הפועל חולון אלופת המדינה בכדורסל 2021/22

הרבה מאמנים דיברו על זה. זה מכה רצינית.

שחקנים לא התאמנו בכלל 10 ימים ונכנסים לאינטנסיביות של כל 48 שעות משחק. זה רע מאוד. שחקנים יכולים במקרה הטוב לקרוע רצועה ובמקרה הרע לגמור קרייריה.

הבעיה היא שאין פתרון כי הזה של הכל קדימה יוצרת בעיה - החוזים של הזרים (באופן די גורף, כמקובל) נגמרים ב16.6.

כרגע גמר הפיינל פור ב14.6 (יום פתיחת המונדיאל). עוד שבועיים וקצת (11.6) חצי הגמר.
כלומר צריך לשחק מחזור אחרון ופלייאוף בשבועיים ויום (אם רוצים גם לתת איזה יומיים מנוחה בין הרבע גמר לפיינל פור) וכל זה מהיום (25.5).

נוראי לדעתי. יש מצב או שנראה כדורסל בסלואו מושיין של תחילת עונה או ים פציעות.

 

זה הגיוני אבל אני מניח שיש גם עניין של שידורים וטוטו. משחקי 4-5 יחסית בטח עם רייטניג ו"עניין" גדול יותר והטוטו\שידורים יכולים לעשות בעיות על זה.

 

לאן אתם עפים? יש מונדיאל. למי אכפת מהחרא הזה כדורסל ישראלי? מלבד לנו כמובן. אם תתחיל לשדר במונדיאל יהיה לי רייטינג עלוב ואפילו האוהדים במגרש לא יגיעו.

3 משחקים אתה רוצה? אני שילמתי עבור 3 עם אופציה ל-5. זה לא מעניין אותי הנקבות האלו. קניתי מוצר ואני אקבל אותו במלואו.
מספיק זרקו זין על האוהדים, שיתחילו לספק את הסחורה גם המנהלת וגם השחקנים.

אמיר ע,
תמיד אפשר לבוא להתארח בארנה הצלחת כבר שם.

 

חשבונית הנפש: על המשבר בליגת העל בכדורסל - וואלה! ספורט

לא רע.
מתוך הטור:
"אנחנו חשופים יותר מאי פעם בעבר לכדורסל אמריקאי איכותי ולכדורסל אירופי מצוין. לאוהדי הספורט מהשורה השנייה פחות אכפת אם הם צופים במשחק איכותי (נניח) בין הפועל חולון למכבי תל אביב, במשחק חמישי בגמר אזורי ב-NBA או בגמר ליגת האלופות. בעצם, ב-99 אחוז מהמקרים הם יעדיפו את שני האחרונים. השבתה של ליגת הכדורסל הייתה פוגעת מעשית במספר מצומצם של אנשים - מאמנים, שחקנים, אנשי צוות, גורמים שמתפרנסים מהענף - ורגשית בכמה אלפי אוהדים, רובם אוהדי הפועל ירושלים, חולון והפועל תל אביב (אוהדי מכבי תל אביב היו מתגברים, להערכתי).

האמת העצובה היא שהציבור הרחב לא באמת מתעניין בליגת הכדורסל, פרט לכמה ימים בודדים בשנה, וזה המינוס האמיתי של הענף, לא מספר הזרים או מצב הישראלים. מובן שאיש לא נדרש למצוקה הזאת במשבר הנוכחי, כי האינטרסים האישיים מכתיבים הכל."

כמעט כל מה שנכתב או נאמר על השביתה הנוכחית היה מפוזיציה מסוימת, ובעיקר נבע מהרגש - אותנטי, אבל לא יעיל במיוחד. השחקנים ותומכיהם בחרו בקלף הנוסטלגיה, מלובה בפטריוטיות עם קצת שנאת זרים מוסווית כאהדת ישראלים: תראו אילו שחקנים צמחו פה פעם, כשהיו פחות זרים; המתאזרחים תופסים לנו את המקום; אין הצדקה לכדורסל ישראלי בלי כדורסלן ישראלי; האוהדים מזדהים עם שחקנים ישראלים ולא עם זרים. אלא שאת הטענות האלו אפשר להפריך בזו אחר זו.

ראשית, נוסטלגיה היא לא תוכנית פעולה, היא סתם דמגוגיה בכסות רומנטית. אכן בעבר היו פחות זרים, אבל הזמנים השתנו. כפי שציין אתמול בערוץ הספורט דן שמיר, בכל אירופה יש יותר זרים, הגבולות נפתחו והכדורסל הפך גלובלי - אירופאים משחקים ב-NBA, אמריקאים משחקים באירופה בכל הליגות במספרים גבוהים בהרבה מבעבר ועידן שני הזרים, וכנראה גם שלושת הזרים, לא יחזור.גם שחקנים אירופאים, או ישראלים, יכולים לשחק במדינות אחרות. הבעיה המרכזית של השחקן הישראלי שפרט למיעוט מבוטל - עמרי כספי וגל מקל - הוא לא מספיק טוב כדי לממש את הצד השני של מטבע הגלובליזציה ולמצוא עבודה מחוץ לארצו.

הטענות נגד המתאזרחים כבר מקוממות ממש: העתיד של הכדורסל הישראלי, אם יש כזה, שייך לצאצאי מתאזרחים וזרים - תמיר בלאט, שון דוסון ודני אבדיה. גם די.ג'יי שארפ, מייקל בריסקר, שון לבנובסקי ורום קורנליוס הם בני זרים ומתאזרחים. כשנלחמים על הזכויות שלהם ונגד המתאזרחים של היום, פועלים למעשה לחסל את הסיכוי שיגדלו להם יורשים. ובאשר לטענות שהאוהדים מזדהים בעיקר עם ישראלים ולא עם זרים: אוהדי מכבי תל אביב מתרפקים על הביצועים של שאראס ופארקר בימים הגדולים, לא על בורשטיין (את הרגעים הגדולים של וויצ'יץ' הם קצת מדחיקים); אוהדי הפועל חולון יזכרו מהעונה הנוכחית את גלן רייס ג'וניור; ואוהדי הפועל תל אביב מתגעגעים לנייט רובינסון יותר מאשר למתן נאור. תחלופת השחקנים אכן פוגעת בהזדהות עם הקבוצות, אבל אוהדים לא יזדהו עם שחקנים בינוניים או חלשים. כרגע מרבית השחקנים הישראלים עונים להגדרה הזאת.