נוסטלגיה | סדרת כתבות על היסטוריית המשחק

הנושא בפורום 'פורום כדורגל עולמי' פורסם ע"י פרנקו בארזי, ‏7/2/08.

  1. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    סוף שבוע טוב לכולכם!
    דבר ראשון אני רוצה להגיד שיש לי אישור ממנהל פורום, על כל מקרה...
    טוב, רובכם בטח לא מכירים אותי כי אני חדש בפורום.
    ראיתי שהפורום פה ברמה מאוד גבוהה ויש כאן המון אנשים בקיאים בכדורגל ושמבינים את המשחק.
    הקטע ההיסטורי קצת לוקה בחסר כאן בפורום (לאו דווקא הספציפי הזה, באייסוקר בכלל. כמובן שאני לא מזלזל באף אחד ממכם, פשוט לא כתוב פה כל כך על היסטוריית המשחק)
    בפורום אחר על כדורגל (שכרגע דיי מת) פרסמתי מספר כתבות אשר אותן כתבתי, מקצתם (הכתבה על נבחרת הונגריה.) רק ליקטתי מידע ואגדתי אותו ביחד, אך רובן המוחלט כתבתי ועל כן הקרדיט לעצמי http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/smile.Xxx
    * אני מקווה שתשתתפו באופן פעיל בדיון, מניסיון כתבות לא אקטואליות במיוחד לא זוכות להמון תגובות ולויכוחים. בכל זאת, אשמח אם כן תוסיפו, תחדשו, תעירו, תתווכחו, וכל מה שהופך דיון לדיון טוב http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/icon_thumright.Xxx
    יש פה חבר'ה טובים אני בטוח שאפשר ליצור שיח מעניין וויכוחים מעשירים
    * בינתיים מה שאני שם פה זה כתבות שכבר כתבתי, אך בהמשך אוסיף עוד כתבות (חלקן בשלבי כתיבה)
    * מאוד אשמח לביקורת בונה על צורת הכתיבה, האם הכתבה כתובה טוב, מעניין, או משעמם ויותר מדיי סטטיסטיקות...
    אוקיי, נתחיל

    הקדמה:
    הפעם הכתבה תתחלק לשתי חלקים. החלק ה"כתבתי" והחלק הביוגרפי, שיפתח בדיון חדש, כי יש שם את הביוגרפיה של די סטפנו גם בלי קשר לכתבה הזאת, לכל המעוניינים.
    התחלתי לכתוב את הכתבה בדרבי הקודם שנערך ביום ראשון ה17.2
    מאז עברו שלושה שבועות, ורק היום סיימתי את הכתבה. יש בה, אם זה מעניין אתכם, 5,218 מילים, מה שמסביר את הזמן שלקח לי. עבדתי עליה בממוצע 50 דקות ביום בערך, לבטח מעל 10 שעות בכללי.
    ייתכנו טעויות קטנות פה ושם, בסה"כ מדובר על אירועים מלפני 50 שנה, וגם זה לא בטוח, השתדלתי לקחת ממקורות שנראו לי אמינים.

    קרדיטים:
    בראש ובראשונה אני רוצה להודות לשגיא כהן, שעזר לי אם כי לא במודע.
    שגיא כהן נתן לי את ההשראה לכתיבת הכתבה, שגיא כהן נתן לי הרבה מאוד מידע בכתבה שלו שמצאתי איפשהו. אפילו הרשיתי לעצמי לצטט אותו מילה במילה כמה פעמים, פשוט כי לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר.
    אני מקווה ששגיא לא יכעס על זה, כי ניסיתי להשיג אותו ולבקש את רשותו אך לא הצלחתי. אני מקווה שהקרדיט השמן הזה יספיק לו http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/wink.Xxx

    נעזרתי לכתיבת הכתבה במאות אתרים, עשרות סרטונים עם גולים שלו ומהלכים שלו, מאות תקצירים של משחקים בהם השתתף, חמישה (!!!) משחקים שלמים שלו. חמישה!
    תודה לאמא שלי שתרגמה לי מידע עליו וכתבות עליו בספרדית, תודה לירוס שעזר לי עם פרטי מידע אמינים - אחרי הכל הוא ראה אותו משחק.
    בגלל שהשתמשתי במאות אתרים של מקורות מידע, לא אוכל לתת קרדיט לכולם, על כן אתן קרדיט לעיקריים שבהם:
    קרדיט ענקי לגוגל, אני מודה לאלוהים שברא את מי שהמציא את גוגל.
    קרדיט גדול ליוטיוב
    קרדיט גדול לויקיפדיה
    קרדיט לאתר הרשמי של ריאל מדריד.

    עד כאן קרדיטים.

    עכשיו, לכתבה:

    החץ הבלונדיני – אלפרדו די סטפנו
    על אגדה שעודנה בחיים

    בניגוד לכתבות אחרות בהן הקלמייקס מגיעה בסוף או לקראתו, אני אתחיל בהטלת פצצה.
    אלפרדו די סטפנו, החץ הבלונדיני, אחד השחקנים הכי מעוטרים בתולדות הכדורגל, הוא השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים.
    לא מאמינים? תשאלו את מיגל מוניוז, מאמנו בריאל מדריד, שאמר עליו "הגדולה של די סטפנו הייתה שכשהוא שיחק, היו לך שני שחקנים בכל עמדה."
    לא מאמינים? תשאלו את הלניו הררה, אחד המאמנים החשובים בהיסטורית הכדורגל, שאמר עליו:
    "אלפרדו די-סטפנו הוא הכדורגלן הטוב ביותר בכל הזמנים, הרבה יותר טוב מפלה."
    עדיין לא מאמינים? תשמעו מה היה לאדם שלא ממש ידוע בצניעותו לומר בנושא – "אני לא יודע אם אני הייתי יותר טוב מפלה, אבל אני יכול להגיד מבלי לחשוב פעמיים שאלפרדו די-סטפנו היה טוב ממנו."
    ההוא שאינו ידוע בצניעותו, אולי במקרה אתם מכירים אותו, קוראים אותו דייגו ארמנדו מראדונה.
    בזמן כתיבת שורות אלו, נערך לדי-סטפנו טקס בהשתתפות אלפי אוהדים לבנים, ובהשתתפות ראשי פיפ"א ובראשם ספ בלאטר. במהלך הטקס נחשף במגרש האימונים של ריאל מדריד פסל ברונזה ענק בו נראה די סטפנו חוגג את אחד משעריו הרבים כמה שחקנים זכו לכבוד כזה?
    איני רוצה לשעמם אתכם, אך מצד שני יש צורך לכתוב את כמות התארים הבלתי נתפסת, בשביל לחזק את הטענה הזו, הטענה שאלפרדו די סטפנו היה הכדורגלן הטוב ביותר. נעבור עליהם רגע ברפרוף קצר:
    הוא זכה בשתי אליפויות עם ריבר פלייט, באחת מהן היה גם מלך השערים.
    הוא זכה באליפות קולומביה ארבע פעמים בחמש עונות במדי קבוצת מילונאריוס.
    הוא זכה בשמונה אליפויות בלה-ליגה במדי הבלאנקוס.
    הוא זכה בחמישה גביעי אירופה לאלופות ברציפות, גם כן במדי הבלאנקוס.
    הוא זכה פעם אחת בקופה אמריקה, פעם אחת בגביע הביניבשתי, פעם בגביע הלטיני ופעמיים בגביע המלך.
    הוא זכה בתואר מלך השערים בארגנטינה
    הוא זכה בתואר מלך השערים בקולומביה שלוש פעמים
    הוא זכה בתואר הפיצ'יצ'י חמש פעמים
    הוא זכה בתואר כדורגלן השנה באירופה פעמיים, עוד פעם כדורגלן השנה בעולם ושלוש פעמים בתואר כדורגלן השנה בדרום אמריקה,
    וזוהי רק רשימה חלקית ביותר של תאריו האישיים!

    http://www.overtimeonline.co.uk/galleryimages/thumbs/mediumDiStefano.Xxx
    רשימת תארים בלתי נתפסת. די סטפנו

