מחזור 23 בליגת העל: בית"ר מנצחת את הפועל 1-2; בצמרת הפער קטן ל-3 נקודות

לא אוהב את המונח שהגענו לשיא מוקדם מדי.

לא הייתי מוותר על שום דבר שחווינו העונה , אם הייתם שואלים אותי בתחילת העונה, ואני בטוח שרשמתי את זה, חד וחלק הייתי קונה הצלחה אדירה באירופה פלוס מקום שני על חשבון הדחה מהירה ואליפות.

הסיבה שאני חושב וחשבתי ככה, היא שאנחנו אוהדים שלא יודעים מה זה הצלחות ורוצים להנות כל רגע ממה שקורה, אני לא יודע מה יהיה מחר, אני יודע שכרגע אנחנו כח , ואחרי שחווינו אליפות, הדבר הבא שהיה חשוב וקריטי לי לראות זו הצלחה באירופה, ואת זה עשינו בענק מעל ומעבר לכל ציפייה. אני מאוד שמח שהגענו לשיא מוקדם, בזכות כך חווינו דבר שלא ראינו ולא טעמנו מעולם, לא הייתי מוותר על זה גם על חשבון אובדן האליפות.
נקווה שנחזור לעצמנו, כרגע כולם רעים ונראים חסרי אנרגיות.

Sent from my ASUS_T00J using Tapatalk

 

הוא צודק לגמרי. היה לכם פיק גדול - זה בעיקר מנטלי - ההכנה, ההתרגשות, המעמד. זה גרם לשחקנים לבוא בשיא הדריכות ובכלל לכל המערכת וזה טבעי ונורמלי. ואחרי פיק כזה לחזור לשחק נגד הפועל חיפה, אשקלון ופ"ת זה לא פשוט. זה עניין של ניסיון. גיא פניני בראיון בתחילת העונה, אמר שאנשים לא מצליחים להבין כמה זה קשה לבוא מפיק של משחק יורוליג נגד ריאל מדריד בחוץ למשחק ליגה שלושה ימים אחרי זה נגד קריית גת. וזה משחקנים ששנים עושים את זה ומערכת שמתמודדת עם זה עשרות שנים. אתם שנה ראשונה בכלל בטיול כזה מטורף, עם ניצחונות אדירים ומומנטום ענק. ברגע שזה נעצר, ירד האוויר לבלון וקשה להביא את עצמך לאותן רמות שהבאת את עצמך אז. וזה, מה לעשות, להגיע לשיא מוקדם מדי. ב"ש לא מצליחה לשחזר את מה שעשתה לפני 3 חודשים לא רק בכדורגל, אלה בכל המערכת ובכל ההכנה שלה. ברור לי שבכר עושה הכל כדי לנסות לצאת מזה, אבל אני חושב שזה בעיקר שחקנים שמאוד קשה להם להרים את עצמם שוב לאותם גבהים.

 

ברור אין על זה ויכוח, אני רק הגבתי על המונח "מוקדם מדי"- כי מבחינתי לפחות, זה היה לחלוטין שווה את זה. אם אני הייתי צריך לבחור הצלחה אירופאית כבירה (לראשונה בחיינו), לבין אליפות 2 ברצף, אני בוחר בוילון מספר 1. כמובן שכולנו רוצים לשמור על התואר, אבל כמו שרואים, השחקנים מתקשים להחזיר את האנרגיות אחרי הדריכות עד חודש דצמבר, בסדר, זה המצב.

 

הפועל באר-שבע קבוצת צמרת כבר 4 עונות אבל זה עדיין מועדון רעב שלא רגיל לתארים, כך שהאמת שחשבתי שהירידה המנטאלית אצלה תהיה קצת נמוכה יותר נניח ממה שקרה למכבי ת"א בעונה שעברה אחרי ליגת האלופות או למכבי חיפה\הפועל ת"א של הדאבל(לא שהיינו קבוצה שזוללת אליפויות, לא יצרנו שושלת, אבל היינו קבוצת צמרת קבועה, אירופה, גביעים). בשלב אחר של העונה הייתי אומר אולי שטוב שבאר-שבע לא הפסידה את המשחק הזה אתמול אבל ביחס לתוצאות האחרונות זה איום ונורא. מחזק את מה שאמרו אגב, אם לא תגיע אליפות שנייה ברציפות כשברור שההרכב טוב ואיכותי משל מכבי, ואחרי הפער המבטיח ושהמועדון הצהוב היה נראה מת - זה כישלון. אליפות שנייה זו כבר אמירה רצינית, שושלת, ובלי קשר אני מאמין שנראה את באר-שבע עושה מיני מהפכה בסגל אם לא יותר.

