*הערה לקוראי Asoccer: נכתב לאתר הרשמי של ריאל מדריד בארץ לכן יכולים להיות עיוותים באנשים. לא להיות קטנוניים. "ריאל מדריד יומן מסע" חלק א' הקדמה: ממרומי גילי הצעיר אני יכול להגיד בלב שלם שהייתי מאוהב פעמים רבות. בגיל ממש צעיר, התאהבתי בכל מיני דמויות טלוויזיה בסרטים מצוירים, התאהבתי בכלבה הקטנה שההורים שלי הביאו כשרק עלינו ארצה, התאהבתי אפילו ב-2 בחורות בשלב מאוחר יותר של החיים שלי וזה אפילו בלי להזכיר את האהבה הגדולה של החיים שלי, הקבוצה שעליה אתם קוראים עכשיו. כל זה טוב ויפה אבל ביום רביעי שעבר, בפעם הראשונה בחיים שלי, התאהבתי בעיר. אני לא אלאה אתכם במלודרמה שאני כלוא בה עדין, ימים רבים מאז שחזרתי, רק אספר שכל רעיון הטיול התחיל בשיחה תמימה ושוברת שגרה ביני לבין גיא, חברי למסע (אתם מכירים אותו כמי שמנהל את העניינים באתר ובפורום שלנו), במסנג'ר. משום מקום, גיא הציע שניסע למשחק בברנבאו עוד העונה. לא באמת חשבתי שאני יכול לסרב אבל לא נראו משחקים גדולים ברקע מה גם שהעונה היתה כבר גמורה. האליפות הבלתי אפשרית וקרבות על מקום בליגת האלופות נראו לי מעניינים בערך כמו לקט "מהיום למחר" עם המיטב של עמנואל הלפרין. רק משחק אחד מול סביליה משך את העין אבל לראות את הסינדרלה של הליגה מפרקת את הקבוצה שלי בבית, זה לא הזיכרון הראשון שאני רציתי לקחת משם. אבל בינינו, לא מזה בנויים חלומות. ________________________________________________________________________ יום רביעי, ה2 במאי 2007 "עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה" מאיר אריאל הזמן שעבר בין אותה שיחה לצהרי ה-2 במאי, מאוד סיזיפי. אני, ספוג התרגשות מהעלייה של ליברפול לגמר נוסף של ליגת האלופות ליל אמש, באתי גמור אחרי כמות אלכוהול לא הגיונית לנמל התעופה שם פגשתי את גיא שנראה גמור לא פחות, מסיבותיו שלו. את הטיסה העברנו בשינה וב-12 וחצי, זמן ספרד, כבר נחתנו במדריד. ההבדלים הניכרים בין 2 נמלי התעופה מצחיקים פשוט. הכל היה פראקטי באופן מגוחך ממש. האוטובוס שלקח אותנו לתחנת המטרו הקרובה חלף על פני נופים פסטורליים של מרחבי שדות פתוחים המקיפים את מדריד. אפשר היה להבחין במבנה בנוי גדול יחסית המוקף מגרשי כדורגל ועמודי תאורה נטויים ומוזרים. זאת היתה ה" valdebebas", עיר הספורט של ריאל מדריד בה הוקם המגרש ע"ש די סטפנו אבל לשם נחזור מאוחר יותר. כל הטיול הזה, היתה חגיגה גדולה של המשחק האהוב על אלוהים: "אירוניה". מסתבר שהרחוב עליו בנוי המלון שלנו ותחנת המטרו בה היינו אמורים לרדת בשביל להגיע אליו מהנמל נשאו את אותו השם: "סביליה", שם שעוד ניתקל בו בהמשך. הרושם הראשוני שלי היה כי לא עזבנו את הארץ בגלל שבכל תחנת מטרו בעיר מפוזרים פוסטרים ענקיים של בר רפאלי. עם כל הכבוד לילדה היפהפייה הזאת, לא טסתי 5 שעות וסבלתי מסרט נוראי בטיסה שיכל להתחרות רק באוכל הגרוע עוד יותר, בכדי לראות כוסית מהוד השרון (העיר שלי). בכל מקרה, כשהגענו לתחנה המיועדת והתחלנו לעלות במדרגות מחוץ למטרו, אז קיבלתי את הכאפה שלי. אז הבנתי אני במדריד. ריח החזיר רק התחזק והתחזק כשעלינו במדרגות היוצאות מהמטרו כשהדבר הראשון שעינינו תופסות בחוץ הוא הבניין הזה. אני ממש חושב שתיירים ישראלים צריכים לעבור את המעבר הזה בין הארץ למדריד באופן שקול יותר כי הכאפה שקיבלתי ביציאה לרחוב האירופאי, הקריר עם ריחות החזיר מסביב והמבנים הקסטיליאנים המשופצים פשוט הורידו לי כמה שנים טובות מהחיים. הליכה קצרה ליד דוכן עיתונות רק אישר לנו את מקום המצאנו כשראינו את גיליונות ה"אס" וה"מארקה" מונחים בערמה כאילו כלום לא קרה. את ההליכה למלון, הכניסה, ההרשמה, העלייה לחדר, פירוק החפצים וההתארגנות ליציאה חזרה לעיר עשינו בשניות... אנחנו עדין מחכים לטלפון מהחבר'ה ב"ספר השיאים של גינס". מיהרנו לצאת לעיר הספרדית כדי לחוות את כל ההוויה המדרידאית עד תומה ולעשות מה שכל מדרידיסטה טוב עושה בעיר שלו: הלכנו לאכול מק'דונלדס. לאחר ארוחה קצרה ומשביאה החלטנו לצאת לטייל. שנינו ידענו את המטרה של ההליכה שלנו אבל לא העזנו להעלות עדין את השם על דל שפתינו. פנינו מזרחה לכיוון ה"סיבלס", אותה כיכר אדירה בה חגגו מיטב בנינו את האליפויות שלהם (אתם עוד תראו אותה העונה). אחרי שעשינו תמונה להנצחה, המשכנו צפונה על הקסטלנה, רחוב עצום שבסופו נמצא המקדש שלנו. עליה לרגל לשמה. עברנו ביריד ספרים ישנים שבמקרה היה פתוח, שם מצאנו כמה גיליונות "AS" משנת 75 אותם נציג בהמשך. בדרך צפונה חצינו על פני מזרקות יפהפיות שנראה כי הוקמו רק כדי להסיח את דעתנו מכמות המרחק אותו הלכנו. הלכנו כ- 6 קילומטרים (!) עד שהגענו לשלטים המפחידים: "Santiago Bernabeu". ואז מרחוב צדדי שהחלטנו לקחת, הוא הגיח. אני ידוע בתור אחד שמגזים אבל עם כל הפרספקטיביות בעולם, זה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. על כל מגדליו, על כל פתחיו ועמודיו... הסנטיאגו ברנבאו זה משהו שקשה לתאר סתם כך. את שלבי השוק הראשוני העברנו, אני וגיא, בנדודים הלוך וחזור מסביב לאצטדיון מנסים לקלוט את גודל המאורע. נוגעים לסירוגין באבניו הקדושות. אפילו שקלתי לשים פתק עם משאלה, באחד החריצים. התחנה הבאה היתה המגה-סטור, החנות הרשמית והענקית של הקבוצה שם כמובן תכננו לקנות קצת מרצ'נדייז. לאחר ביקור קצר אספנו את הלשון מהרצפה וגלגלנו אותה חזרה לפה והפעם דרך המטרו, חזרנו למלון. אחרי כמה דקות של צפייה במשחק ההזוי בין רוז'ה פדרר ורפא נדאל, שנערך בחציו על דשא וחציו על חמר, הלכנו לחפש מקום לשתות בו. הליכה קצרה ברחובות הקרירים של מרכז העיר ומעקב עיקש אחרי תיריה הבריטיים של העיר הובילו אותנו למקום בו נבלה את רב הזמן במדריד, עד החזרה ארצה: פאב ה-Dubliners. נפלנו במקרה על משחק מליגת האלופות, הצגה של החבר'ה של קאקא מול היונייטד המתוסכלים, שחזרו שוב הביתה לתואר משלהם. האווירה היתה אנגלית להחריד וכוסות ה"Beamish" (האח החורג של ה"גינס") זרמו בלי הפסקה. כשסיימתי את הפיצה האישית שלי (אקסטרה גבינה עם קטלי חזיר) בסביבות הפיינט הרביעי, הבנתי שאנחנו במקום הנכון. אחרי הליכה קצרה חזרה למלון, דרך מספר רחובות צדדיים, חזרנו למלון והתפרקנו על המיטות. לא, לא ככה, סוטים... פשוט הלכנו לישון. הלכנו לישון בידיעה שהחלום יתחיל רק כשנתעורר... מחר אנחנו בתוך הברנבאו! ________________________________________________________________________ יום חמישי, ה-3 במאי 2007 "This is the first day of my life" Coner Oberst הבוקר הראשון שלנו במדריד היה כל מה שתכננו שיהיה. יציאה לקראת "מוזיאון החזיר" המפורסם לארוחת בוקר קלילה שכללה Bacon & eggs קלאסי, עם בירה וצ'יפס, מצוידים כמובן בגיליונות היומיים של ה"As" וה-"Marca", אשר סיפרו לנו כי "קאפלו רוצה את בקהאם" ומתכוון לערער על הצהוב החמישי של האנגלי. אחרי ארוחת הבוקר הקלילה הלכנו לביקור במרכז הקניות הענק ע"ש בר רפאלי. טוב, הוא לא באמת קרוי על שמה אבל לפי הפוסטרים הענקיים, הן בפנים והן בחוץ, של הבחורה... כך אמור להיות. זה היה פשוט בניין ענק בעל 7 קומות, כשכל קומה עוסקת בפריטי הלבוש שלה חלומה של כל בחורה, והפעם אני אפילו לא מדבר על גיא. הזדרזנו לחלוף על פני כל הקומות עד לקומת הספורט שם היה אפשר למצוא מבחר עצום של פריטים אבל אנחנו, באנו רק להסתכל. בירידה למטה עברנו בסופר הקטן לא פחות של המקום וקנינו שישיית בקבוקי מים גדולים, קולה ונסטי תפוזים (נוראי, אל תשתו, אפילו בחינם) לחדר. בדרך חזרה, כשהמכנסיים שלי מופשלות עד הברכיים (כן, אני מתבגר ברטרוספקטיבה), שיערתי שכדי לא להיעצר אני צריך לקנות חגורה ועצרנו בחנות פריקים קטנה באחד הרחובות. גיא חיכה לי בחוץ וכשנכנסתי והתחלתי לברור בין ערימות חגורות הBillabong המוזרות שלהם, המוכר היה עסוק בלבחון את הרגל שלי. לפני שהספקתי להשאיר את המתהפך הזה בלי אפשרות לאמץ ילדים, הוא ניגש אלי והצביע על הקעקוע שלי ואמר לי, כנראה, כמה מילים טובות על ריאל מדריד. עם הנחה של 20% על החגורה, חזרנו חזרה למלון, לפרוק את מה שקנינו. אני לא בטוח אם זה היה כי שתינו יותר מדי או כי לקחנו סמים ולא זכרנו אבל נדמה היה לנו שראינו את נבחרת הבנות של איטליה ברוגבי, מהלכת ברחוב. אל תשאלו שוב! לעולם! אחרי מנוחה קצרה במלון יצאנו לקראת הברנבאו (לא משנה כמה פעמים אני אכתוב את זה וכמה זמן יעבור מאז, זה פשוט יעביר לי צביטה בלב), הפעם במטרו. ההלם הראשוני אולי היה נמוך יותר מאתמול אבל ההתרגשות גדולה פי 2. אחרי שקנינו את הכרטיסים לסיור ומצאנו את השער, הגענו למעלית שהיתה אמורה לבוא לבד. עכשיו... אני לא יודע מה קראתם בחדשות או שמעתם מנדב יעקובי בשידורים של הליגה, אבל פרננדו מוריינטס עובד בתור סדרן בברנבאו באמצע השבוע. הדמיון היה חולני. את כל שאר הסיור, הפוסטרים, הגביעים, פרטי האספנות, המוצגים האור-קוליים, החולצות, הכדורים, הפרסים, הפסלים, חדרי ההלבשה, חדר העיתונות, ספסלי המחליפים ובראש ובראשונה, המגרש עצמו, ובכן, זה משהו שקשה לי להעביר במילים. יש לי שפה עשירה מאוד ויכולת ביטוי מעולה אבל אפילו זה, גדול עלי. ניסיתי לעשות את זה בעזרת תמונות בגלריה שלי. אתם יכולים להשתמש בדמיון. אחרי שחזרנו למלון, שוב מצאנו את עצמנו בפאב הקבוע, צופים באספניול חולפת על פני ברמן לקראת גמר גביע אופ"א. משם למלון ולישון אבל זה לא מעניין. היינו צריכים