    זה אמנם היה מעט ארוך אבל זה הכרחי כדי להבין את גדולתו של השחקן הזה. למעשה, כל קבוצה בה שיחק זכתה בתואר תחת "פיקודו".
    עד כדי כך גדול הוא היה, שהמיתוס הרווח הוא ששני צעירים ארגנטינאים נסעו לטיול אופנועים בדרום אמריקה.
    בפרו הם הלכו לראות את המאצ'ו פיצ'ו, בברזיל את נהר האמזונס, בצ'ילה את מדבר האטאקאמה, ובקולומביה - הלכו לראות את אלפרדו די-סטפנו. אחד מאותם שני בחורים צעירים, סיפר שנים אחר כך שזה הרגע בו הבין את יעודו בחיים. די סטפנו קבע אז שהוא לא יוכל להיות שוער מקצועי.
    מעניין איך הייתה נראית ההיסטוריה של דרום אמריקה אם לדי-סטפנו הייתה אבחנה מקצועית פחות דקה, כי לבחור הצעיר ההוא קראו צ'ה. צ'ה גווארה.
    אז למה בעצם, מלבד רשימת התארים הבלתי נתפסת שלו, די סטפנו נחשב לפלא לא פחות גדול מהמאצ'ו פיצ'ו ושאר פלאי דרום אמריקה?
    די סטפנו היה האבטיפוס לשחקן המודרני, "השחקן הטוטאלי". הוא שיחק בכמעט כל עמדה על המגרש, כשהמועדפת עליו הייתה - "אני רוצה להיות חלוץ מרכזי, בדיוק כמו ארסניו אריקו (הכוכב הגדול של אינדפנדיינטה בשנות ה30 וה40, מלך השערים של הליגה הארגנטינית בכל הזמנים)."
    למרות זאת די סטפנו שיחק לעיתים קרובות גם כקשר קדמי, ולעיתים אף כקשר מרכז. הוא גם ידע לשחק מצוין בהגנה ולא פעם שיחק בתפקידים הגנתיים, בניגוד לחלוצים גדולים אחרים שלא ידעו לעשות הגנה, אך במרבית הפעמים הוא שיחק בכל עמדה התקפית אפשרית. היו לו בעיטות מצוינות, ראיית משחק וטקטיקה מעולה, הרבה מנהיגות, יכולת כדרור, ניהול משחק שוטף, יכולת ארגון ומסירות מדויקות, ובעיקר, הרבה כושר גופני. אלא שזכו לראותו אמרו שהבחור היה רץ במשך 90 דקות לאורכו ולרוחבו של המגרש, מגן, חוטף, מוסר, בועט, ומבקיע. בעיקר מבקיע.

    http://www.bbc.co.uk/fivelive/sport/greatestteam/images/realmadrid_main.Xxx
    די סטפנו מבקיע את הגול השני נגד פרנקפורט בגמר 60'

    די סטפנו כבש בכל הקריירה שלו 893 שערים, מקום חמישי בטבלת כובשי השערים של כל הזמנים (חמישי רק לפלה, ארתור פרידנריך, פרנץ בינדר ורומאריו), הוא מלך השערים של גביע אירופה לאלופות בכל הזמנים (ראול, שבצ'נקו וואן-ניסטלרוי אמנם עקפו אותו, אך במתכונת של יותר משחקים - ועל כן אמרתי רק גביע אירופה לאלופות), הוא מלך השערים של ריאל מדריד בכל המסגרות (310) ושלישי בטבלת המבקיעים של הליגה הספרדית. יש, כידוע, שני סוגים של סקוררים. אלא שלנצח יבקיעו צמד בגארבג' טיים, ואלו שיבקיעו את השער הראשון או את שער הניצחון. די סטפנו היה שייך לסוג השני.
    הנה נתון שיעזור לכם להבין יותר טוב – ריאל מדריד זכתה חמש פעמים ברציפות בגביע אירופה לאלופות במחצית השנייה של שנות ה50. אמנם הקבוצה הזו זכורה קולקטיבית כקבוצה של די סטפנו ופושקאש, אבל פושקאש שיחק רק גמר אחד מתוך החמישה. די סטפנו שיחק בכולם, ובארבעה מחמשת הגמרים הוא הבקיע את השער הראשון. בחמישי הוא הבקיע את השני ובישל את הראשון.
    כשדי סטפנו היה במיטבו, יכולת להעלות לצידו עשרה קונוסים ואף קבוצה לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מחצי שעה.
    באחד מהמשחקים האלה, נגד מילאן ב58', זה לקח קצת יותר מחצי שעה. מילאן הייתה טובה יותר ועלתה ליתרון. די סטפנו השווה. מילאן שוב עלתה ליתרון. תוך שתי דקות די סטפנו גרם לשוויון. בדקות הסיום ובהארכה הוא שיחק לבד נגד הקבוצה הכי טובה שמילאן הציגה עד העידן ההולנדי שלה (השלישייה גר-נו-לי, גונאר גרן, גונאר נורדהאל ונילס לידהולם).
    נחשו אתם מי ניצח את המשחק הזה.
    די סטפנו, אם זה עדיין לא הובן, הוא הווינר הגדול בתולדות המשחק.
    הוא היה שחקן אהוב מאוד ואדם נחמד ואהוב על הבריות, לדוגמה, בקיץ שנת 61' פרש לאדיסלאו קובאלה, כוכב היריבה המושבעת בארסה, מכדורגל. נערך לכבודו משחק פרידה – בארסה נגד קבוצת פאר ספרדית. די סטפנו (ביחד עם פושקאש) עלה למגרש במדי בארסה. מעניין אם מסי למשל היה עושה מחווה דומה אם ראול יפרוש מכדורגל. חבריו לקבוצה סיפרו שעל אף שהוא היה הכוכב בכל מקום בו דרך, מעולם לא היו לו גינונים של סטאר והוא תמיד היה חביב אל כולם.
    מדוע, אם כך, השחקן הטוב בתולדות המשחק לא זכה להכרה הראויה לו מחוץ לספרד, קולומביה וארגנטינה? אולי בגלל הקריירה הבינלאומית שלו. באותן שנים הבמה הבינלאומית זכתה להרבה יותר הכרה מאשר זירת הקבוצות. אף אחד באותן שנים לא ממש ידע על המתרחש בשאר הליגות בעולם. באותן שנים, שחקנים נבחנו רק על פי הקריירה הבינלאומית שלהם. אלפרדו די סטפנו לא רק שמעולם לא זכה במונדיאל, אלא מעולם אף לא שיחק בו.
    ב1950 החרימה נבחרתו ארגנטינה את משחקי גביע העולם שנערכו בברזיל – בגלל שארגנטינה רצתה לארח אך הפסידה את האירוח לברזיל. ב1954 הוא כבר קיבל אזרחות ספרדית ורצה לשחק בנבחרת ספרד, אך האישור לכך עוד לא התקבל עקב פוליטיקות וסכסוכים פנימיים בפיפ"א. ב1958 נבחרת ספרד לא העפילה לטורניר הגמר . ב1962 הוא הוביל את נבחרת ספרד לטורניר הגמר עם קמפיין מוקדמות מוצלח, אך לא שיחק בטורניר הגמר עקב פציעה (שעתידה הייתה לגרום לפרישתו).
    כך, בעצם, מעולם לא זכה השחקן הטוב בכל הזמנים להפגין את יכולתו על הבמה שללא ספק הייתה נותנת לו את התואר (כלומר, שמו לא עולה כמעט אף פעם בדיונים על השחקן הטוב בתולדות המשחק).
    אך בכל זאת, צילומי המשחקים שנותרו, העדויות של אלו שזכו לראות אותו משחק, ובעיקר רשימת התארים הבלתי נתפסת לא מותירים מקום לספק.
    אלפרדו די סטפנו, החץ הבלונדיני, היה השחקן הטוב בתולדות המשחק.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏10/3/08
  2. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    הגמר הגדול מכולם: נס ברצלונה


