כמעט לכל אוהד יש רגעים בהם הוא מתרגש עד דמעות למראה קבוצתו. אני למשל זוכר שבתור אוהד מכבי חיפה כל הפסד של הקבוצה עד שהייתי בן 8 היה מאלץ את ההורים שלי לסחוב אותי למיטה בוכה.. ועכשיו קצת יותר ברצינות, לכל אוהד היו ויהיו מצבים בהם לא ישלוט.. אנשים אחרים לא מבינים מה כל כך מרגש שבמראה של ניצחון היסטורי אבל לכל אחד היו משחקים שריגשו אותו. בכיתי עד כה פעמיים בחיים שלי בעקבות התרגשות מכדורגל, הראשונה הייתה המשחק האחרון של זידאן בריאל מדריד, פשוט לא האמנתי שאני אתרגש כל כך מהרגע אבל התמונה הזאת פשוט שברה אותי.. הפעם השנייה הייתה לפני מספר חודשים, הדמעות של איקר היה מראה שאי אפשר להישאר עליו אדיש בתור אוהד ריאל.. אני עדיין מחפש תמונה שלו באותו משחק ברגע של הדמעות, עוד לא מצאתי. שתפו אותנו בסיפורים שלכם!
אני הייתי על סף דמעות כשאבוקסיס בכה כשהוא התכוון להודיע על הפרישה. כל פעם שאני שומע את השיר הדאבל שאותו שר אריק איינשטיין, אני נזכר באותה עונה חלומית (בה הייתי בן 6) אני נמצא על סף דמעות.
כל פעם שאני רואה את השער של סולשיאר מול באיירן, במיוחד שהשדרן הוא רמי וייץ, עוברת בי צמרמורת ואני מזיל דמע או שתיים, גם אחרי 10,000 צפיות בשער הזה. לא היה ולא יהיה כזה דבר.
בכל פעם שאני נזכר בגולים של גרוסו ודל פיירו בחצי הגמר מול גרמניה ובמתח שעבר עליי בזמן בפנדלים בגמר מול צרפת, יש לי מין צמרמורת משונה כזאת.
עוברת בי צמרמורת שאני רואה את השער של טרזגה מול מילאן ב-2005 כשדל פיירו בישל לו במספרת. גם במונדיאל נגד גרמניה הגולים של גרוסו ודל פיירו מאד ריגשו אותי.
אני לא זוכר את עצמי ממרר בבכי בעקבות הפסד של הקבוצה שלי, הפעם האחרונה שזכורה לי שהייתי קרוב לכך הייתה ההפסד 2-1 לבנפיקה, שהדיח אותנו משלב הבתים של ליגת האלופות, וההפסד בפנדלים לפורטוגל, גם ביורו 2004, וגם במונדיאל האחרון. התמונות של השחקנים לאחר מכן, הבכי של בקהאם כשירד לספסל, של טרי, נורא.
אני בדיוק כמוך, במיוחד כשזה ב-BBC האיטלקי... יש כמה רגעים שגרמו לי ממש לבכות: *כשאהדתי את ברזיל במונדיאל 1998, הייתי ילד בן 7 ולא הבנתי כל כך מה קורה בטבלה, ואחרי ההפסד המוזר 2:1 לנורבגיה איזה בכי היה לי לא יודע אם אני אשכח את זה... *כשמכבי חיפה הפסידה בפנדלים למכבי תל אביב ב-2002 (העונה שהייתה אמורה להיות עונת הדאבל) גם בכיתי... *בעונת 1999/2000 כשמכבי חיפה הפסידה להפועל ירושלים בקריית אליעזר בכיתי (אחד מההפסדים שמנעו מאיתנו אליפות מדהימה, כי העונה הזאת הייתה מדהימה של מכבי חיפה) *דמעות של שמחה היו לי בכמה רגעים: -הגול של קטן באולד טראפורד והשערים שלו ושל ז'וטאוטאס ב-GSP בניקוסיה... -חצי הגמר והגמר של הפועל רמת גן מול מכבי תל אביב והפועל באר שבע, היו דמעות רציניות.. -מחזור 27 של עונת 2003/4: מכבי חיפה מנצחת 1:0 בטדי את בית"ר ירושלים, דוידוביץ' עוצר פנדל בדקה האחרונה (בעוד אני עומד בדלת של הבית ומנשק את המזוזה רק שלא ייכנס חח), אח שלי משלים עוד 90 דקות בעונה הטובה בקריירה שלו עד עכשיו... אני מאמין שאם הייתי רואה את הגמר בין ליברפול למילאן ב-2005 הייתי גם בוכה מהתרגשות...