להירגע ומהר ולשם כך בדיוק, תכננו את היום השלישי של הטיול שלנו. ________________________________________________________________________ יום שישי, ה-4 במאי 2007 "But I would walk 500 miles And I would walk 500 more" The Proclaimers כדי להירגע מכל המאורעות אמש, התחלנו את היום שלנו הפוך. הלכנו על הבוקר לDubliners ואכלנו ארוחת בוקר אנגלית, על פי הספר. לעזאזל, היא היתה יותר אנגלית מחצי גמר ליגת האלופות! בפיינט השני החלטנו שצריך ללכת, בכל זאת בוקר, והלכנו. כן, זאת מילת המפתח של היום הזה : "הלכנו". התחלנו את היום עם ביקור בפראדו, המוזיאון המפורסם של מדריד, בשביל לספוג קצת תרבות. אחרי כמה שיטוטים חסרי משמעות ותמונה בה מלאכית עם שד חשוף, יורה חלב מאותו שד לפיו של מלך הכורע ברך מולה, הבנו שתרבות אנחנו נמצא במקום אחר. המשכנו בצעידה איטית ובטוחה לכיוון גן הרטרו במזרח העיר לכיוון המטרה העיקרית של הטיול שלנו, מגדל התצפית של מדריד. ברחובות מדריד עד עכשיו, שמנו לב ליחס כולל של כ2-3 % של מאותגרים פיגמנטלית. אפרו-אירופאים. שחומי עור. נו... כושים! אבל כשהגענו לפארק הרטרו, האחוזים התהפכו. חוץ מהעובדה שמדובר בפארק ענק ויפהפה המשובץ בכמה מהמוזיאונים היפים של מדריד, במרכזו עומד פסל של אחד מגדולי האומה המלך אלפונסו ה-13 (עוד עליו, בפרקי ההיסטוריה באתר) המשקיף מעל סוסו, על אגם מלאכותי ענק הנבה במיוחד לפארק. ישבנו על גדות האגם על בירה וקפה ונהנינו מהנוף עד שראינו את הנתון הסטטיסטי המטריד הזה. אני לא רוצה להישמע גזען וחבל, אבל יש כמה נתונים מאוד מטרידים ביחס הכושים מחוץ ובתוך הפארק. טוב, לפני שאני נתבע על הוצעת דיבה, אני אמשיך בסיפור. המשכנו ללכת מזרחה לכיוון המגדל, הליכה ארוכה ומתישה בחום הפתאומי שהציף את צהרי מדריד. ואז המגדל הופיעה באופק. הוא היה ענקי, התמר לגבהים מפלצתיים ממש. הייתי בטוח שמראשו של זה, נראה גם את לאה שבת, אוכלת לאפה ב"שמש", לא רק את קו האופק של מדריד רבתי. ניסינו לאגף אותו מכל כיוון, עת התקרבנו אל הענק המפלצתי הזה אבל לא היתה אליו שום כניסה. אפילו היו גדרות תיל מחושמלים ששמרו עליו מכניסה של זרים. עכשיו... או שבמדריד לא יודעים לעשות כסף מתיירות או שלא הגענו למקום הנכון. תשאלו אתם את גיא. עזבנו את המגדל, שבדיעבד יתברר כאנטנת השידור הגבוהה בספרד, ושמנו את פעמינו לכיוון המגדל האמיתי, שמתברר, נמצא כ7 ק"מ מערבה... בצד השני של העיר! תוך רבע-שעה כבר היינו בתחנת המטרו "מונקלואה", היוצאת ישר למרגלות שער הניצחון הנושא את אותו השם, השער בו "בלה בלה בלה בלה, בלה בלה... בלה בלב בלה." (גיא הסביר לי משהו מהחוברת הקטנה אותה נשא. בשלב זה לא הקשבתי ולו למילה אחת היוצאת מפיו). חוץ מאותו שער מרשים, בירך את פנינו רעש מחריש אוזניים... רעש בניה מאסיבית של מכונות כבדות. כל האזור של השער, המגדל והכיכר שחיברה לה את כל הכבישים המובילים במקום עברו שיפוץ מאסיבי ולקח לנו כ10 דקות לעבור מרחק של 200 מ' בקו אווירי, רק כדי להיווכח כי המגדל (הנכון, הפעם...) גם הוא סגור לרגל השיפוצים. נהדר! חשבתי כבר למצוא את הקיר הקרוב ולבדוק את איכות הבניה במדריד, בעזרת הראש אבל גיא הצליח להחזיר אותי בשלום למלון וכשחשבנו שלא נראה תרבות היום... הדלקנו את הטלוויזיה. אמנם לא היינו במלון מפואר מדי, אך הטלויזיה בחדר היתה מחוברת לכבלים הספרדים וכשרצינו לספוג תרבות ספרדית, כמו שכתבתי, קיבלנו אותה שם. "ערוץ 4", כך מסתבר... הוא מקור התרבות העצמתי ביותר בספרד. המרתון שלנו התחיל בתכנית יחיד, המונחית ע"י אינפנטיל היפראקטיבי ששכח את הריטאלין שלו בבוקר. אותו אינפנטיל, נקרא לו "ב?וב?", לצורך העניין, היה צריך להנחות את הצופים לפתור תפזורת עם אותיות בגודל של 6X6. באותה תפזורת היו שמות כדורגלנים והבקשה למציאת הפיתרון היתה בערך כזו: "2 שחקנים אשר שיחקו בקבוצה אחת". לגיטימי, אני וגיא מצאנו לפחות 2 זוגות כאלה. לאחר שאף אחד לא התקשר, ההגדרה ירדה ל: "2 שחקנים". לאחר ריטואל דומה, זה ירד באופן זהה מ:"שם משפחה של שחקן" ל:"תמצאו את האות "P"!". קשה לדמיין את האורגזמה של המנחה כאשר התקשר החבוב אשר מצא את האות. אני אפסיק פה, זה רק הולך ומשתפר... התכנית השנייה היתה רצינית הרבה יותר. "מתח גבוה" היה שמה ולמצוא מאכלים קרים, היתה המשימה. בתפזורת שאלות ע"ג לוח ענק, סטייל "מלך הטריוויה" האמריקאי, פוזרו עובדות לגבי נושא כללי והמשתתפים היו צריכים לגלות האם מדובר באמת או שקר. בידור קליל ואינפורמטיבי שהכין אותנו לגרוע מכל. התכנית השלישית, הנושאת בגאון את השם "Muni Muni" או כמו שגיא קרא לה: "זהה את הקוקסינל". בקצרה המשתתפת היתה צריכה