    26 במאי, 1999, ברצלונה.
    שעת דמדומים. קר בחוץ, אבל בסקירה כללית של "כיכר קטאלוניה", הכיכר המרכזית בברצלונה, תוכלו לראות עשרות אלפי אוהדים, אנגליים בעיקר, ללא חולצה, שיכורים, שרים שירי הלל לאליליהם בעלי הסטופקס. אט-אט, מטפטפים עשרות אלפי האנשים אל עבר האוטובוסים, נוסעים בדרכם לאיצטדיון הכדורגל המיתולוגי, ה"קאמפ נואו", בלי לדעת שהם עומדים להיות עדים לאחד מהרגעים הגדולים בתולדות הכדורגל.
    עוד קודם לכן, בחצי הגמר, מנצ'סטר הוכיחה שהיא יודעת לחזור מפיגור. היא פגשה אז את יובה בדלה אלפי, פיגרה 2-0 אך לבסוף ניצחה 3-2 ועלתה לגמר.
    90 אלף האוהדים ביציעים יצרו אווירה מדהימה, אולי הם הרגישו את העומד להתרחש.
    המשחק נפתח, אווירה מחשמלת.
    דקה חמישית, עבירה מתבצעת על שחקן באיירן כ20 מטר מהשער, לא במרכז המגרש אלא קצת שמאלה מצד ההתקפה.
    מריו באסלר, הפלימייקר הגרמני, לוקח את הבעיטה. שישה שחקנים בחומה מסתירים את הכדור לפטר שמייקל, השוער האגדי, שהולך ימינה (שלו). הכדור? לצד השני, 40 אלף אוהדי באיירן ביציעים חוגגים, השער המוקדם נותן תחושה שעומד להיות משחק קצבי עם הרבה הזדמנויות.
    לפחות ככה חשבנו. 85 הדקות שלאחר מכן היו משמימות למדיי,
    באיירן הייתה עסוקה להתגונן (ועשתה זאת היטב), מנצ'סטר שיחקה עם כדורים ארוכים שלא הולידו כלום, ואפילו לא הייתה קרובה לגול. מי אז האמין שהיא תנצח את המשחק?
    ככל שהזמן עבר כך ניהיו יותר מיואשים אוהדי מנצ'סטר, הקבוצה שלהם לא הצליחה ליצור מצבים, בטח שלא להתקרב לשער.
    הדקה היא 90. אוהדי באיירן ביציעים כמעט מחרבנים מרוב התרגשות.
    הכל בידיים שלהם, ובנוסף לכך מנצ'סטר לא נראתה כקבוצה שמסוגלת לכבוש.
    השופט הולך לעבר השופט הרביעי, מסמן באבצעותיו את המספר שלוש. מעטים הם האוהדים האנגליים שעוד האמינו שיש תקווה.
    השעון מראה על 90:05, כדור שמורם לרחבה ננגח על ידי סמואל קופור, ומגיע לדיוויד בקהאם, שמוצא במסירת עומק את גארי נוויל באגף שמנסה להכניס כדור לרחבה, אך הכדור מורחק לקרן על ידי אפנברג (אותו אפנברג ששנתים מאוחר יותר, במילאנו בגמר נגד ולנסיה, יבקיע בפנדל שישווה את התוצאה, ויגרום בסופו של דבר לפנדלים בהם באיירן ינצחו)
    הדקה היא 90:20, גם שמייקל נמצא ברחבה, בקהאם מרים, אך הכדור מורחק על ידי אותו בסלר, שהביא לבאיירן את היתרון שלה. שמייקל בריצת אמוק חזרה לעבר השער לא הספיק לראות את גיגס קולט את הכדור 20 מטר מהשער ומשחרר בעיטת דרדלה, הוא גם לא הספיק לראות את מספר 10 של מנצ'סטר, טדי שרינגהאם, משתלט על הדרדלה, ומקו החמש משחרר עוד דרדלה שנכנסת פנימה. האבוקות נדלקות, הרעש מחריש אוזניים.
    את אלכס פרגוסון ושאר הצוות המקצועי משתוללים משמחה שמייקל דווקא כן הספיק לראות, אך גם הוא, ובטח שאר אוהדי מנצ'סטר לא האמינו שהמשחק לא יילך להארכה.
    כדור סתמי שנבעט על ידי הגנת מנצ'סטר מגיע לאולה גונאר סולישאר, "הרוצח בעל פני התינוק", שמשתלט יפה, מנסה להרים אך נחסם על ידי סמואל קופור. תזכרו אותו.
    הדקה היא 92, אל כדור הקרן הולך בקהאם. המתח באיצטדיון מגיע לגבהים חדשים.
    לפתע, אנשים מתחילים להאמין. בכל זאת, כשבקהאם מרים קרן, משהו קורה
    בקהאם מסובב. הנגיעה הראשונה שייכת למחליף הראשון, שרינגהאם, ומראשו הכדור מגיע למחליף השני עם הנגיעה השנייה, סולישאר, שבחסות כיסוי לקוי של השומר שלו - קופור, מחמישה מטר לא מתבלבל ועם השפיץ בועט לרשת העליונה. הרשת רועדת, ואז נדמה שהעולם חרב.

    http://img155.imageshack.us/img155/745/goal93wr7.Xxx

    בצהוב - שרינגהאם, בכחול - סולישאר, באדום - קופור.


    כולם קופצים, השדר צועק בהתרגשות בבליל מילים בלתי מובנות, המצלמה רועדת, בני הבית צועקים, הקהל משתולל, הרעש הוא מחריש אוזניים, נדמה שכל זה לא קורה, כאילו הרגע הזה הוא תסריט של סרט הוליוודי, לא של משחק כדורגל.
    בו ברגע, אתה מבין שאתה עד להיסטוריה. אתה יודע, שגמר כזה לא תראה עוד הרבה זמן, ואולי לא תראה עוד בכלל.
    מהפכים דרמטיים היו גם לפני הגמר אז ואחריו, אבל ספק אם היה עוד רגע שהבהיר טוב כמותו את מהות הכדורגל, את תכלית הכדורגל, זה היה רגע שכלל הכל ומכל - שמחה, עצב, פליאה, תמהון, שגעון, התרגשות, ריקנות, הלם, ואפשר להמשיך עוד ועוד...

    http://img178.imageshack.us/img178/7577/kuffourmk1.Xxx

    סמואל קופור. הרגע החקוק בזכרון.

    זה היה הקליימקס שלעד ייזכר, אנשים שונים יגידו דברים שונים,
    אבל לדעתי הרגע שהכי ייחרט בזכרון, יותר מההרמה של בקהאם, יותר מהנגיחה הראשונה של שרינגהאם, יותר מההמשך האווירי של סולישאר, יותר מחגיגות האוהדים ביציעים, יותר מהסלטות של שמייקל, יותר מהתוגה של אוליבר קאן, יותר מהבכי החרישי של קרסטן יאנקר הענק, יותר מהכל, הוא הרגע בו המצלמה התמקדה בסמואל קופור, הגנאי הבינלאומי של באיירן, כשהוא צעד לעבר קו האמצע, רועד בבכי בלתי-נשלט, מכמיר לב, מתיישב על הקרקע, וחובט בזעם מעורה בעצב, ייאוש, פליאה, חוסר אונים, זועק זעקה שוברת לב, קם ומתנדנד כשיכור אל עבר חצי המגרש שלו. אותם אגרופים אשר הכו בדשא, נחקקו בתודעתי יותר מכל דבר אחר באותו הגמר.
    כי אותו רגע, לפחות מבחינתי, הראה שכדורגל הוא הרבה יותר מסתם משחק.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏7/2/08
  3. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    הנבחרת הטובה בכל הזמנים או פושקאש, שבש והגישה ששינתה את פני הכדורגל


    אני מניח שכולכם מכירים את פרנץ פושקאש אז אני לא ארחיב עליו כדי לא לשעמם אתכם עד מוות עם בלבולי השכל המתמשכים שלי שאני לא מצליח לעצור אותם
    אומרים שהמשחק החשוב בהיסטוריה של הכדורגל המודרני הוא המשחק בו ניצחה נבחרת הונגריה המופלאה של פושקאש והמאמן שבש 6-3 את נבחרת אנגליה בוומבלי (זה היה, אגב ההפסד הראשון של אנגליה בוומבלי)
    על זה אין כמעט מחלוקת, מה שיש עליו מחלוקת זה למה הוא היה המשחק החשוב בכדורגל המודרני
    יש שיגידו שבמשחק הזה הוכחה באופן מוחץ עדיפותה של תפיסת הכושר הגופני של מזרח אירופה (והונגריה בכללה) על תפיסת הכושר הגופני ואיך להשתמש בו של מערב אירופה (ואנגליה בכללה)
    לפי דעתי זה ממילא היה מוכח אם לא במשחק הזה, אז במשחק שאחריו ואם לא בו אז במשחק שאחריו וכן הלאה
    יש שיגידו שזה בגלל שבמשחק הזה הוכח באופן מוחץ שהתפיסה המזרח-מרכז אירופית של הכדורגל מה שנקרא כיום טקטיקה היא העתיד, אבל גם זה היה מוכח ממילא בתוך שנה שנתיים, גם בלי המשחק הזה בוומבלי.

    http://www.youthfootballfestival.org/images/puskas.Xxx

    פרנץ פושקאש. מנצח הקונצרט ההונגרי.

