איזה השוואה הזוייה נתת פה. ראשית כל, ההרד רוק, שאפשר לקרוא לו גם הגלאם רוק, הייר רוק או הארנה רוק, הוא רוק שמושתת כולו על פוזה ומאפיינים חיצוניים. זה לא רק בעיניי, אלא בעיני רבים הזן הנחות והמצועצע ביותר של רוק על כל תקופותיו. בסינת'פופ, אצל להקות כמו דפש מוד, אקו אנד דה באנימן וכו' יש הרבה יותר מסר והנגינה היא פשטנית בשני המקרים (למעשה טל, כחובב קלידים אני מניח שיהיו שירי סינת'פופ שימצאו חן בעיניך מאוד). תתפלא, אבל הפרוגרסיב מטאל שאב לא מעט מהסינתפופ. פרוגרסיב רוק אני אוהב למרות שאני מוצה שהז'אנר די מוצה, ואני ממש לא אוהב את התפיסה של רבים מחובבי הסגנון שזו המוזיקה הכי מתקדמת שנוצרה. יש המון סגנונות אחרים שהיו מתקדמים לא פחות. אבל משם זה באמת עניין של טעם אבל ווייטסנייק ובון ג'ובי? זבל מצועצע וקיטשי, רוק זול להמונים.. פה קבור הכלב לדעתי. מה זה שיר גדול באמת? להיט סטייל וונדרוול? אם זה הפקטור שלך אז אתה חובב להיטים ואז בלר לא להקה בשבילך באמת. לבלר יש המון שירים מעולים, גדולים, ענקיים, איך שלא תקרא לזה. אריאל, אני ראיתי This is England, סרט טוב אבל טיפה מנסה מדי להיות אותנטי מדי ובדרך יוצא לא הכי אותנטי, סרט נחמד על הסקינהדס וברקע מוזיקת סקא או סקא-פאנק, מעניין אבל לא מופתי.
ואז לקראת סוף השמונים ובתחילת התשעים הגיעה להקה שהכניסה משהו חדש למוסיקה ופתחה את תור הזהב של להקות ממנצ'סטר. http://www.youtube.com/watch?v=AUQORGj2eFs http://www.youtube.com/watch?v=H_9Rz85N8mA...feature=related ועוד הרבה שירים גדולים שבעקבותיהם יצאו להקות חדשות ונהדרות שפתחו את סצנת "MADCHESTER"
הראשון של הסטון רוזס הוא גאונות מושלמת. אלבום מופתי במלוא מובן המילה. המדהים הוא שזה אלבום בכורה. אלבום הבכורה של הביטלס לצורך השוואה הוא מצויין אבל הוא לא גאונות. לדפוק יצירת מופת באלבום בכורה זה תעודת כבוד אדירה. איזה מגזין קרא לאלבום בזמנו "אלבום הבכורה הטוב בהיסטוריה". ערן, רק תיקון קטן - סצנת ה-Madchester הייתה קיימת כל הניינטיז אבל הסטון רוזס בהחלט לקחו אותו לשיא. אחרי זה היה קצת שקט בגזרה והגיע הבריטפופ אותו הוליכה להקה אחרת ממנצ'סטר, אואזיס.
שיר גדול בעיניי זה אחד שמאוד מרגש. אצל בלר לא מצאתי אף שיר כזה. לאואזיס יש וונדרוול וליב פוראבר. אצל בלר חסר הגרוש ללירה.שירים כמו באד הד וטרבל אינ דה מסג' סנטר הם טובים, הם מרגשים, אבל אין שורה שאני יזכור אותה תמיד אלא רק הלחן.
הבני זונות האלה צ'רלטון בכתבה במחצית המשחק בין יוון ורוסיה שמו ברקע את football's coming home הלב נצבט. http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/sad.Xxx
אתה חושב שזה במקרה? הרי זה כל כך שקוף שנכנסים באנגליה בכל הזדמנות אפשרית בזמן האחרון. תתכונן כי בתקופה הקרובה אנגליה היא מדינת רשע אנטישמית שהוקיעה את המאמן היהודי המסכן, שאביו שרד את השואה.
כשאתה מתחיל לשמוע להקה יותר לעומק ולא כמה להיטים, רק אז אפשר באמת להבין אותה ואת המסר שלה, ואז היא מתחילה באמת לרגש אותך. לאואזיס יש שירים הרבה יותר מרגשים שלא הפכו ללהיטים מאשר ליב פוראבר ו-וונדרוול. אני בכלל בטוח שבי היר נוו הוא אלבום הרבה יותר שלם ועמוק מאשר ווט דה סטורי מורנינג גלורי. אם תקנה או תוריד דיסקים שלמים של בלאר, אולי לא תמצא להיטים ענקיים, אבל שירים מרגשים תמצא, והרבה.
