היי אנשים, מה שלומכם? בזמן האחרון האוף טופיק משעמם ושגרתי, החלטתי לפתוח דיון שדיברתי עליו עם כמה חברים שלי בזמן האחרון. למי שהיה לו יום טוב או בכלל שהוא בתקופה טובה, אל תקראו, אני לא רוצה שאחר כך תגידו שהרסתי לכם את המצב רוח, אבל מצד שני אני סתם מגזים, אף אחד לא יתאבד אחרי מה שאני עומד להגיד, ולמעשה אין לי נושא מוגדר: הרוב פה בסביבות גיל 18, 3 שנים מינוס, 3 שנים פלוס זה קטנוניות. חשבתי על זה בזמן האחרון, תמיד רוצים לחזור לתקופה שאותה אני חווה עכשיו. לומר את האמת, גם אני נהנה, עושים שכונה מבית ספר, האחראיות עלינו לא עד כדי כך גדולה כמו שהיא תהיה בעתיד וכך גם העומס והלחץ. הנעורים, סוף הנעורים אם להיות ספציפי הם תקופת השיא של החיים מלא מעט בחינות. אפילו מבחינת אהבות ראשונות והתנסויות פיזיות אם אתם בראש שלי. לפני התקופה הזו אנחנו עוד לא בעניינים, ילדים קטנים, לא יודעים מה הולך סביבם ולא יודעים לנצל את העובדה שבוחן בגאוגרפיה ו"חיי שרה" בחצר אלה הם מושא ההתעניינות שלנו. אחרי התקופה הזו מתחיל לחץ עצום. נעזוב רגע את הצבא שהוא מעין תקופה שנויה במחלוקת (אל תתפסו על זה אני מתחנן), אני לא רוצה לדבר על הצבא, אני מתכוון לכך שצריך למצוא עבודה, אבא ואמא כבר לא "מסבסדים" וצריך לדאוג לעצמינו, לימודים, דירה, אוטו, חברה, אחר כך אישה, ילדים, הרבה דאגות שמקצרות לנו את החיים והרבה הרבה הרבה שיגרת חיים משעממת. אחר כך הפיזיות מתחילה לחרוק, המטאבוליזם משתנה, מתחילים להשמין ולאבד צורה, מי שלא חוטף דום לב/סרטן בתהליך מגיע לשלבים שבהם הגוף בכלל כבר נשאר הצל של עצמו. אין שיער, הכל הולך לאט, ואני לא אמשיך בתיאורים הפיזיים, זאת תוך כדי שפורשים מהעבודה ו"מבלים" את סוף החיים על פנסיה (אם ישאירו לנו משהו כזה), על ברידג' ועל תמונות של הנכדים עד שהעסק נגמר ואנחנו מחזירים ציוד. עכשיו, אחרי שהאצתי קצת את החיים והדגמתי שהחיים שלנו הם כמו עקומת גאוס למי שמבין מה זה (פעמון) רק שהשיא הוא יחסית מאוד בהתחלה, איזו הרגשה זיפטית זו לדעת שמעכשיו אני בירידה...... הרי גם יחסית לעכשיו יש הרבה מה לשפר. בטוח שיהיו כאלה שלא יסכימו איתי כי זה עניין של מצב רוח וזו המחשבה הרגעית. תיכנסו בי בעדינות. גל, מרום.
גנב! פסימיות זה הקטע שלי! http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx כמו שאמרתי לך לפני כמה דקות אני לא יודע למה אתה חושב שמכאן אתה תתחיל להתדרדר, אלו שטוענים שהשיא עכשיו לא יודעים תמיד על מה הם מדברים ולעיתים השיא עוד יכול להגיע.
אני מבין את הנקודה שלך, אבל לא מסכים שבגיל 18 +-3 שנים אתה בשיא שלך. אתה מתאר את זה נורא בפשטות: אשה, ילדים וכו'... כשתתחתן, זה לא יהיה שיא מסויים? או כשיוולד לך ילד ראשון, לא תהיה מאושר? נכון שהחל מסוף הצבא יש אחריות יותר גדולה על הבן אדם, ודאגות כמו שכר דירה מחליפות דאגות כמו "יש לי מבחן במתמטיקה יום אחרי המשחק מול אייאקס", אבל גם השמחות יותר גדולות. בקיצור, תקופת הנעורים היא תקופה חופשית שלכאורה אתה לא צריך לדאוג לכלום חוץ מלעצמך ("בשותף" עם המשפחה), אבל יש עוד הרבה דברים שמחכים מעבר.