    הסיבה שהמשחק הזה היה החשוב ביותר בכדורגל המודרני היא התפיסה האסטית (אם כי גם הטקטית) השונה בתכלית ששינתה את פני המשחק, אותה תפיסה שפיתח גוסטב שבש וביצע פרנץ פושקאש וחבריו לאותה נבחרת.
    בעקרון פעם היו שתי גישות עיקריות בנוגע לאסטתיות של הכדורגל,
    והם "הגישה הטריטוריאלית" ו"הגישה הווירטואוזית"
    הגישה הראשונה, שהייתה נהוגה בעיקר באנגליה אבל באירופה כולה גרסה שכדי לנצח במשחק אתה צריך לנצח במגרש, כלומר הקבוצות שאפו לנהל את המשחק בטריטוריה הנוחה להם, נגיד הם היו צריכים שער - שמים עוד שחקנים 20 מטר משער היריב. אסור לספוג? שמים עוד שחקנים 20 מטר מהשער שלך. בכל מקרה הגישה המרכזית הייתה שאתה צריך לזהות איפה במגרש יש לך יתרון ולגרום לכך ששם יתנהל רוב המשחק - גם שלך וגם של היריב.
    הגישה השנייה, שהייתה נהוגה בעיקר בדרום אמריקה, גרסה שכדי לנצח במשחק אתה צריך לשלוט בכדור. זאת אומרת שכדי לנצח אתה צריך להתבסס על מבצעי יחיד של שחקנים לפי עמדות קבועות, כלומר המשחק הווירטואזי דגל בעמדות קבועות כגון מגן ימני מול קיצוני שמאלי,
    בלם אחורי מול חלוץ מרכזי, קשר מול קשר, כך שאם בכל עמדה יש לך שחקנים ששולטים טוב יותר בכדור - תנצח. או במילים אחרות - כדורגל שמתבסס על יכולת אישית ווירטואוזית.
    בתחילת שנות ה50 אמנם התחילו להתפתח גישות שונות כגון משחק הקיצונים הבריטי או הנבחרת האוסטרית של הוגו מייזל, אבל זה היה בסך הכל פרשנות חדשה למשחק הטריטואלי או למשחק הווירטואוזי.
    מה שהנבחרת ההונגרית של גוסטב שבש הציגה באותו משחק היה תפיסה מדהימה ושונה לחלוטין של הכדורגל:
    ההונגרים לא ניסו לשלוט בטריטוריה (למרות שהיא כן שלטה בה), וגם לא ניסתה לשלוט בכדור (למרות שהיא שלטה גם בו).
    מה שההונגרים התמקדו בו היה שליטה בקצב המשחק!
    מה שההונגרים הציגו היה תפיסה שונה בתכלית של הכדורגל הקבוצתי. הנעת כדור, שטף משחק, חילופי מקומות שגרמו לכך שהם יכלו לשנות את הקצב ברצונם בלי שהאנגלים ההמומים יוכלו בכלל לעשות משהו!
    את המשחק פתחה הונגריה בהתלהבות וזזה מהר מדיי על המגרש מכדי שהאנגלים יוכלו לעשות משהו. אחר כך ההונגרים עברו לשליטה טריטוראלית משמימה בהגנה, אך לאחר מספר דקות שוב פצחה בכדורגל מסחרר ומהיר בקצב בלתי פוסק עם חילופי מקומות והנעת כדור שוטפת למשך מספר דקות. ההונגרים שלטו במגרש, והם גם שלטו בכדור. אבל הם בעיקר, הכתיבו את הקצב. כשצריך - האטו, וכשצריך פשוט פתחו בכדורגל התקפי בקצב מסחרר בניצוחו של פושקאש שלא הותיר לאנגלים סיכוי. כך שההונגרים לא רק שינו את מהות המשחק, אלא גם ואולי בעיקר את האסתטיקה שלו, ויצרו תקדים ראשוני לכל הקבוצות הגאוניות אחריהן (ברזיל 58', ברזיל 70', ברזיל 82', הולנד 74', צרפת 98' וכו' וכו') - תקדים בו הקצב הוא האלמנט המרכזי.

    וכמובן, כמו כל הקבוצות הגדולות באמת (הולנד 74'), גם כאן הסיפור היה טרגי.
    במונדיאל 54' הגיעה הנבחרת הטובה בכל הזמנים עד לגמר כולל ניצחון 8-3 על נבחרת מערב גרמניה במוקדמות, אבל במשחק ההוא פושקאש נפצע ב"חיסול ממוקד" של בלם גרמני.
    ברבע הגמר שנערך בברן אשר בשוויץ (הגמר אגב מכונה עד היום "קרב ברן") במקום כדורגל השחקנים על המגרש פשוט הלכו מכות. כניסה אחר כניסה, תאקל חריף אחר תאקל חריף, וכמובן - פציעה אחר פציעה (בעיקר בשורות חלוצי הנבחרת ההונגרית) בשלבים מסויימים המשחק כאילו הופסק (למשל כאשר הברזילאי דז'למה סנטוס רץ אחרי ההונגרי שיבור (ההוא ששיחק בבארסה) מסביב למגרש כדי לתת לו מכות.

    http://www.soccernet.com/images/2002wc/history/johnhist/EMP-Hungary-v-Brazil-349033.Xxx

    שחקן הונגרי ושחקן ברזילאי מביטים זה בזה באיבה. מתוך קרב ברן.

    לברזילאים אגב זה לא עזר ונבחרת הונגריה ניצחה 4-2. לברזילאים זה לא עזר, אבל את ההונגרים זה מוטט. בגלל שרוב שחקני החלק הקדמי נפצעו בקרב ברן המאמן שבש היה חייב מכורח הנסיבות להחליף חצי מהחלק הקדמי של נבחרתו.
    בחצי הגמר מול אורגוואי זה עוד הספיק (4-2 להונגריה), אבל הכדורגל הקצבי והשוטף של ההונגרים נעלם. הם כבר לא הצליחו לעשות את המהלכים המרהיבים של חילופי מקום מתוזמנים, פריצות מסחררות באגפים וכו'.
    לגמר מול נבחרת מערב גרמניה ממוצעת ואפורה הגיעה הנבחרת הטובה בכל הזמנים כשברור לכולם שמגיע לה לזכות, אבל עם פושקאש לא מתפקד בעקבות אותה פציעה. ההונגרים כבר הובילו 2-0 אבל לבסוף הגרמנים הפכו את התוצאה ל3-2 מה שנחשב לזכייה המפתיעה בכל תולדות המונדאלים ולאחד הסיפורים הטרגיים ביותר בתולדות הכדורגל.
    כך בעצם קבוצת הכדורגל הטובה בכל הזמנים נפלה קורבן לתסכול אלים של יריבות בינוניות.
    ואולי זה בעצם משל על גאונות?
    בכל מקרה שנתיים אחרי ההפסד לגרמניה נבחרת הפלא ההונגרית הפסידה באופן סופי ליריבים אלימים - הפלישה הרוסית להונגריה. נבחרת הפלא פורקה, שחקניה התפזרו והקסם שאפף את נבחרת הפלא נעלם.

    http://www.aplaton.co.il/images/81-2.Xxx

    אנגליה והונגריה עולות למשחק החשוב בהיסטוריה

    נעלם? לא לגמרי. בכל פעם שאתם שורקים בהתפעלות אחרי מהלך קבוצתי מסחרר, בכל פעם שאתם מוחאים כפיים לאחר הנעת כדור מושלמת, אתם בעצם מריעים לנבחרת הטובה ביותר בכל הזמנים.

     
    נערך לאחרונה ב: ‏7/2/08
  4. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    הדרג השני של השחקנים


    כולנו יודעים שיש קונצנזוס על כך שמאראדונה ופלה הם השחקנים הכי טובים בהיסטוריה
    מרוב הדיבור עליהם אנשים שוכחים לפעמים שיש שחקנים גדולים אחרים, חלקם לא פחות מהשניים שלמעלה, שעשו דברים גדולים לא פחות. פשוט שוכחים מהם. היום אני אכתוב על כמה מהם

    מספר 14 האגדי:

    http://www.voetbalfocus.nl/imgs/cruijff-j_11.Xxx


    אני מדבר כמובן על יוהאן קרויף, אחד השחקנים הטובים בהיסטוריה, נחשב לשחקן האירופאי הטוב ביותר ולבטח ההולנדי הטוב ביותר.
    תשכחו מקומאן, ואן באסטן, או רייקארד. מדובר בהולנדי הטוב ביותר שהיה אי פעם, מנהיגה הבלתי מעורער של הנבחרת הגדולה משנת 74' עליה אני אכתוב בחלק ב'. הוא הוביל את הנבחרת ההולנדית עד לגמר המונדיאל בשנת 74' אחרי ניצחונות על בולגריה ואורגוואי, אך בגמר בו נחשבה לפייבוריטית הפסידה, בדיוק כמו הונגריה של פושקאש, לנבחרת מערב גרמניה אפורה וממוצעת.
    קרויף נחשב למה שנקרא כדורגלן טוטאלי, כידוע ריינוס מיכלס המציא בזמנו כדורגל טוטאלי, ובשביל לשחק אותו הוא היה צריך כדורגלן טוטאלי והוא מצא כזה בדמותו של מספר 14 האגדי.
    קרויף השחיף היה ידוע בתנועתיו הקלילות והחינניות, ביכולת הכדרור המרשימה ובזריזות המסחררת שלו.

