכור אותו". ספד חאיק לעיני הצופים ומשפחתו הכואבת של אילן. הדמעות של אביו שברו את כל הנוכחים מסביב, גם את אלו שאחזו בשלט שנפרש על פני שער 11 ובו הבטיחו: "אילן שמך חרוט בליבנו, שער 11 יזכור אותך תמיד".
    [​IMG]
    שער 11 מכבד את זכרו של אילן (אור שפונדר)
    http://one.co.il/Article/156694.html
     
  6. yakov_y

    yakov_y YNWA

    הצטרף ב:
    ‏13/10/09
    הודעות:
    5,324
    לייקים שהתקבלו:
    1,290
    יהי זכרם ברוך.
     

אהבת? שתף את העמוד עם חבריך!