הסמל האחרון, מלך העולם, עמוד התווך היחיד שנשאר במועדון הזה. אני לא מסוגל להסביר מה אני מרגיש, לא חושב שאי פעם הייתי עצוב ככה בגלל כדורגל, גם לא בגמר גביע ובירידות. להבדיל מהפרישה של ברדה שלמרות הנסיבות המצערות די מיצה במקרה הזה יש הרגשה של פספוס גדול של עוד המון שנים של קסם שאנחנו מפסידים, אפשר היה לראות מול חיפה כמה הוא כל כך הרבה יותר טוב מכל הזבל שסביבו גם בגילו. קשה להסביר את האהבה לאדם ולשחקן הזה, רק להגיד תודה שזכינו ולאחל המון בריאות ושנים של עשייה בצוות המקצועי. הלב באמת שבור.
אני לא יודע אם זה 'עוד שנים של קסם' כי חלק מהבעיות בגיל מאוחר זה פרק הזמן שלוקח לחזור מפציעות, אצל זידאן בשנה האחרונה כל מתיחת שריר באימונים הייתה גורמת לפחד אימים. בכל מקרה מעבר לכך שהיה מעניין לראות מה היה יכול לתת במשחק נגד יריבה סבירה כאן בליגה מהדקה הראשונה ועד הדקה ה-90 - אין ספק שהיה יכול להמשיך כמו שלום תקווה שעולה מהספסל בדקה ה-60 ונותן ערך מוסף מטורף. תזכרו 'איפה היינו' לפני עשור, עוד שחקן בליגת העל עם דריבל, הוא מסיים את העשור הזה כאחד הסמלים הכי גדולים בהפועל באר שבע, שחקן שראה הכל. כמה דיברו על מאור בוזגלו וכמה דיברו על מליקסון ותראו מי עקף את מי בסיבוב וזה לא רק זה אלא כל הצניעות והעובדה שהוא סמל. תחושה חמוצה שהוא מסיים ככה. חייב לומר שמבחינתי כאוהד הימים הכי עצובים בכדורגל לא היו ההדחות בשמינית גמר הצ'מפיונס או השפלות בקלאסיקו אלא פרידה משחקן עבר שגדלת עליו ונכנס לך ללב.
הפספוס הכי גדול בקריירה של מליקסון זה צ'מפיונס. 5 ניסיונות, 24 הופעות ו - 5 שערים במוקדמות ואף פעם לא הצליח להעפיל לטורניר. באותה עונה הוא היה כנראה הכי קרוב, כאשר ויסלה ניצחה את אפועל ניקוסיה 1:0 בשלב האחרון בבית ובגומלין כבשה שער חוץ, אך אילטון כבש לקפריסאים את השלישי בדקה 87 וויסלה הודחה - 3:1.
חביב הקהל. הגיע למעמד של קונצנזוס גם בגלל שהיה קוסם על המגרש אבל גם בגלל שגרם לכולנו להאמין שהמועדון הזה הוא יותר ממקור פרנסה עבורו, וזה כל מה שאוהד צריך. כשהחברים בתיכון דיברו בימי ראשון על הנצחונות של בית"ר וחיפה, לי היה רק את הטריקים של מליקסון להגנתי. יום עצוב ומרגש, נותר רק לאחל הצלחה לבחור שכשהגיע אלינו למרתפי הלאומית, אף אחד דמיין לכמה לבבות הוא יכנס.
עצוב שמסיים את הקריירה בגלל פציעה ועוד באמצע העונה. יזכר לעד "מתור הזהב" של הקבוצה,ושותף מלא לאחת הקבוצות הגדולות שהיו בכדורגל הישראלי. רק בנבחרת הוא קצת התפספס. עשה קריירה יפה ומכובדת.
שחקן גדול, עצוב שהוא פורש בגלל פציעה. אפילו שחזר בגיל 35 אחרי הפציעה במחצית השנייה נגד מכבי חיפה הוא היה הכי טוב במגרש.
לסכם את מאור מליקסון.. וואו, זה פשוט לא אפשרי. השחקן הישראלי הכי אנדרייטד שיש, השחקן הישראלי הטוב ביותר שלבש אי פעם את המדים של הפועל ב"ש. שחקן שהוא קודם כל בן אדם. כמה צניעות, אנושיות, מחויבות ואהבה הפגין לקהל, למועדון, לכל שחקן איתו שיחק. זו הסיבה האמיתית שהוא מהאוהבים ביותר אם לא האהוב מכולם ע"י כל אוהד של ב"ש. מאור הוא הקונצנזוס אולי הכי גדול במועדון וזה אומר הרבה. כולנו ידענו שהיום הזה מתקרב ובא, אבל לא ככה זה היה צריך להיגמר. פשוט עצוב וחבל. אחד מהימים העצובים בחיי כאוהד ב"ש. לא פשוט שהשחקן שאתה הכי אוהב בעולם מודיע רשמית שזה נגמר. טרנר בלעדיו מקום אפור יותר. רק בריאות אדם יקר, תודה על כך שזכינו לצפות בשחקן כמוך ממרתפי הביוב בלאומית ועד ל-3 הנפות רצופות שבלעדייך לא היו קורות. הרווח הוא באמת שלנו.
מאור מליקסון, מסיקסון, מאור האלוהים, המאור הגדול, מאור יש רק אחד מבחינתי הוא מאור האוגסטוס (הנשגב). כל מה שנכתוב לא יוכל להסביר כמה השחקן הזה גדול בישבלנו, כמה הוא צמח ביחד איתנו, כמה הוא שחקן בית בשבילנו. אי אפשר לסכם משהו שלא נגמר כמבחינתי הוא תמיד יהיה חלק מאתנו.