לבחור בכוסית אקראית לפי השם מתוך משבצות ענקיות המפוזרות באולפן (אני רציני לחלוטין...). אותה כוסית היתה רוקדת מספר שניות ומציגה שאלה בנושא רנדומאלי. אם המשתתפת היתה עונה נכון, היא היתה זוכה בסכום הכסף אשר היה בתיק מיוחד על הכוסית, לאחר עוד ריקוד מטורף. הקאץ' היה שאחת הכוסיות היה גבר וחוץ מבידור פאסיבי של הקהל, זה היה הכל. פשוטו כמשמעו. בשלב הזה כשחשבנו שראינו הכל, לא ידענו שהשיא רק מלפנינו. התכנית האחרונה היתה "הומור צהוב", בתרגום חופשי. תוכנית אשר לוקחת חבורה של סינים, מלבישה אותם בחליפות מביכות ומשפילה אותם עד עפר. היטלר מתהפך בימו, על זה שהוא לא חשב על זה קודם. קשה לי להסביר כמה מבדר זה, הצלחתי רק למצוא את הלינק הזה. את סוף היום אתם יכולים לנחש לבד. פאב, המון אלכוהול, כמה אנגליות, מיליון אירים ומלצרית אובדנית אחת. לא משהו ששווה להרחיב עליו, גם לא היינו מקוריים במיוחד בהתחשב בערבים האחרונים אבל כל זה לא היה משנה. רק רצינו לשכוח את עצמנו ולהעביר את הזמן כמה שיותר מהר לקראת מחר. המשחק הראשון של ריאל מדריד (אמנם קאסטייה, הקבוצה השנייה של המועדון) בחיי והחימום המרכזי ליום ראשון הגדול. הטיול שלנו רק יתחיל מחר. --------------------------------------------------------------------------------------------- זהו, זה סוף החלק הראשון. את התמונות מהנסיעה תוכלו למצוא פה... את היומן מסע, כמו שהוא, באתר הרשמי של ריאל מדריד, תוכלו למצוא כאן וחיים לא תוכלו למצוא בשום מקום. ארתור, עובד על חלק ב'...
אם הייתי יכול, הייתי מנסה להגיח לשם למשחק האחרון של העונה נגד מאיורקה, הבעיה היא שרק אחרי סרגוסה אפשר לדעת אם ניצחון ביתי משמעו אליפות, ו-3 דקות אחרי שהמשחק נגד סרגוסה יגמר כבר לא יהיו כרטיסים למאיורקה...
http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_clap.Xxx אבל מי זה הגיא הזה? הייתי בטוח שזה הוטספר בהתחלה, אבל מה הקשר שלו לכזה טיול..
http://www.youtube.com/watch?v=Bb5oPxGAfZs זה הלינק, אגב. גיא זה מנהל האתר של ריאל, והוא גם כתב פה פעם, לא יודע אם היום.
ואני חשבתי שאני חופר.... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx שנון ומבדר, כרגיל. תוכנית הסינים היא אומנות. נסה לזרוק כמה יותר תהיות פילוסופיות. אני בטוח שהיו לך.
כמה שזה נשמע שונה ממה שגיא מספר, כאילו מדובר בטיול אחר. http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/tongue.Xxx זה נשמע נהדר, כולי מוצפת קנאה... בקרוב אצלי http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/cool.Xxx
"ריאל מדריד יומן מסע" חלק ב' יום שבת, ה-5 במאי 2007 U2 - where the streets have no names היה מתח באוויר. אני לא יודע אם היה זה המוזיאון שביקרנו בו אתמול או ההתבכיינות על ההליכה הממושכת אבל כמו כל שמאלני מצוי, פשוט רצינו להתנתק. לא בדיוק ידענו ממה, לא בדיוק היה ממה. בטח שלא מחבל עזה. אבל בינינו, אף אחד לא שאל אותנו... גם כשחשבנו שנרמה את השעון בכך שנישן עד מאוחר בצהריים באותו יום. עם כל המאמצים בעולם, ההתהפכויות, המוזיקה, הטלויזיה, השקט, ההתכרבלויות... כלום, כלום לא עזר לנו למשוך את ההתעוררות מעבר לשעה 14:00. בלית ברירה, מתודלקים בהנגאובר טרי, קמנו והחלטנו למשוך זמן עד האירוע האמיתי הראשון של הטיול שלנו: משחק של קסטיליה. החלטנו שאם אנחנו כבר נעביר את הזמן עד המשחק, נלך על בטוח. נעשה את מה שאנחנו עושים הכי טוב: ניווטים. להבדיל מהפעם האחרונה ש"החלטנו" לנווט והגענו לצד השני של העיר, הפעם המושכות היו אצלי. יצאנו מהמלון מלאי ביטחון כשפנינו מועדות לPlaza de Mayor, ממוקדי התיירות הגדולים בספרד. אחרי הליכה לא ארוכה במיוחד ברחובות העיר, סוף סוף הגענו! הניווט הגאוני שלי הביא אותנו ישירות ל"אסטוריאס", מלון ישן אבל מתוחזק יפה ברחוב סביליה, ממש במרכז העיר, מקום ש... מקום שבו ישנו ב-3 הלילות האחרונים שלנו. אוקיי, אז גם זה לא הלך כמו שצריך אבל כמו שאמרו ה"קומדי סטור" חז"ל: מפגרים אבל אופטימיים. כשחשבנו שכל צרותינו נגמרו תקף אותנו האויב הכי גדול של תייר בחו"ל הרעב. במצב שנוצר, לא היתה לנו ברירה אלא למכור את נשמתנו לשטן, בשנית וללכת לאכול במק'דונלדס. רק שיש לאכול ויש "לאכול". ארוחת ביג מק + בייקון + גבנ"ץ + צ'יפס ענק + 20 נאגטס + שתייה, זה "לאכול" מסוג שלא הכרתי. לאחר התאפסות קלה והליכה עוד יותר קלילה, הצלחנו למצוא את הכיכר המיועדת ומיצינו אותה בשיטות קליל בנוסף לרכישת כמה מתנות זניחות. המשכנו פשוט ללכת וללכת עד שלא יכולנו עוד. ידעתי שלי לפחות יש עוד משחק של ליברפול לתפוס היום אז התחלנו לחזור חזרה