    בובי צ'ארלטון:

    http://www.wembleystadium.com/NR/rdonlyres/147D1F2D-D0D8-4E58-A302-E8A435EA463F/45001/BobbyCharlton.Xxx

    בובי צ'ארלטון הוא ללא ספק שחקנה הטוב ביותר אי פעם של מנצ'סטר יונייטד, ולבטח אחד השחקנים האנגליים הטובים ביותר אי פעם. מאט באזבי גילה אותו בגיל 17 וצירף אותו למועדון (הוא אחד מ'תינוקות באזבי', כך כונו על ידי התקשורת מספר שחקנים צעירים של מנצ'סטר יונייטד שהוקפצו לבוגרת על ידי באזבי) בשורותיו שיחק 19 שנה, עם מנצ'סטר זכה באליפות האנגלית בשנים 57' 65' ו67' ואף זכה איתה בגביע אירופה לאלופות ב68'
    לנבחרת האנגלית הוא הצטרף בשנת 58' ואף זכה עימה במונדיאל 66'
    ניצל בשנת 58' מהתרסקות המטוס מה שנקרא אסון מינכן, בה נהרגו 8 שחקנים וביניהם דנקן אדוארדס שנחשב לאחד מתינוקות באזבי היותר טובים. ד"א המשחק האחרון של תינוקות באזבי ביחד נערך בבלגרד מול הכוכב האדום והסתיים בניצחון 5-4 למנצ'סטר. מה שאנשים קצת פחות זוכרים זה את ה7-2 על ארסנל בהייבורי בו גם כבש צ'ארלטון

    היה זכור בעיקר בגלל ראיית המשחק המצויינת שלו, בעיטותיו החזקות, וניהול המשחק המחוכם שלו.

    אלפרדו די סטפאנו: בעתיד הוא יקבל כתבה משלו לא לדאוג

    מישל פלאטיני:

    http://www.planetworldcup.com/LEGENDS/platini.Xxx

    אחד השחקנים הצרפתיים היותר טובים. הנהיג את נבחרת צרפת בשנות ה70 המאוחרות ובשנות ה80, הוביל מועדון צנוע כמו סט אטיין לאליפות בשנת 81 ובעונה שלאחר מכן עבר ליובה בה שיחק חמש שנים אותה הוביל ל2 סקודטו ולזכייה בגביע אירופה לאלופות (עליה האפיל אסון הייזל, בו התרסק היציע של ליברפול ועשרות אנשים מתו)
    הוא אחד השחקנים הבודדים שזכה פעמיים בתואר כדורגלן השנה בעולם והשחקן היחיד שעשה זאת שנתיים ברציפות (84' ו85') הוא גם נבחר 3 פעמים ברציפות לשחקן השנה באירופה (83' 84 ו85')
    התואר היחיד שלו במדי נבחרת צרפת היה הזכייה ביורו 84' אותו סיים כמלך השערים
    לאחר שהיה הקפטן של צרפת, הוא נהיה המאמן של צרפת. ארבעה שנים נמשכה הקדנציה שלו שהסתיימה בלא-כלום. כיום הוא משמש כנשיא אופ"א

    רוברטו באג'יו:

    http://images.one.co.il/images/d/gg103393.Xxx

    נחשב לאיטלקי הטוב בכל הזמנים (אם כי יש שיחלקו על קביעה זו ובכללם אני), ואחד מהשחקנים הכי טובים בשנות ה90. רשימת הקבוצות בהן שיחק היא ארוכה מאוד - הוא החל את הקריירה בויצ'נצ'ה מהליגה השלישית בשנת 81 בגיל 15, ב85 עבר לפיורנטינה בשורותיה שיחק 5 שנים, 95 משחקים וכבש 40 שערים ונחשב לכוכב שלה. בשנת 90' זיהתה את הכשרון הגדול יובנטוס והיא רכשה אותו בסכום הגבוה ביותר אי פעם עד לאותה תקופה - 19 מיליון דולר
    ב1990 הוא גם שיחק במדי נבחרת איטליה לראשונה ואיתה הגיעה לחצי הגמר בו הפסידה לארגנטינה. התואר הראשון שלו היה ב93' במדי יובה איתה זכה בגביע אופ"א
    באג'יו זכור בעיקר בגלל מונדיאל 94' שנערך בארצות הברית בו כבש חמישה שערים, שכיאה לבאג'יו היו שערים חשובים ולא שערים של מ3-0 ל4-0. לגמר הוא הגיע נגד ברזיל במשחק משמים שהלך לפנדלים, ברזיל הובילה 3-2 לאחר ארבע בעיטות לכל קבוצה. באג'יו היה חייב לכבוש, אך בעט החוצה. סוף טרגי (מבחינת מונדיאלים) לשחקן גדול.
    הסקודטו הראשון שלו היה בשנת 95' עם יובנטוס, משם עבר למילאן וגם איתה זכה באליפות (96') בשנת 97' הוא שיחק בשורות בולוניה וכבש שם בצרורות. במונדיאל 98' הוא והנבחרת הפסידו לצרפת וחלום הזכייה במונדיאל נשבר. לאחר מכן עוד שיחק בשורות אינטר וברשיה אך לא עשה משהו מיוחד בשורותיהן.

    מספר 6 האגדי פרנקו בארזי:

    http://it.uefa.com/MultimediaFiles/Photo/magazine/Magazine2005/391301_MEDIUMSQUARE.Xxx

    המאצ'ו האולטמטיבי (גם בתווי הפנים, אגב).
    אזהרה מראש: הדברים שאני עומד לכתוב כאן לא יהיו אובייקטיבים בעליל ואין לקחת אותם ברצינות (מלבד הסטטיסטיקות)
    שחקן ההגנה הטוב בכל הזמנים! לא רואה אף אחד אחר ממטר. כלום לא משתווה לגרזן הזה, בארזי. לא היה ולא יהיה עוד סמל כמותו ובמיוחד במילאן. 20 שנה הוא שיחק במילאן (מ1977 עד 1997) והיה הבורג המרכזי בהגנה שלה. כמה נשמה, כמה מלחמה, איזה סמל גדול, איזה בלם גדול! מי זה קומאן?! יחסית לבלם הוא לא היה גבוה, 1.75, אבל המלחמה הבלתי מתפשרת שלו, התיקולים האגרסיביים, מעין אב טיפוס של גאטוסו.
    הוא היה הבורג המרכזי ברביעיית ההגנה הטובה בהיסטוריה - בארזי, מאלדיני, קוסטקורטה, וטאסוטי.
    הוא זכה עם מילאן בשש סקדוטי (אליפות איטליה למי שעוד לא יודע) ובשלוש גביעי אירופה.
    הקריירה הבינלאומית שלו כללה חלק מהסגל במונדיאל 82' כמחליף (היה אז רק בן 22)
    הוא פספס גם את מונדיאל 86' אבל במונדיאל 90' הוא סוף סוף שיחק וזכה עימה במקום השלישי
    ב94' הוא היה כל כך קרוב להניף את הגביע, אבל כאמור איטליה הפסידו לברזיל מהחטאת הפנדל של באג'יו (אגב גם בארזי החמיץ פנדל - את הראשון)
    הגליצ'ים שלו, המרפקים, הגולים המעטים אך המדהימים, המנהיגות, הלוחמה, המנהיגות, התשוקה, המנהיגות, משחק הראש, המנהיגות, המסירות, המנהיגות, היותו איטלקי... אחחח
    השחקן הגדול בהיסטוריה לדעתי, על זה יחלקו כמעט כולם
    מצד שני אף אחד לא יחלוק על כך שהוא האיטלקי הכי אנדרייטד ביקום.