אני כבר נאלץ לנפץ מיתוס. מי שחושב שהוא בא לצבא מבוגר, טועה. בכל מקום בעולם גילאים 19-20 עדיין נחשבים בין נוער לאדם בוגר, עדיין לא מבוגר. העניין שאצלנו הצבא לוקח את השנים האלה, ופתאום בגיל 21 (במקרה הפשוט) אתה צריך להשלים את מה שבכל העולם המערבי עשו כשאתה שירתת את המדינה. זה קשה, כי פתאום נדחסים לך עבודה, אוניברסיטה וחיי חברה במכה, אחרי שנים שהרוב היה מנותק ממך, וזה קשה. אני חייב לומר בלי טיפה של פרזיטיות, שלפעמים אני מרגיש שצה"ל לוקח לי את השנים הכי יפות, ואני עוד ג'ובניק. אז כן גל, אתה צודק - אחרי הצבא זו תקופה מאוד קשה, כי לנו אין קולג'ים, שיעבירו לנו את ההסתדרות לבד בהדרגה. אצלנו הכל בבום.
חחחחח אורי... האמת היא שצריך לחיות את החיים עד הסוף. כל הזמן. אני לא אוהבת את המחשבה הזאת של "טוב,עכשיו אני לומד,אבל כשאני אסיים אני באמת אתחיל לחיות" ו"טוב,עכשיו אני עובד,אבל כשאני אפסיק אני באמת אתחיל לחיות" "עכשיו אני בצבא,אבל כשאני אשתחרר אני יתחיל לצאת",וכ'ו. אם אתה רוצה משהו, אתה צריך להשיג אותו. ואתה צריך להשיג אותו עכשיו. אני מתזזת טוב מאוד בין עבודה, בילוי כל יום,חברים,משפחה, 10 שעות שינה ועוד כמה שעות בטלה מול הטלוויזיה שהן הקוואלטי טיים שלי עם עצמי. וכל אחד צריך לעשות ככה, בשביל לשמור על שפיות בעולם הפאקינג מטורף הזה. מה שאני מנסה להגיד גל,זה שאל תחכה שיגמר הלחץ של המבחנים או של הפסיכומטרי או של השלפוחית שלך,אם משהו מציק לך,קום ותעשה משהו בנידון! (חוץ מהקטע של השלפוחית,כי אני מכירה את זה שיושבים ואין כוח לקום להשתין...).
לאנשים יש נטייה לשכוח את העבר, ובסוף זוכרים מהבצפר(ומהחיים) בעיקר דברים טובים...אני אביא דוגמא שיכולה להיות גם בדיון של החרא, אבל בכל מקרה נכון כשאתם יושבים מחרבנים, אתם יכולים לשבת בחדר הקודש שעות ולהנות מכל דקה...אבל הבנאדם הבא שיכנס אחריכם יגיד שהריח פשוט נורא... אותו עקרון קורה לנו בחיים, אבל הפוך אנחנו סובלים 12 שנה בבצפר(כאילו יושבים מחרבנים וסובלים מהריח) אבל אחרי שזה נגמר, אנחנו מסתכלים על זה במבט לאחור ואומרים "וואלה, היה כיף"(לקשים מבנינו: נכנסים שוב לשרותים רק שהפעם החרא מדיף ניחוחות שושנים)
מסכים עם דבריו של גיא. צה"ל לוקח לנו את השנים היפות (לא שאני נגד גיוס). בגלל זה אנחנו נורא עסוקים, מעוצבנים ועם אחריות כבדה בשנים הללו, זה מה שהופך אותך לפסימי. חוץ מזה, שבכל תקופה בחיים יש את הייחוד שלה שהופך אותה לשיא, ככה שאין כזה דבר שיא בחיים.