בכיתי בגלל כדורגל .. לעולם לא. אבל, היו לא מעט רגעםי מרגשים במהלך השנים שלי בצפייה בכדורגל. כמובן 2 הגמרים של 98/99 04/05 ריגשו אותי למרות שאין לי אהדה לאף אחת משתי הקבוצות הללו. רגע שריגש אותי היה העצירת פנדל של טולדו מול ארסנל בעונת 99/00 בליגת האלופות. אבל המשחק שריגש אותי היה בעונת הירידה של הפועל במשחק מול הפועל ת"א (1-0 להפועל חיפה http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx ) אחרי כמעט 85 (87 דק' אם להיות מדויקיים) של עידוד ויכולת מעולה מצדנו באה הישועה ממי שלהיום הא עוזר המאמן של שלומי, מאיר בן מרגי, מגביהה כדור אל טוטואנה שמכניס את זה פנימה ולראות 7000 אדומים קופצים זה ריגש אותי יותר מהרבהמ שחקים בגלל שנמתחנו על הסוף...
אני חושב שהפעם הראשונה הייתה במשחק גביע המדינה מול מכיב פתח תקווה. מכבי חיפה הייתה בייתרון 2:0 עד הדקה ה 87, ואז שני שערים ב 5 הדקות האחרונות גרמו לנו להגיע להארכה, כאשר מהדקה ה 20 היינו בעשרה שחקנים. לבסוף בדקה ה 116 אם אני לא טועה ספגנו את ה 3:2 והודחנו מהגביע. משחק נוסף שהיה לי לא פשוט להתמודדות, היה דווקא בעונה האחרונה בקריית אליעזר, בתבוסה שלנו 3:0 לבית"ר.
הגול של בלטי... בלתי אפשרי להישאר אדיש כשאתה רואה את השחקן הכל כך לא יוצלח הזה שם את השער הכי חשוב בחיים שלו ופורץ בבכי, כשכל הקבוצה קופצת עליו
את ההפסד של מילאן לקלשנקו ולחבורת הפועלים הציונים שלו לא יכולתי לסבול, מכיוון שהקניטו אותי בבית ספר שבוע שלם. אחר כך בא רוי קושטה....ושמעון גרשון.... :aaa021: אבל היו רגעים במיוחד שלא אשכח מרוב התרגשות: א. הדקות האחרונות של חצי הגמר ב2003, אחרי שאובפמי מרטינס הכניע את כריסטיאן אביאטי חשבתי שבא סוף העולם. אבל בסוף לא עמדתי ובכיתי שראיתי השחקנים רצים לכיוון הקורבה סוד. ב. בגמר שאחרי חצי הגמר הזה, באו כל החארות מהשכבה והתערבו איתי על זה שיובה מנצחת. עד היום חייבים לי פריגת מנגו, בירה שחורה וקוקה קולה. בהרמת הגביע עם האוזניים הגדולות, לא עמדתי בזה וראיתי את התמונות עם גשם בעיניים שכולם ישנים במיטות.
אמממ, מאי 2002 מגיעים למכתש בידיעה שניצחון מעלה אותנו לליגת העל, בדקה ה-65 התוצאה 2-0 להפועל רמת גן, הרצליה מצליחה לצמק ל2-1 ואז מגיע שער אדיר של דניאל גוטיירס שמשווה ל2-2, אני אז שבוע בדיוק אחרי בר מצווה לא יוכל לעצור את עצמי,עוברת 3 דקות ומרקיניוס קובע שגם בעונה הבאה נפגש עם המנחוסים האלה. במשחק בעונה החולפת נגד מכבי חיפה ב2-0 עוד רעדתי מפחד שאנחנו הולכים לאבד את היתרון הזה אבל ב3-0 כבר הייתי בדילמה אם לצחוק או לבכות, החלטתי שאני תופס את הראש ומתחיל לצחוק(שלא לדבר על השער הרביעי שהגיע 5 דקות אחר כך.)
אם כבר הגמר ב2003 אני זוכר שסיידורף התראיין תוך כדי בכי אחרי זה ולא הצליח להוציא מילה, לא ממש בכיתי מזה אבל הרגשתי משהו בלב לראות שחקן כל כך מחוסר הבעות פנים וכל כך קר רוח בוכה ומתרגש... אם זה דברים עצובים אז זה אחרי הגמר ב2005.