לדאבלינרס, ולראות כמה שנספיק ממנו. כמו שספגנו תרבות בפראדו, ככה ספגנו כדורגל מהמשחק של ליברפול מול פולהאם. המוריינטס האנגלי שלי, רובי פאולר, נתן כמה אקורדים של סיום קריירה ומפאת חוסר זמן, שמנו את פעמינו לכיוון המלון, להתארגנות אחרונה למשחק. הכל נראה מוכן ומאורגן באופן מושלם אבל מרפי, כמו מרפי, יודע רק להרוס. הבעיה שעמדה בפנינו אולי הייתה גדולה, לכאורה, אבל לפחות למזלי (ולמזל כל מי שנכנס אי פעם לאתר של ריאל מדריד בארץ), גיא הוא בחור די משועמם. מספיק משועמם כדי לזכור שהוא קרא פעם באתר האוהדים של קאדיז (?!), אשר התארחו בעיר הספורט, איך להגיע למקום שכוח האלה הזה. אחרי שסיימתי לצחוק עליו, הוא הסביר לי שבסכ"ה צריך לרדת בתחנת המטרו של Campo de la naciones, ואחרי הליכה קצרה, אנחנו שם. עכשיו כשפתרנו את בעיית ה"איפה", נולדה לה באופן טבעי בעיה גדולה הרבה יותר, ה"איך". כידוע, עם כושר הניווט שלנו היינו אמורים להגיע לאליאנז ארינה של מינכן. בכל מקרה, שינסנו מותניים ועם תוכנית רשמית שהיתה אמורה להביא אותנו למקום, יצענו לכיוון המטרו ולקחנו את הקרון הראשון לתחנה המבוקשת. כשיצאנו בתחנה הסופית, זה הרגיש כאילו ייצאנו לתוך סרט אסונות של במאי עם שם מפוצץ. רוחות במהירות של 42,795 קמ"ש, טיפות גשם בודדות אשר נכנסו בנו כמו כדורים של צלף ולא היתה ולו נפש חיה אחת בחוץ... רק אנחנו, כניסה למטרו, שטחים אינסופיים של שדות מאחורינו ומרכז מחסנים עצום בגודלו, למטענים מוטסים, לפנינו. הניחושים שלנו היו אינסופיים: לעבור מסביב למרכז הסחר עם הכביש הראשי, ללכת לכיוון השדות, לקחת מונית או לפתוח את ה-GPS... ההיגיון שלנו עבד שעות נוספות אבל בגלל שלא רצינו להגיע באותו היום למינכן, החלטנו על הדרך המטומטמת ביותר מהאפשרויות: לפרוץ למרכז הסחר וללכת דרכו, לצידו השני ולחפש שם. הרוחות הורידו את הטמפרטורה לנקודת הקיפאון המוחלט והתחילו לצוץ לנו נטיפי קרח קטנים מהנחיריים. עברנו על שער כניסה ענקי והתחלנו בצעידה ארוכה במרחבי המקום הענק כשרק חולצה ארוכה ודקה מגינה עלינו מפני הקור והרוחות. בשלב הזה התחלתי להתחמם משידורים חוזרים בראשי של השער ההוא של דה לה רד מול אסיחה(הגול), בגביע העונה. המחשבה שאני עומד לראות אותו פנים מול פנים, רק חיממה אותי יותר ויותר. חלפנו על-פני משאיות ענק, מחסנים אינסופיים ומערכות כבישים הכל בתוך מתחם סגור וענק, ממש כמו בסרט פעולה גרוע משנות ה-90 המוקדמות. הייתי בטוח שראיתי את סטאלונה ו-ואן דאם משחקים פוקר על איזו מכולה. בכל מקרה, הכיוון היחיד שהיה לנו היה השלטים עם המילה "Sur" דרום. טיפסנו על גבעות, זחלנו מתחת לעצים, עברנו בצמחייה, חצינו במנהרות ואז, מעבר לתלולית בודדה, בחזיון אלוהי ממש... העיר הופיעה מלפנים. כשהמטרה מולנו, קצב ההליכה התגבר באופן טבעי. אחרי קילומטראז' עצבני, העברנו את הרגליים למצב אוטומטי (כבר לא היינו יכולים להרגיש אותם) ובצעידה עיקשת אך מהירה, על פני כביש מהיר, הגענו לפתחה של עיר הספורט. האזורים הפחות נגישים (מגרשי האימון של הקאנטרה והבוגרים) היו מאחורי המגרש המרשים שניצב מולנו. את פנינו בירך תור לקופות שלא היה מבייש תור ללחם במוסקבה של 1979. כמו כל רושם ראשוני ישראלי שהיה לי, הכל התבדה תוך שנייה: היעילות האירופאית הראתה את עצמה גם כאן ותוך שנייה היינו ליד אשנב המכירה. לאחר שהסתבר לנו שכרטיס מועדון האוהדים של ריאל מדריד, מקנה לך כרטיס חינם, היינו בפנים מול השלט הענק: "Estadio Alfredo Di Stefano". נכנסנו פנימה לאצטדיון מטופח, שמור ויפהפה אם כי קטן. 90% מהאצטדיון אוכלס באוהדי ריאל ויציע אחד קטן פוצץ באוהדי מלאגה אשר הרעידו את המגרש עם תופים וחצוצרות... בשביל אוהדי ריאל, היו צרות גדולות יותר על הראש, יום למחרת במשחק מול סביליה. האוהדים בלבן, רובם ככולם היו זקנים עם סיגר או אבות שהביאו את ילדיהם למשחק שישריש בהם את מהות המדרידיסטה. היה גם זקן מטורף שעבר עם תוף ענק ודירבן את הקהל לעודד, ויהי מה. הקור היה מקפיא פשוט, בגלל שקירות האיצטדיון היו נמוכים והוא נמצא באמצע שדות פתוחים אבל הלב חימם אותנו מהר מאוד - כבר היום, מרגש לראות ילד בן 3 עם חולצה של אליל חדש בברנבאו סרחיו ראמוס. כל ההכנות הושלמו, קצת תמונות פה ושם (שים פה קישור לגלריה) ואז נזכרנו שיש גם משחק כדורגל לראות. המשחק לא היה מרשים במיוחד, בעיקר במחצית הראשונה ואם תרצו לקרוא עליו, תוכלו לעשות את זה בכל אתר אינטרנט הקשור לספורט בספרד, אני לא נמצא כאן בשביל זה. גם לא בשביל לספר לכם על Bueno, השחקן המצטיין של המשחק עליו עוד נשמע הרבה. אני כאן כדי לספר לכם על גול מסויים, של שחקן מסויים, ששלח אותי באופוריה לעולם אחר. התוצאה 1-1. הדקה 92'. ה"ראול של קאסטיליה" שלי מקבל את הכדור בתוך הרחבה, מתמהמה ובבעיטה מושלמת שולח את הכדור מעל השוער לרשת. הקהל באופוריה, ארתור באכסטזה, השחקנים לא יודעים מה לעשות עם עצמם! אני רץ במורדות היציע ונדבק עם שאר הקהל על מעקה הלחץ הראשון בתקווה לתפוס תמונה טובה של ארימת הילדים של החבר'ה בלבן ואז כמו גיבור אמיתי, דה לה רד קם ורץ להודות לקהל. הוא נכנס לתוך גוש האוהדים וחוטף כאפות אוהבות מעבדיכם הנאמן. 