    ג'ורג' בסט - אגדה עם סוף טרגי

    http://www.mediastorehouse.com/image/George-Best-10x8-Print_172679.Xxx

    אחח, ג'ורג'י בסט. לא תמצאו דוגמה טובה יותר לשחקן גדול שהשתן עלה לו לראש.
    את החיפושית החמישית גילה סקאוט של מנצ'סטר בעיירה קטנה בצפון אירלנד, לאחר שהסיפורים הרבים על ילד הפלא הגיעה גם לאוזניהם של ראשי היונייטד. בעקרון לא הוא גילה אותו - הסיפורים עליו היו רבים והרבה סקאוטרים באו לראותו, אך רובם ככולם קבעו שהוא עוד לא מספיק בשל פיזית לכדורגל האנגלי.
    כולם חוץ ממאט באזבי, שהתעקש על הבאתו לאולד טראפורד.
    בזכות הכשרון הגדול, מהר מאוד נהפך ג'ורג' לבסט (מין משחק מילים מגניב שכזה שהמצאתי)
    ילד הפלא הגיע בדיוק בזמן למנצ'סטר יונייטד. לאחר אסון מינכן ב58' כולם חשבו שהקבוצה הזו גמורה. עד שעלה לבוגרים בעונת 62-63 ג'ורג' בסט. "השילוש הקדוש" - בסט, דניס לאו ובובי צ'רלטון הוביל את השדים האדומים לזכייה בגביע האנגלי. בעונה שלאחר מכן הם כבר זכו באליפות. אומרים שזה השלב בו השתן עלה לראש.
    הנער האירי שבא לבד לאנגליה החל מהר מאוד לקבל מעמד של כוכב, ועם המעמד באה גם ההתדרדרות לאלכוהול, נשים, ובזבוז כספים. הוא שכב בערך עם חצי נשות העיר מנצ'סטר, שתה בערך רבע מכמות הבירה המקומית במנצ'סטר, וקנה בערך חצי מפס הייצור של פורד (זה אני המצאתי)
    מחוץ למגרש אורח חייו היה לא ספורטיבי בעליל, אבל במגרש הוא היה הרבה מעל כולם.
    התכונות שהכי אפיינו אותו (על המגרש) היו השליטה המדהימה בשתי הרגליים ויכולת הכדרור הפנטסטית.
    אחרי שהוביל את מנצ'סטר לשתי אליפויות וגביע אירופה לאלופות (הגמר המפורסם מול בנפיקה של אוזביו) ב68', וגם זכה בתואר כדורגלן השנה באירופה, באה הנפילה. הקבוצה החלה להתפרק ובסט בבירור נראה כלא מרוצה.
    אז הגיעה התקופה השחונה של היונייטד. בשנת 75' נמאס לו ובגיל 30 עבר לסטוקפורט האנגלית.
    מאז והלאה הוא לא הצליח להשאר במועדון אחד יותר משנתיים. עד שנת 83 בה פרש הוא שיחק, מלבד הקבוצות אותן הזכרתי, בקורק סיטי, לוס אנג'לס, פולהאם, פורט לאדורדליי, היברניאן, סן חוזה ארצקוויקס, בורנמות ובריסנן ליונס
    גם אחרי שפרש מכדורגל אורח חייו לא השתנה. הוא המשיך לשתות משקאות משכרים מכל הסוגים והצבעים ולשכב עם נשים מכל הסוגים והצבעים עד שלבסוף, בשנת 2005, נפטר כתוצאה מהשתייה - הכבד שלו לא תפקד.
    היה שחקן גדול והסופרסטאר העולמי הראשון (כלומר הוא היה אבטיפוס לסופרסטארים של היום), וחייו נגמרו באופן טרגי. בסך הכל זכה עם היונייטד בשתי אליפויות, גביע אחד, וגביע אירופה לאלופות אחד.

    אוזביו: קללת הפנינה השחורה

    http://www.planetworldcup.com/LEGENDS/eusebio.Xxx

    הכותרת למי שלא הבין - הכינוי של אוזביו/אוסביו/יוזביו הוא "הפנינה השחורה" וסתם יצא מתאים לסרט שודדי הקאריביים http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/tongue.Xxx
    אוסביו נחשב ללא עוררין כאחד משחקני הכדורגל הטובים בכל הזמנים. ובצדק.
    אוסביו העיד על עצמו שכשהיה ילד מעולם לא ראה מגרש כדורגל - אלא שיחק על מגרשי חול עם שתי אבנים.
    היכולת הגבוהה שהפגין על אותם מגרשים הביאה אותו לקבוצה המקומית של עיר הולדתו - ספורטינג לורנזו
    הוא פורטוגלי, אבל בעקרון הוא בכלל נולד במוזמביק בעיר לורנזו מרקש - כיום מפוטו (למאותגרים גיאוגרפית בינינו - בירתה של מוזמביק) שהייתה אז עיר פורטוגלית. למזלו, ספורטינג לורנזו הייתה קבוצת בת של מועדון הפאר ספורטינג ליסבון. לאחר שהפגין יכולת גבוהה במדי הקבוצה המקומית, בגיל 18 הוא נשלח לשחות במים העמוקים - ספורטינג ליסבון, ששמעה על כישרונו האדיר והחליטה לצרפו לקבוצה.
    ההופעת בכורה שלו במדיי ליסבון נערכה במשחק ידידות נגד סנטוס הברזילאית, קבוצתו של פלה.
    אומרים שליסבון פיגרה 5-0 במחצית, ואוסביו נכנס בפתיחת המחצית השנייה.
    המשחק נגמר בהפסד של ליסבון - 6:3, כשמי אם לא אוסביו כבש שלושער.
    15 שנה הוא שיחק במדיי ליסבון, וכבר בעונתו השנייה בשנת 62' - בגיל 20 (!!) הוא הוביל את בנפיקה לזכייה בגביע אירופה לאלופות (למי שלא הבין עד עכשיו - מדובר בליגת האלופות, רק שאז המתכונת הייתה שונה וקראו לזה אחרת)
    אחרי ניצחון 5-3 על ריאל מדריד של פוסט פושקאש ודי סטפנו (אם כי האחרון עוד שיחק בשורותיה)
    אוסביו הבקיע במשחק ההוא צמד.
    אין לי יותר מדיי מה לומר, כלום לא ידבר יותר טוב מלבד הנתונים הסטטיסטיים.
    * ב13 העונות שלו בליסבון הוא זכה בעשר אליפויות, חמישה גביעים, וגביע אירופה לאלופות אחד.
    בנוסף לכך זכה בתואר שחקן השנה באירופה בשנת 65', הוא זכה גם בנעל הזהב פעמיים ב68' ו73 כשבשתי המקרים הוא כובש למעלה מ40 שערים!
    הוא היה מלך השערים של הליגה הפורטוגזית כל שנה במשך תשע שנים (מ64' עד 73')
    הוא זומן לנבחרת פורטוגל ב61', במונדיאל 66' הוא סיים כמלך השערים עם תשעה שערים, במדים הלאומים יש לו 40 שערים ב60 משחקים,
    בסך הכל בכל הקריירה שלו כבש 770 שערים.
    הוא פרש בגיל 32' מכדורגל אחרי פציעה. *
    הערה: קרדיט לוויקיפדיה על הנתונים הסטטיסטיים שתוחמים אותם כוכביות. כל השאר קרדיט לעצמי!

    שחקנים נוספים שנחשבים בדרג השני:
    פאולו רוסי, פרנץ בקנבאואר, גרד מילר, חריסטו סטויצ'קוב, רומאריו, ואן באסטן, גורדון בנקס, פרנץ פושקאש, אלפרדו די סטפאנו (הוא יקבל כתבה משלו), גארניצ'ה, זינאדין זידאן,


    על כל אלו לא כתבתי בכתבה הזאת מפני שזה הרבה יותר מדיי לכתוב על כל כך הרבה שחקנים וגם בגלל שכתבתי את הכתבה הזאת בבית ספר כמעט אך ורק מהזכרון.
    אולי מתישהו אני אשלים את הכתבה ואוסיף על כל שאר השחקנים מהדרג השני, אבל זו בסך הכל כתבת חימום לקראת הכתבה הגדולה יותר. מקווה שתמצאו את הדיון הזה מעניין ומעשיר
     
    נערך לאחרונה ב: ‏10/3/08
  5. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    אחר צהריים טוב לכולכם!
    בשעה טובה סיימתי את הכתבה על אלפרדו די סטפנו.
    את הכתבה עצמה תוכלו למצוא בדיון "נוסטלגיה"
    אך פה מדובר בביורגרפיה של אלפרדו די סטפנו, בלי קשר לכתבה עצמה.

    אזהרה:
    מדובר במעל מ4,000 מילה. יש שם התפלספות בלתי פוסקת וירידה לפרטים הכי קטנים.
    הביוגרפיה מיועדת רק ל"כבדים" מביניכם.