כמעריץ של הגלאם אני מחוייב להגן. כן כמובן הפוזה...אנחנו נראים כמו נשים?או הפוזה אנחנו לובשים טייטס כל כך צמוד שרואים את האיבר?פוזה קשוחה ביותר לקהל יעד שתמיד מנסה להיות כמה שיותר קשוח(בני נוער).מצטער להגיד לך אל הגלאם מבוסס(הוקם לפחות) על עיקרון של לצחוק על החברה השקיעו כל כך הרבה במראה החיצוני בהופעות שלהם,מזפלין האגדיים ועד אותם להקות פרוג שכל כך נערצות פה.נכון הגלאם לא בא להעביר מסר אנטי מלחמתי שבדרך מכניס קצת לקפיטליזם ובדקה ה19 של השיר מדבר על הסנוביות של החברה הבורגנית.אבל מוזיקה יכולה להיות פשוט טובה וכיפית לשמיעה(למי שאוהב כמובן).כן אונות באמת ברוב המקרים מעבירה מסר אבל תחשוב על זה עם היד על הלב כשאומרים ציור מישהו באמלת יחשוב קודם כל על הגרניקה למשל ולא על המונה ליזה?בינינו מה מעביר החיוך האגדי הזה שלה?כלום בדיוק אפס אבל עדיין כולם יודעים מה מעריכים יותר.אז כן מן הסתם בסופו של דבר גלאם הפך לטראנד ולהקות התלבשו כמו נשים כי זה הזרים כסף אבל(ויש אבל גדול)הטראנד הלך בא אותו הגראנג'(שאגב ממש לא הרג את הגלאם זה כמו להגיד שאסתי גינזבורג הרגה את יעל בר זוהר) וגם בו היית הפוזה של המוזנחות,והנה האבל הגלאם עדיין קיים ולהקות גלאם עדיין ]עילות למרות שכבר אין איפה לתת פוזה ואפילו בארץ הקודש הקטנה שלנו להקת גלאם(לאוד אנד קליר)מצליחה לפוצץ את הבארבי,ה' ישמור מהתועבה. אז מאוד טוב לך שאתה אוהב סינת'פופ,תמשיך עם זה אבל לזלזל ככה במוזיקה אחרת(ועוד עם משפט הווכחני הכי חרוש בעולם-"אני ועוד רבים"?),אז עם כל הכבוד לדעת לנגן אפילו את הסולו הפשוט יחסית של שיר גלאם ממוצע זה לא דבר פשוט וזה באמת לא משנה עם אתה לבוש בבגד גוף צמוד או בחולצת פלאנל קרועה. שבוע טוב ונטול סינתסייזר.
ההתחלה הכוונה לשיר הראשון בויז אנד גירלז? המנגינה בלתי נשכחת, המילים ממש לא. חוץ מזה שזה שיר נחמד,לא יותר מזה. אני מניח שאתה צודק לגבי הקטע של המסר. אולי אם אני אתעמק יותר בטקסטים של בלר אני אשנה דעתי, למרות שגם המוזיקה שלהם לא כ"כ סוחפת אותי. ביר היר נאו הוא האלבום הכי גרוע של אואזיס, למעט הית'ן כימסטרי אולי. הוא ארוך מידי ורועש מידי. נואל גלאגר היה אז בשיא ההתמכרות לסמים, ואולי זאת אחת הסיבות לזה.
אני נאלץ לא להסכים איתך. אני אישית אוהב את כל השירים באלבום הזה למעט Magic Pie ו It's getting better.
WTF??? לאואזיס יותר מסר מבלר? מעבר לעובדה שהשירים של אואזיס, מבחינת מלל, הם בדיחה (באנגליה צוחקים על נואל גלאגר שהוא עובד עם ספר חרוזים), דווקא בלר מאוד להקת Theme, דיימון אלבארן לאורך כל הקריירה ולמעשה עד היום הוא כותב מאוד סאטירי וביקורתי על החברה האנגלית, שומעים את זה מאוד באלבומים שבין Modern life is rubbish ל-The great escape, הליריקה שלו היא אלפי מונים מעל לאואזיס שלמילים שלהם אין שום משמעות (מלבד, אולי Live Forever שבאמת הפך להמנון של התקופה ועדיין - Maybe I don't really wanna know how your garden grows ולעומת זאת קח את הליריקה של פארקלייף שהזכירו אותו כאן ותשווה למי יש מלל "עמוק" יותר). מאוד עמוק. בלר לא רואים את אואזיס מבחינת ליריקה. תקשיב שוב למילים. בפארקלייף וגרייט אסקייפ לוקחים טיפוסים אנגליים וטוחנים את האימג' שלהם לחתיכות. בלי קשר אני לא אוהב להשוות בין אואזיס לבלר. הם לא ממש דומים ונגררו להשוואה הזו בעל כורחם. אני יכול לומר שבלר הם הרבה יותר חתרניים ונשכניים מאואזיס שהיא הרבה יותר להקת מיינסטרים מבלר שתמיד עמדה בין המיינסטרים לשוליים. ועדיין... מה שאמרת לא ממש מחוייב למציאות. אני חושב שההסבר הכי הגיוני הוא שפשוט בלר לא ממש קלעו לטעם שלך, אבל לטיעונים שלך אין שום אחיזה.