22 מטומטמים שרצים אחרי כדור? כושיליאחותכם, בשביל רגעים כאלה, נהיים אוהדי כדורגל. המשחק נגמר בתוצאה 2-1(התקציר ) לזכות קאסטיליה. לזכות דה לה רד. לזכותי. אחרי שאני וגיא נרגענו מהטירוף שחווינו כרגע, לאחר שאיכלנו את הלחמנייה הכבדה מהמחצית ולאחר שכמעט וכל הקהל כבר התפזר לעיסוקיו האחרים, מה שלא עושים שם במדריד בשבת אח"צ, אני וגיא נשארנו לשבת קצת. במבט חטוף, אחד על השני, עברו לנו בראש כל התלאות, כל המאמצים, כל התשישות וכל הקור המקפיא של היום הארוך והמתיש הזה ולא יכולנו אלא לחייך. רק לבוא ולראות משחק של קאסטיליה היה שווה את כל זה. מה שחווינו לפני כמה דקות, פשוט לא הגיע לנו. כנראה עשינו משהו ממש ממש טוב בגלגול הקודם שלנו. את הדרך בחזרה למלון (ול"דאבלינרס", כן... קטנוניים שכמותכם) אני כמעט ולא זוכר. צעדנו ברגל עם כל אותם אוהדים צעירים שלא היה להם אוטו עד לתחנת המטרו הקרובה ומשם הדרך למלון היתה עניין של כמה דקות. כשקרסנו על הכיסאות בפאב, עם הבירה כבר עמוק בתוך הגרון, רק הספקנו לראות את ולנסיה ובארסה מנצחות את היריבות שלהן. שמשהו בטיול הזה יילך לנו בקלות? חס וחלילה. על יום המחר לא העזנו לחשוב בכלל. הלכנו לישון, שיכורים, עם הידיעה שהטיול נגמר ועוד מעט חוזרים הביתה. אבל כמיטב הקלישאות המשומשות והממוחזרות, היה ברור לנו שכמו כל יום אחר בטיול הזה - מחר, הטיול רק מתחיל... יום ראשון, ה-6 במאי 2007 Oasis - These are crazy days but they make me shine הטריק של "לישון עד מאוחר ולבוא ישר למשחק" לא עבד גם הבוקר. התעוררנו בסביבות השעה 15:00 והלכנו לאכול ארוחת בוקר במוזיאון החזיר. את הבייקון עם הביצים, הורידה הסאנגריה בצורה מעולה עמוק לתוך הבטן. ה"מארקה" וה"אס", אשר ליוו אותנו כל בוקר, עסקו כמובן במשחק העונה אשר ייקרה היום בערב. אני לאט לאט התחלתי לעכל לא רק את הנקניקיות שבאו עם הבייקון אלא גם את גודל הארוע. את הניואנסים הקטנים עם המלצר הרציני שלנו, עשיתי כבר בספרדית. ממש הרגשתי בבית באותו הבוקר. לאחר שסיימנו לאכול, חזרנו למלון והתחלנו להתארגן למשחק. השעון הראה שיש לנו עוד כשעתיים לשרוף וכמו כל זמן פנוי במדריד, זה עוד כסף לכיסו השמן של בעלי ה"דאבלינרס". נכנסנו בדיוק לפני תחילתו של משחק חשוב בפרמייר-ליג בין ארסנל לצ'לסי. המשחק זרם לא רע והבירה זרמה לא פחות טוב. בשלב מסויים של המשחק, פנה אלי בחור צעיר (פעם ראשונה שפנו אלי כמיסטר) בספרדית שבורה ונוראית ושאל משהו שלא הבנתי. מיד שאלתי אותו אם הוא מדבר אנגלית ומיד ניכרה עליו נימה רגועה יותר. באנגלית שבורה לא פחות (רק שהפעם המבטא הצרפתי המובהק שלו ניכר באופן ברור) הוא שאל אותי אם יש לי כרטיסים למשחק היום בערב. אחרי שהתברר לו כי לא, הוא רצה לדעת מתי כדאי לו לבוא לשם כדי להספיק לקנות מהספסרים. אני לא יודע אם לקחת את זה כמחמאה אבל הייתי יכול להישבע שהוא התחיל איתי... כשסיימנו עם הבירה יצאנו לכיוון המטרו ב"Sol". בשערי המטרו, ניגש אלי בלונדיני ענק, שרירי ומפחיד ושאל אותי באנגלית עם מבטא מוזר אם אני יודע את הדרך לברנבאו. אני מניח שחולצת הראול שלי, הסגירה אותי. אמרתי לו שאני וגיא בדרך לשם והוא יכול לבוא איתנו (עכשיו אני התחלתי איתו?!). הוא חייך והודה לי כשמשום מקום צצו עוד 4 בלונדינים, ענקיים לא פחות, שרירים לא פחות ומפחידים הרבה יותר. ה-5 היו חבורה של הולנדים, אוהדים שרופים של אייאקס אשר נראה כי יצאו מסרט על חוליגנים. לרוב לא ששנו לציין את העובדה כי אנחנו ישראלים אבל לאוהדי אייאקס, הנחנו שזה בסדר. הם מאוד התרגשו מהעניין ואמרו שלא יצא להם לראות ישאלים אמיתיים. בטח לא ישראלים שאין להם איזה גולגולת של לבנוני מתחת לנעל. הגענו ליעדינו והתפזרנו באיחולי ברכות הדדיים. מיד עם היציאה מהמטרו, קיבלו את פנינו עשרות דוכנים עם מוצרי הקבוצה רשמיים ומזוייפים כאחד. כבר ב18:00 בערב, כ-3 שעות לפני שריקת הפתיחה, הבלאגן ברחובות היה לא יאומן. מה לא היה? ילדים קטנים עם חולצות של ראול, כוסיות עטופות בדגלי הקבוצה, המוני משפחות שרק העיינים שלהן מבצבצות מתוך כמויות המרצ'נדייז העצומות ואפילו נכה אחד שבא לתמוך בקבוצה שלו, לא משנה מה. מחזה מרגש