 

לא מנסי לייפות שום דבר. אני מציג את המציאות כפי שאני רואה אותה מהמשקפיים שלי. לא חוויתי מעולם הצלחה אירופית, לכן מעדיף את זה על פני אליפות. כמובן שאיבוד האליפות, בטח אחרי שזה כבר היה בשליטתנו, יהיה לא נעים, כואב קצת, אבל לא אסון, כישלון או לא כישלון... שכל אחד יחליט איך שהוא רוצה להציג את זה. הגישה של היריבות לא מעניינות לי את קצה הזרת, החוויה, העוצמה, ההנאה, זה מה שרציתי בתחילת העונה, זה מה ששאפנו, והשגנו הרבה יותר מהחלומות באירופה. כל המסביב, מה זה תורם כלכלית, מה זה מוסיף למוניטין שלנו, לא מעניין אותי. דיברתי על החוויה האישית שלי כאוהד, שהייתי במקומות שאתה לא יכול לדמיין לעצמך.

אז שוב, אני לא מציג פה עובדה בשם אוהדי הפועל באר שבע. אני מציג דיעה בשמי, הצלחה אירופאית, לראות את זה בעיניים שלי, בבאר שבע, הרבה יותר חשוב לי אחרי שאליפות כבר לקחנו. זו בסך הכל דעתי.

אני שמח שמציגים את זה שאם לא ניקח אליפות מול קבוצה בסדר גודל כמו מכבי תל אביב, על כל משאביה, זה כישלון גדול, זה שוב מראה כמה התקדמנו.

 

כולם היו לוקחים את בוזגלו לפני מליקסון. חוץ מאוהדים עיוורים שלא מסוגלים להפריד בין מה שמליקסון עבורינו, והוא באמת שחקן בית/נשמה לכל דבר, מאשר בוזגלו שמגיע עם אבא שלו והוא שכיר חרב לכל דבר. אותם אוהדים התרגשו מאוד שמליקסון חזר אלינו למרות שמכבי תל אביב רצתה אותו ולכן מליקסון הוא פרה קדושה.

אגב, אני שוב אציין שמליקסון הוא שחקן כדורגל טוב יותר, אבל זה רק ששניהם בשיא. למליקסון יש פי אלף יותר תקופות רעות ושל היעלמות מאשר בוזגלו, לכן בוזגלו עדיף בלי למצמץ. כמובן שמבחינה מספרית אין מה להשוות בכלל.

 

מעבר לנושא הרגשי שתואר כאן יפה, וזה חלק חשוב בכדורגל לדעתי ואפשר להבין, רגש זה חלק מהמשחק(אבל טוב שאנחנו האוהדים לא מקבלים החלטות בקבוצה בפן המקצועי) - סגנון המשחק של מליקסון יותר שובה עין, הוא באמת קוסם עם הכדור, עובר שחקנים עם תנועות הגוף, ממש רוקד על המגרש ויש מעט מאוד שחקנים שמכדררים ככה. בשנים בבאר-שבע הוא כן עמדה בהבטחה והציפיות שתלו בו, בילד שריגש את אוהדי בית"ר פעם ומאז היה תקוע במשך שנים רבות.

גם אני חושב שהמסע האירופי של באר-שבע קוסם יותר מאליפות, אבל זה לא ששאלו אותנו האוהדים מהי הבחירה שלנו. האליפות הזו תוכרע שוב על הקשקש.

 

ממש לא נכון. מליקסון שהוא טוב הוא מייצר מצבים פי אלף יותר טוב מבוזגלו, לכן הוא גם שחקן יותר טוב, כי הוא פשוט הופך את כל הסובבים אותו לטובים יותר, הוא מערב נכון את הסביבה, הוא מייצר מצבים בקצב ועובד בשביל הקבוצה. בוזגלו הוא יותר קילר , אחד שיכריע לך משחק אחרי שישן 80 דקות.

אני שוב אומר, אני לוקח את בוזגלו לפני מליקסון בכל יום ובלי מחשבות. בוזגלו יציב פי אלף וקילר כמו שמליקסון לעולם לא מסוגל להיות.