אז תגדיר בבקשה את הזמן המקסימלי שמרגע שעובר אסור לירות. דקה? שתי דקות? 6 דקות ו34 שניות? אני פשוט מת לדעת באיזו עשירית שנייה זה עובר את גבול הטעם הטוב, שאם יקרה לי מקרה דומה אני אפעיל סטופר.
מה ההיתממות? לפי מה שמסופר על אותו אירוע ישן, הכל התרחש תוך שניות. כאן מדובר בדקות. הכל תלוי סיטואציה, וברור לפי מה שמספרים שאלו סיטואציות שונות.
לפי מה שמסופר על אותו אירוע, אדם ירה במחבל מנוטרל שלא מהווה שום סכנה. אז אני רוצה שתסביר לי למה כעבור דקה זה לגיטימי וכעבור 10 דקות זה לא. מה יכל לקרות ב9 הדקות האלה?
על פי המסופר בגזיר העיתון, נהג האוטובוס ירה בירכו, הוא נפל על הרצפה, ואז שוטר מג"ב ירה בראשו. האם הוא נוטרל? האם נבעה ממנו סכנה? על הרצפה עם פציעה בירך לא נשמע לי כמשהו שמנטרל סכנה. ולכן אין מה להשוות בין המקרים.
אם אגיד לך שחבל שנהג האוטובוס לא הועמד לדין אז מה תגיד? בכל מקרה, כל מקרה לגופו. אליאור עזריה השתמש בנשק שניתן לו כדי להגן על אזרחים כדי לירות בניגוד להוראות בשטח והוראות הפתיחה באש. יש נסיבות מקילות וזאת הסיבה שאף אחד (נורמלי) לא קורא לו רוצח.
צעד ראשון אמנם קטן מאוד, אבל בכיוון הנכון. אסור בתכלית האיסור לחיילי צה"ל במדים לעסוק בפעילות כלשהי למען ילדי המסתננים. ליברמן הגדיר את זה הכי יפה שרק אפשר : " יש להם זמן פנוי? שילכו לעזור לניצולי שואה נזקקים וקשישים " http://mida.org.il/wp-content/uploads/2016/08/IDF-1-TLV.Xxx הסוף לשיתוף הפעולה של צה"ל עם עמותות המסתננים
אם הביקורת הייתה על זה שצבא לא צריך להתעסק בפעילויות כאלה בשום תחום, הייתי מסכים. אבל מכיוון שאני לא רואה שליברמן החליט להפסיק את סיורי הכפייה הדתית בירושלים, או את הטקסים שבהם חיילים קרביים צריכים לתת שואו עבור אמריקאים עשירים שרוצים לבדר את הילד שלהם, או את גלי צה"ל, תיאטרון צה"ל והלהקות הצבאיות, או את המסדרים לכבוד מנכ"לים של חברות מסחריות, או את תרבות יום א', או סתם פעילויות של הצבא שלא קשורות להגנה על ביטחון המדינה (ויש מיליון כאלה בשנה)-אז זו החלטה פוליטית ומאוד עצובה, כמה חסר לב צריך להיות כדי שהמראה של חיילים שמשמחים ילדים קטנים יעורר בך כזה זעם.
אין שום קשר בין פעילויות תרבותיות של צה"ל שלא מעורב בהם פוליטיקה לבין פעולות פוליטיות גרידא (ובלי קשר, אתה לא יכול להצדיק עוולה אחת בעוולה אחרת). אגב, בצבא (אבל לא רק שם) יש כפיה חילונית פי וכמה וכמה מאשר כפיה דתית. אין שום סיבה בעולם שחיילים יתנדבו במקום כאשר כל המטרה היא פוליטית ותו לא, גם אחי הקטן והחברים שלו היו שמחים אם חיילים היו באים ומשחקים איתם. מה שמעורר זעם וחבל שאתה לא רואה את זה, זה שהופכים את אותם ילדים קטנים לכלי משחק פוליטי ומשתמשים בהם עבור אינטרסים פוליטיים, זה מה שעצוב בכל הסיפור פה.
יש הבדל בין פעילות "התנדבותית" לבין פעילויות חברתיות ותרבותיות. פעילות התנדבותית חייבת לבוא ממקום של רצון אישי, החיילים בצבא לא בוחרים את המטרה שלשמה מתנדבים ולכן זאת לא התנדבות, אלא שימוש בכוח עבודה זול ובעובדי כפיה לטיפוח אג'נדות אישיות של מי שהחליט על היעד. אם לצבא אין צורך בחיילים האלו בנקודת זמן, שיתן להם יום חופש לסוע הביתה ולהתרענן, הם בטוח יעדיפו את זה. ואם ערך ההתנדבות כל כך חשוב לצה"ל, אז שיתנו לחייל לבחור איפה הוא מתנדב ולא להכריח אותו לעשות דברים שאינם מאמין בהם.
אהוד ברק מאחז העיניים מוגש כשירות לציבור השכחן. להלן תקשורת מגוייסת הווידוי שלא תשמעו משמעון שיפר / נרי אבנרי ... לעולם לא אשכח את ההתגייסות של התקשורת, למטרה כל כך אמוציונאלית: סילוק נתניהו מראשות הממשלה- והחלפתו באהוד ברק. ... היינו כל כך ממוקדי מטרה- שסירבנו לדווח על העמותות הבלתי חוקיות, שעזרו לנו במשימה-!! בפרפרזה לשורה שכתב שלום חנוך על הרודן שרון- "לא עוצר באדום"- גם אנחנו לא עצרנו מול קווים אדומים אתיים, ו-- הצלחנו. ... הצלחנו, הכוונה נכשלנו בענק-!! תוך זמן קצר אהוד ברק התברר ככישלון מחפיר, וזה בלשון המעטה. ... זה הציק לי. חשתי דחף בלתי נשלט לבקש סליחה מהציבור- על חלקנו בהושבת המנהיג הזה על ההגה...