נוסף היו עשרות האולטראס-סור שהיו פזורים ברחבי המתחם. להם, לעומת ההולנדים החביבים, לא ששתי לספר שאני ישראלי. אוהדי סביליה כמעט ולא נראו אבל כשהבחנו בהם, הם נראו מפוחדים קלות חוץ מכמה חבר'ה שזרקו לעברנו רימון עשן אדום. אני מאמין שאז הם הכירו מקרוב את החבר'ה עם הגרזנים על החולצות. המשכנו להסתובב מסביב לאיצטדיון בחיפוש אחרי מוצרי ריאל מדריד ובהתחשב בכמות הדוכנים, היתה לנו רק בעיה אחת לבחור מה לקחת. כבר בדוכן הראשון, ללא התלבטות בכלל, קנינו לעצמנו את החולצה עם הכיתוב: "Madridista Anti Cule". דוכן אחרי זה קניתי דגל של האולטראס סור. לאחר עוד מספר דוכנים, אחד אחרי השני, קנינו 3 צעיפים כ"א, עוד דגל של הקבוצה (גם, כ"א) ובין תמונה לתמונה, שכנענו את עצמנו לא למשכן את הבית בשביל עוד פריטים מוזרים. רציתי לקנות את הזמבורה המטורפת שכל כך מאפיינת את הברנבאו אבל באיומים על חיי, גיא שכנע אותי שלא לעשות את זה. בשערי הכניסה, היינו חייבים להצטלם עם כרטיסי הכניסה; לא אני ולא גיא, לא יכלנו להסתיר את ההתרגשות לקראת המשחק. אחרי כל המשחק המקדים הזה, הגיע הזמן להיכנס לאיצטדיון. הפעם מוריינטס לא היה באיצטדיון (ראו ערך: חלק א') כדי להנחות אותנו למחוז חפצינו היינו צריכים להסתדר לבד. לאחר שיטוטים בתוך המבוך של האיצטדיון, ביקשנו הנחיות מסדרן ומסתבר שזה בדיוק מה שהוא רצה כל חיו. עם הבעה מרוצה הוא ארז אוהל, גזייה, צידה לדרך, מפה ויצאנו לטיול. הלכנו בערך 10 דקות (!) עד שהוא הביא אותנו לכסאות שלנו. היציע היה ריק למעט מספר חבר'ה בודדים, שנראה כאילו ישנו במקום. צילמנו כמה תמונות שלנו לאתר, קנינו בירה ונקניקיה כדי לא להקיא על בטן ריקה, אחרי התבוסה שנחטוף במשחק. לא שהיינו פסימיים, פשוט היינו בלחץ. מתחת למושבים מצאנו בריסטולים עם הוראות ישירות, לפרוש את הבריסטולים כשהידיים מתוחות למעלה ולעשות שכבה לבנה אחידה באיצטדיון. אני בטוח שאתם, בטלויזיה, ראיתם את זה יותר טוב ממני. אפילו בין הואלטראס סור, שררה אווירה מתוחה. לצלילי הכרוז והפרסומות בלוחות הענקיים בצידי האצטדיון, ארזתי את המצלמה, סיימתי מהר את האוכל והתחלנו לעשות מתיחות. בדיוק אז, עלו המלאכים לדשא, להתחמם גם הם. הרגע הראשון בו ראיתי את ראול Live. ה-6 במאי 2007, 20:43 זמן מדריד. החיים שלי שוב, כמו כל כך הרבה פעמים בטיול הזה, התחלקו ל"לפני ואחרי". מיד אחריו עלו על כר הדשא שאר הגיבורים והתחילו בחימום. בזמן ששחקני השדה עשו מעגל חימום, הקדוש עשה אימון פרטי עם מאמן השוערים. באותו הזמן היציאים כבר היו מפוצצים וכמה אבוקות רק הגבירו את האפקט שעשו הזאמבורות ממקודם. הרעש היה בלתי נסבל ורק הגביר את ההתרגשות והלחץ. למדתי כמה קללות חדשות וניסיתי אותם בהצלחה על שחקני סביליה. אני לא יודע מאיפה אבל קיבלתי (בישראל) את הרושם שהאוהדים בברנבאו הם אוהדים מלוכסנים שמצלמים כל היום ולא מעודדים, המיתוס הזה התחיל להתפורר לי לאט לאט. בזמן שאני מרחף בעיני רוחי במחשבות על איך המשחק נראה בטלויזיה, שמעתי שריקה. המשחק התחיל. כמו שכיביתי את המצלמה, כך גם כיביתי את החשיבה בתחילת המשחק. אני לא זוכר כלום... לא גול, לא מסירה, לא חילוף פשוט כלום. מין בלאק-אווט אמוציונאלי שחוויתי במהלך 105 דקות. את כל התרחשויות המשחק ראיתי רק יומיים לאחר מכן, בארץ ורק אז נפל לי האסימון, מה עברתי. במעורפל, זכור לי שאני מתחבק עם גיא בגול של רוד, אני גם זוכר את עצמי מתחבק עם בחור זר לחלוטין בגול של רוביניו וגם השופט קיבל ממני הצעות עבודה חדשות לכל בני משפחתו. בסוף המשחק אני זוכר את סרחיו רץ לאולטראס סור וזורק אליהם חולצה. הוא מבוגר ממני ב-3 חודשים והוא כבר הסגן של אלוהים. בשריקת הסיום נפטרתי. בלי צוואה, בלי אובדן דופק, בלי 6 רגל מתחת לאדמה... פשוט לא היה לי כח לחיות. כנראה ככה מרגיש אדם, כשהוא הגשים את החלום שלו. ריקנות. עכשיו צריך לבנות הכל מחדש... אז מצאנו את עצמנו, אני וגיא, יושבים שוב כמו 2 ילדים מפגרים ובוהים אחד בשני בלי שום מילה מתאימה להוציא מהפה. עוד מבט לעבר לוח התוצאות שאישש את החששות שלנו ניצחנו! לא הנאחס, גם לא השופט ובטח שלא ה-פאקינג- קטאלונים יוכלו לקחת לנו את האליפות. הניצחון הזה הרגיש כל כך במקום, כאילו החבר'ה רצו, נלחמו, רצחו והתאבדו שם על המגרש בשבילנו. לא רק בשביל האנושות, לא רק בשביל אוהדי הכדורגל, לא רק בשביל המרנגס אלא בשבילי ובשביל גיא במיוחד. חלום. זה לא הסוף: כל סטיגמה שהיתה לכם על הקהל בברנבאו צריכה להתנפץ מיד. יסלחו לי ידידי הסקאוזרים אבל חברים... יש לנו את הקהל הטוב בעולם! החזרה למלון היתה הזויה כמו היציאה ממנו. הלכנו שיכורים מניצחון, מתנדנדים מצד לצד ושרים