    אני רק רוצה לציין שהביוגרפיה לדעתי מאוד תעשיר את הידע של אוהדי ריאל מדריד במיוחד.
    מפורט פה בפרוטרוט כל עונה ועונה של די סטפנו במדי ריאל מדריד (בין היתר, כמובן)
    ויש פה תיאור מפורט של משחקי הגמר האירופאים בהם די סטפנו השתתף.
    הביוגרפיה מומלצת בעיקר לאוהדי ריאל מדריד ואנשים שההיסטוריה של גביע אירופה מעניינת אותם.

    לכתבה:


    אלפרדו די סטפנו נולד במחוז בראקאס שבבואנוס איירס, בן להורים איטלקיים שהיגרו לארגנטינה, הבכור מבין שלושה אחים. למשפחתו הייתה חווה בה נהג די סטפנו לעבוד שעות רבות, אומרים שזה מה שהקנה לו את הסיבולת לב-ריאה ואת הכושר הגופני האדיר שלו, מה שיהיה שנים אחר-כך אחד היתרונות הבולטים שלו, רץ ללא הפסקה על כל המגרש.
    בילדותו שיחק עם חבריו ברחובותיה של בואנוס איירס עם כדורי גומי מצ'וקמקים, על מגרשי אספלט וכשהשערים הם שני אבנים.
    "כשהייתי ילד," די-סטפנו מספר, "היו לפחות עשרה ילדים בשכונה שהיו טובים ממני. הייתי אחד מיני רבים. לי פשוט התמזל המזל."
    בגיל 13 החליט די סטפנו להצטרף לקבוצת הנערים של ריבר פלייט, ובגיל 15 כבר היה בסגל המשנה.
    בגיל 16 הוא כבר נכנס לסגל הבוגר ובגיל 17 עשה את הופעת הבכורה שלו במדי ריבר, אך במשך שנתיים לא הצליח לשחק יותר מדיי בגלל המכונה.
    כן, בגלל מכונה לא שיחק כמעט די סטפנו בתחילת דרכו בריבר. אבל לא מכונה מכנית, אם כי מכונה אנושית – ה"לה מאקינה". החוד ההתקפי האדיר של ריבר בשנות ה40 שהביא לה ארבע אליפויות, ששיחקה אז עם חמישה חלוצים (או קשרים ממש התקפיים), וכבשה ללא הפסקה. חמשת החלוצים אז היו חוסה מורנו (חלוץ ימין), אדולפו פדרנרה (חלוץ מרכזי), אנגל לאברונה, פליקס לוסטיאו (בצד השמאלי) וחואן מוניוז (בצד ימין), כולם טובים ממנו ובכירים ממנו באותה תקופה.
    בגיל 19 הוא הושאל לקבוצת אתלטיקו הוראקאן, שיחק שם עונה אחת, 25 משחקים, ובהם כבש עשרה שערים, כולל אחד נגד קבוצת האם שלו, וכיאה לדי סטפנו – אותו שער היה שער ניצחון.
    בסוף אותה עונה התפנה מקום אחד במכונה עקב עזיבתו של אדולפו פדרנרה, ודי סטפנו חזר לריבר.
    בעונת 1947 הגיעה הפריצה הגדולה והמיוחלת של די סטפנו. הוא הוביל אותה לזכייה באליפות ארגנטינה עם תצוגות תכלית מרהיבות. בקיץ אותה שנה הוא זומן לנבחרת ארגנטינה וזכה עימה בקופה אמריקה, בשישה הופעות בנבחרת הוא כבש שישה שערים. תואר זה היה הראשון והאחרון שלו ברמת הנבחרות.
    ב1949 עזב די סטפנו ל"אל דוראדו" של קולומביה, פרק זמן בין 49' ל54' - בו הליגה התנתקה מפיפ"א והשתלטו עליה נדבנים ועסקנים עשירים - בו נהרו הכדורגלנים הדרום אמריקאים הגדולים בהמוניהם לליגה הקולומביאנית, שם זרמו בחופשיות משכורות עתק עקב חוסר הפיקוח של פיפ"א. את הנהירה התחיל מיודענו אדולפו פדרנרה, שעבר מריבר למילונאריוס.
    ריבוי השחקנים הטובים בקבוצות הקולומביאניות גרמה לכך שהליגה הקולומביאנית הייתה למעשה מעין ליגת אלופות דרום אמריקאית. די סטפנו הצטרף לקבוצה הטובה ביותר בליגה הקולומביאנית, "מילונאריוס", שם פגש את השחקן אותו החליף בריבר – אדולפו פדרנרה. ביחד עם די סטפנו בא למילונאריוס גם הקטור ריאל, שעתיד לשתף איתו פעולה בריאל הגדולה של המחצית השנייה של שנות ה50. נגיע לזה בהמשך.
    די סטפנו, ביחד עם שחקנים כמו הקטור ריאל, אדולפו פדרנרה, וחוליו קוזי השוער האלמותי הובילו את הקבוצה האלמונית לתקופה אולי הזוהרת בהיסטוריה שלה, בה אגב באופן משעשע "עוות" שמה על ידי רבים ל"מיליונאריוס" (מיליונרים). קצת מזכיר את מה שעתיד לבוא 50 שנה מאוחר יותר, "הגלאגטיקוס".
    כבר בעונתו הראשונה ב"מיליונאריוס" די סטפנו זכה באליפות הליגה הקולומביאנית, "לה קולומביה דימאיור (Dimayor)", או "גביע המוסטאנג (Mustang cup)", תוך הצגת כדורגל מהיר, התקפי ושוטף. הוא גם זכה בתואר מלך השערים של הליגה הקולומביאנית באותה שנה.
    אגב בקבוצה ה"קולומביאנית" הזו שיחקו שמונה ארגנטינים, ברזילאי, פרואני, ורק קולומביאני בודד אחד. מצאתי צורך לציין זאת על מנת להבהיר טוב יותר את המצב המטורף שהלך שם עם כל ברוני העסקים הלא ממש חוקיים.
    ב1950 איבדה מילונאריוס את האליפות לקבוצת אונסה קאלדאס, אך ב1951 שוב זכתה באליפות, כשגם הפעם – די-סטפנו הוא מלך השערים. ב1952 נמשכה השליטה של מילונאריוס עם עוד זכייה במוסטאנג.
    נחשו אתם מי היה מלך השערים.
    ב1953 – עוד זכייה באליפות של מילונאריוס, אחרונה בתור הזהב של תחילת שנות ה50 (ב54' היא תאבד את האליפות, ללא די-סטפנו, לאתלטיקו נאסיונאל, ולא תזכה באליפות שוב עד ל59'), הפעם די-סטפנו התכבד במלכות השערים של מילונאריוס, ולא של כל הליגה.