הארד רוק וגלאם רוק זה לא בדיוק אותו דבר אם כי יש קשר ברור גם לתתי הסגנונות האחרים שציינת. בעיניי רבים? אני מכיר רבים שמעריצים את הלהקות האלה, כך שטיעון כזה לא תופס בעיניי שאתה אומר "בעיניי רבים". הוא לא מושתת, הוא מאופיין כמו שכל סגנון מאופיין במשהו, ובכל מקרה מה שאתה טוען הוא הכללה לא מדויקת כמו שאפשר לעשות בהרבה סגנונות. אני חושב שאולי אתה לא מכיר מספיק להקות בסגנון הזה ואתה משתמש בסטריאוטיפים. הכללה נכונה שאפשר לעשות על גלאם מטאל/הרד רוק זה שרוב השירים נכתבו על בחורות ועל אהבה נכזבת וכיו"ב, הרבה שירים בנושאים האלה. אני ממליץ על להקת Dokken האמריקאית, היא אחת מהטובות של התקופה אבל היא ממש לא השתמשה בפוזה ומאפיינים חיצוניים כמו שאתה טוען. גם להקת Winger להקה מצוינת לדעתי שהתעסקה במוסיקה נטו. לדוגמא: הרוק המתקדם של שנות ה-70 היה מאופיין בהרבה פומפוזיות, הרבה מכוכבי הרוק המתקדם חיו חיים פזרניים והרימו הפקות ענק להופעות שלהם (עיין ערך קית' אמרסון), אבל האם זה היה קיים בכל להקת רוק מתקדם של התקופה ההיא? לא. אני חושב שאם העלית את הנושא של הזן הנחות ביותר של הרוק, הרי שזה הפאנק, מוסיקת 2 אקורדים שלא הושקע בה שום טיפת מאמץ ומחשבה, שירים של 2 דקות שלא אומרים ולא תורמים כלום, מוסיקאים ברמה סוג ז'. אני בטוח שמבחינה הלחנה יש לא מעט שירים שאוהב ואולי אף אהבתי, אבל אני לא אוהב מוסיקה ממוסחרת, ומוסיקה ממוסחרת לא יכולה להיות מתקדמת! די אם נזכיר שבאותן שנות ה-80 היו גם להקות אדירות מבריטניה כמו Marillion ו- IQ שפעילות עד היום ולקחו את הרוק המתקדם, ומעט פישטו אותה מבחינה הנגינה כפחות וירטואוזית, אך עדיין קטעים ארוכים ומורכבים מבחינה קומפוזיציה. פרוגרסיב מטאל שאב מסינת'פופ? יכול להיות, אבל פרוגרסיב מטאל זה בגדול שילוב של רוק מתקדם (דהיינו רוק שבמקור עם הרבה השפעות קלאסיות וסימפוניות) יחד עם הבי מטאל. חובבי סגנון הפרוגרסיב רוק ומטאל חושבים לדעתי בצדק (למרות שאפשר לומר שהם אליטיסטים) שזו מוסיקה מאד מורכבת, ולגבי המתקדמת (כשמה הוא, פרוגרסיב), הסגנון לא תקוע ונשאר עם מאפיינים תיאורטיים אלא משכלל את עצמו כל השנים. כשאתה רוצה לשמוע להקת פרוג מטאל איכותית אתה תוכל לשמוע מוסיקה אחרת בכל להקה בסגנון הזה, במיוחד מלהקות כמו Riverside ו- Pain of Salvation שהם די חדשניות. אין עוררין ששיא הרוק המתקדם היה בשנות ה-70, אבל בזכות להקות כמו דרים ת'יאטר, הוא מקבל פריחה מחודשת בשנים האחרונות. אני לא שמעתי רוק מתקדם לפני דרים ת'יאטר ובזכותם נכנסתי לכל שורשי הפרוג האפשריים וייטסנייק ובון ג'ובי זה רוק איכותי לטעמי, ושוב אני מדגיש שלא שמעתי כל להקת HAIR METAL או GLAM METAL אפשרית כי יש מאות כאלה. יש גם כאלה שהתעסקו יותר במראה החיצוני מאשר במוסיקה, אבל רבאק שאתה שומע את אחד הזמרים הגדולים ברוק, דיוויד קוברדייל, אי אפשר שלא להתלהב כמאזין. כששומעים את הקלידים של ג'ון לורד, או סולואים בגיטרה של אדריאן ונדנברג או ריצ'י סמבורה זה מדהים. אני בכל מקרה שומע ושופט מוסיקה לפי האוזן ולא לפי העיניים (דהיינו פוזה ומאפיינים חיצוניים).