שירים לכבודו של גוטי, איש המשחק. אולי המילים של שירי האהדה של ריאל מדריד הם לא פאר היצירה של אלתרמן אבל באותו הרגע: Guti allez, Guti allez. Vamos Guti Guti Allez!!! נשמע לי כמו השיר היפה בעולם. פיוטי ממש. הלכנו עם עשרות אלפי אוהדי ריאל, מחבקים אנשים זרים ברחוב ושרים שירים, כאמור, פיוטיים. במטרו, היה אפשר לשמוע אוהדים מתוך המנהרה, שרים לגוטי מהתחנה השכנה חוויה שאני לא אשכח בחיים. תשושים ומלאי סיפוק אם כי עצובים ומלאי ריקנות, חזרנו למלון, בלי פיינט של בימיש, בלי דאבלינרס, בלי כלום. נפלנו למיטות והתעוררנו מהחלום, לתוך השינה. יום שני, ה-7 במאי 2007 Pink Floyd - Comfortably Numb ה-7 במאי. כמו כל דבר טוב שקשור לספרה הזאת, גם זה חייב להיגמר. קמנו יחסית מוקדם וארזנו את התיקים במהירות, ממש כמו בסרטים צרפתיים גרועים. לא החלפנו מילה עד שיצאנו מהמלון, לא נשארו לנו מילים. שילמנו על הכל, יצענו החוצה... עדין, בלי לומר מילה. הכאפה הראשונה שחטפנו היתה כשקנינו לנו את ה"אס" וה-"מארקה" למזכרת מהטיול. גם העיתונים ניסו להוכיח לנו שניצחנו ואנחנו ככה קרובים יותר לאליפות. עדין לא האמנו ועדין שתקנו. כשזה התחיל לשקוע מעט, החלפנו כל מיני משפטים ענייניים בלבד: איך להגיע ל"באראחאס" (נמל התעופה) וכו'. עם הריקנות מהגשמת החלום, התחילה לנחות עלינו עוד כאפה, כואבת לא פחות: אנחנו צריכים לחזור לארץ. כדי להשאיר שביבים של אוטנטיות ספרדית, הלכנו למקום שהכי אפיין לנו את הטיסה: מק'דונלדס. עוד ארוחה לפני שחוזרים לארץ. עם השיטוט מהיר בדיוטי פרי וקניית חזיר ואלכוהול, הלכנו לצ'ק אווט, שם הכאפה היתה חזקה מהכל. לפני בתור עמד גבר שמן ושעיר-עורף אשר מהמזוודה הענקית שלו, השתלשל פתק עליו כתוב בגאון: "Maor Kadosh". זהו, הבנתי שהכל אבוד. אני וגיא החלפנו מבטים שקטים שבעצם אמרו הכל: "אנחנו לא עולים לטיסה! אין מצב בעולם!" אבל בכל זאת, אני לא אוותר על חומוס "אשכרה" אז החלטנו לוותר ולשים פעמינו לכיוון המטוס. פיזית אולי היינו עייפים אבל מנטאלית לא היינו קיימים כבר. התרוצצנו הלוך ושוב בחיפוש אחר השער הנכון. אני בטוח שאם באמת היינו רוצים לעזוב, היינו מוצאים אותו מהר יותר. במוחנו המת התרוצצו מחשבות על קבלת הפנים בבית. "איזה משחק תפסתם, אה?!" הולך להיות המשפט שאני הולך לשמוע הכי הרבה בשבוע הקרוב... אפילו יותר מ: "ארתור, אתה פדופיל סוטה!". גם התחזית היתה מזהירה, לא פחות מפי 2 מעלות צלזיוס בצל מאשר במדריד. נהדר. גם בית"ר לקחה אליפות... עוד יותר טוב. תירו בי עכשיו! אבל אין מה לעשות, "חומוס זה חומוס" אמרתי בזמן שאני מטיח את ראשי כנגד הקיר הקרוב. בבדיקה הביטחונית של שער העלייה שלנו למטוס, כשכבר מצאתי תער לשסף בו את ורידי, ראיתי בזוית עיני, ממרחק רב יחסית, חמש דמויות מוכרות. בלונדיניות, שריריות להחריד ומחייכות. Guti Allez!! צעקנו לי ההולנדים. לא יכולתי שלא לחייך אליהם חזרה עם נפנוף אווילי. "Hala Madrid!". אין דרך טובה מזו, לסיים חלום. המטוס המריא כמה דקות לאחר מכן, סוחב את הגופות שלי ושל גיא חזרה ל"ארץ הקודש". מנטאלית, אנחנו עדין במדריד, נהנים מכל רגע ורגע. אם אתם טסים למדריד בעצמכם, תקדישו שנייה לביקור ב"דאבלינרס", תמסרו ד"ש לרוחות שלנו, שעדין צדות את המבנה הרעוע הזה. הם ישמחו לשמוע שאנחנו בסדר. עד הפעם הבאה, בסיבלס. !Hala Madrid לסיכום אם אתם לא מגשימים בעזרת זה חלום ילדות, תסעו ללונדון, אין לכם מה לחפש במדריד. אם כמונו, זה המקום שבו אתם רואים את עצמכם נקברים בו, אין לכם ברירה. במוקדם או במאוחר, אתם תגיעו לשם, בדיוק כמו מוסלמי למכה ואז, כשתגיעו לשם, תשאירו שם חלק מכם שלעולם לא יעזוב. כקונטרה, אתם תיקחו משם משהו שלעולם לא יעזוב אתכם. אין מה להגיד, אני מלודרמטי, אני מוקצן ורגשני אבל כל מה שקראתם בפיסת המידע השולית הזו, הוא רק קצה קצהו רק תמצית התלויה בכושר הביוטי הקלוקל שלי של מה שבאמת התרחש במדריד בחמשת הימים הקסומים האלה. בזמן הכתיבה של השורות האלה, כשהידיים שלי עדין רועדות מהתיקו המושלם מול סראגוסה, אין לי לאחל לכם, חברים, שום דבר חוץ מאליפות מתוקה. ניסיתי, באמת שניסיתי להעביר לכם כמה שיותר ועכשיו, ברטרוספקטיבה, נכשלתי. תראו ביומן המסע שלי פרסומת לעיר, למועדון, לאוהדים, לקבוצה, לשחקנים והכי חשוב - לאהבה... כי מה שחווינו במדריד, אני וגיא, היה מעבר לכדורגל. Siempre Fieles --------------------------------------------------------------------------------------------- זהו. כמו בחלק א', את התמונות מהנסיעה אתם תוכלו למצוא כאן. את היומן כפי שפורסם באתר הרשמי של ריאל מדריד בארץ, אתם תמצאו פה. ארתור, מוחה דמעה