    בסוף 1953 אחרי עוד זכייה באליפות עם מילונאריוס, ביסס עצמו די-סטפנו כאחד השחקנים הטובים בעולם. ברצלונה, שכבר החתימה שלוש שנים קודם לכן כוכב ענק אחר, לדיסלאו קובאלה (אולי הבלאוגראנה הטוב בתולדות בארסה) חשקה מאוד בשחקן שכבר הקנה לו שם עולמי. המאמצים שבארסה השקיעה בלהביא אותו היו מעל ומעבר. בסופו של דבר, די סטפנו הגיע לריאל מדריד, באחת ההעברות הכי מעוררות מחלוקת שהיו. ברשותכם, אפרט:
    בארסה הפקידה בתחילה את המשימה – החתמת די-סטפנו, בידי רמון פרגאס, עורך דין המתמחה בפלילים שגם במקרה היה בנו של אחד מבעלי המניות במילונאריוס. לאחר מיני-כישלון של פרגאס (קארטו אמר לו שישלם כל סכום שלדעתו של פרגאס דרוש, פרגאס כבר השיג סיכום כשהתשלום הוא 20 אלף דולר, אבל קארטו התחרט ואמר שלא ישלם יותר מעשרת אלפים, מכיוון שהוא כבר שילם סכום נכבד לריבר פלייט תמורת די-סטפנו) החליט מרטי קארטו לערב בעניין את פפ סמיטייר שעקב אחרי די-סטפנו עוד ב 52' ושימש כסקאוט של בארסה.
    סמיטייר נבחר בגלל קשריו עם הקולומביאני ג'ואן בוסקאטס, בחירה הגיונית, מכיוון שבוסקאטס שימש כמנהלה של סנטה פה, הקבוצה שזכתה באליפות לפני שמילונאריוס ודי-סטפנו השתלטו על הליגה.
    משום מה, למרות שהיו לבוסקאטס אינטרסים "לסלק" את די-סטפנו ממילונאריוס, נראה שהוא ניסה יותר לחבל בעסקה מאשר לגרום לביצועה. די-סטפנו היה שייך על פי חוקי פיפ"א לריבר-פלייט, שהשתכנעה למכור אותו לבארסה תמורת סכומים נכבדים אותם שילם קארטו. העיכוב בעסקה, שנגרם כנראה בגלל בוסקאטס, גרם לקארטו להציב אולטימטום אכזרי במקצת למילונאריוס. אכזרי, כי הוא הציע למילונאריוס עשרת אלפים דולר. סכום דיי עלוב לשחקן הטוב ביותר בדרום אמריקה באותה תקופה (הוא יבסס עצמו כשחקן הטוב בעולם בתקופתו בריאל מדריד). ריבר פלייט הסכימה למכור את די-סטפנו בתנאי שמילונאריוס יסכימו. אך האחרונים לא הסכימו, אולי בגלל השיטות המוזרות של בוסקאטס (שכנראה עשה סבוטאז' לעסקה), ואולי בגלל הסכום המצחיק שהציע העורך-דין פרגאס בשליחותו של קארטו. בסופו של דבר נחתם חוזה בין די-סטפנו לבארסה באישורה של פיפ"א, אך נתקלה במכשול – ההתאחדות הספרדית לא הכירה בעסקה. אנדרס ראמירז, מזכיר ההתאחדות הספרדית, אמר שדי-סטפנו לא יכול לחתום בקבוצה ללא אישורן של ריבר (שאישרה) ושל מילונאריוס (שלא). בשלב זה נכנס גם סנטיאגו ברנבאו, נשיאה המיתולוגי של ריאל, לתמונה.
    מילונאריוס הגיעה במרץ 1953 למשחקי ראווה בספרד, אחד מהם נגד ריאל מדריד לרגל חגיגות שנת ה50 שלה.
    עוד לפני שהשחקנים הגיעו לחדרי ההלבשה ניגש לדי-סטפנו סנטיאגו ברנבאו בכבודו ובעצמו והציע לו להצטרף לקבוצה. לתדהמתו, הוא גילה שברצלונה כבר פנתה אל השחקן. (אם שכחתי לציין – בארסה ניהלה את המשא ומתן עם מילונאריוס, ריבר ודי-סטפנו בחשאי.) ברנבאו לא ויתר, ופנה אל מילונאריוס בבקשה שימכרו לריאל את די-סטפנו.
    בזמן ששני המועדונים ניסו לשכנע את מילונאריוס למכור את די-סטפנו, ואת האחרון לבוא אליהם, ההתאחדות הספרדית המושחתת הוציאה חוזה על המהלך, כשהוציאה חוק שמונע הגעת שחקנים זרים לליגה ללא אישורה.
    בסופו של דבר (עם קצת עזרה מהגנרליסימו פרנקו) הגיעה ההתאחדות הספרדית להחלטה – די-סטפנו יוכל לשחק בספרד למשך ארבע שנים, שנתיים בכל קבוצה (בארסה וריאל), החלטה שעליה חתמו שני נשיאי המועדונים (קארטו וברנבאו). לאחר מחאה חזקה מצד שאר חברי הנהלת בארסה ואוהדי בארסה, בה קראו לקארטו להתפטר בגלל הסכמתו לעסקה, התפטר קארטו מתפקידו.
    ההנהלה הזמנית שהתמנתה החליטה לוותר על כאב הראש הזה. עוד באותו יום, באישון ליל, נשלח מטוס מיוחד מקולומביה לספרד – ודי-סטפנו חתם בריאל. בכך נגמרה הסאגה הכי מפרכת, שנויה במחלוקת ומשמעותית בספרד אי פעם. כבר למחרת הבינו ראשי בארסה איזו טעות חמורה הם עשו – אולי אחת הטעויות הגדולות ביותר של בארסה אי פעם, כשלא הביאו את די-סטפנו.
    למחרת נערכה הופעת הבכורה של די סטפנו במדי ריאל – נגד ברצלונה.
    המשחק נגמר בתוצאה 5-0 לריאל. די סטפנו כבש רביעייה.
    בסוף אותה שנה (54'), עם קצת עזרה משחקן ענק אחר שאנשים משום מה לא נוטים להעריך ( פרנסיסקו "פאקו" חנטו), ריאל זכתה, כמובן, באליפות, לאחר עשרים שנה בהן לא זכתה, כולל ניצחון 5-0 מתוק בברנבאו על בארסה השנואה. במשחק האליפות, ניצחה ריאל 2-1 את ולנסיה בצ'מרטין (קצת לפני ששונה שמו של האיצטדיון לסנטיאגו ברנבאו). די-סטפנו כבש, כמובן. נסו אתם לנחש מי סיים כמלך השערים של הליגה, עם 29 כיבושים. רמז: זה לא היה קובאלה.
    גם בעונה שלאחר מכן (54'-55') ריאל זכתה באליפות, שוב בארסה סיימה במקום השני, הפעם די-סטפנו לא סיים כמלך השערים. בספטמבר שנת 55' עורך עיתון צרפתי ביחד עם אנשים מובילים בכדורגל באותם שנים, וביניהם סנטיאגו ברנבאו, חנכו מפעל חדש – גביע אירופה לאלופות (ליגת האלופות כיום).
    ב13 ביוני 1956 נערך הגמר הראשון בתולדות המפעל. עוד קודם לכן נערך הסיבוב הראשון בו ניצחה ריאל בסיכום שני המשחקים (בית וחוץ) 7-0 את סרווטה השוויצרית. די-סטפנו בוודאות כבש, אני לא יודע בוודאות כמה ועל כן לא אוכל לומר לכם. ברבע הגמר פגשה ריאל את פרטיזן בלגרד הסרבית, ניצחה 4-0 בברנבאו, הפסידה 3-0 בבלגרד ועלתה לחצי הגמר, שם פגשה את מילאן של טריו הדנים גר-נו-לי, ניצחה 4-2 במשחק הראשון, הפסידה 2-1 במשחק השני ועלתה לגמר.
    בגמר פגשה ריאל את סטאד ריימס הצרפתית (שבשורותיה שיחקו שחקנים כמו ז'סט פונטיין ופיאנטוני), שנהנתה מאווירה ביתית באיצטדיון הפארק דה-פראנס בפריז. ריימס עלתה ל2-0 מהיר כבר בדקה ה-12 משערים של מיכאל לבלונד וג'ין טמפלין.
    לא חלפו שתי דקות ודי-סטפנו צימק ל2-1. תמיד כובש את השער הראשון, כבר אמרנו?
    הקטור ריאל השווה ל2-2 10 דקות לפני הירידה למחצית. במחצית השנייה הידלגו העלה את הצרפתים ל3-2, מארקיטוס הספרדי השווה ל3-3 כחמש דקות לאחר שער היתרון של ריימס, הקטור ריאל חתם את תוצאת המשחק, 4-3. זכייה ראשונה ברצף של חמש לריאל.
    יש לציין שבאותה שנה (56') ריאל איבדה את תואר האליפות לאתלטיק בילבאו, ולא רק זה, היא גם סיימה רק במקום השלישי – אחרי היריבה הקטאלונית השנואה. כמו כן זו הייתה השנה הראשונה בה זכה די סטפנו בתואר כדורגלן השנה בעולם.
    למרות אובדן האליפות – שוב די סטפנו זכה בתואר הפיצ'יצ'י.
    ב57' שוב ריאל זוכה באליפות (למרות תבוסה משפילה בליגה, 6-1 לברצלונה בלס קורטס, קצת לפני שבארסה עברה לשחק בקאמפ נואו), שוב די סטפנו זוכה בפיצ'יצ'י עם 31 שערים, שוב די סטפנו מקבל את תואר שחקן השנה בעולם, הפעם גם את תואר שחקן השנה באירופה של המגזין פראנס פוטבול. למרות אובדן האליפות לבילבאו עונה קודם לכן, ריאל משחקת בגביע אירופה מכיוון שהיא זכתה בו עונה קודם.
    בגביע אירופה נועד לריאל משחק נגד ראפיד וינה האוסטרית. במשחק הראשון ריאל ניצחה 4-2, אך במשחק השני הפסידה במפתיע 3-1. 5-5 בסיכום שני המשחקים. מאחר שאז עוד לא הונהגה שיטת שערי החוץ, ולא עשו פנדלים על מנת להכריע משחקים, הלכו למשחק שלישי. ריאל ניצחה, 2-0, ועלתה לרבע הגמר, שם פגשה את ניס הצרפתית, ניצחה אותה 3-0 ו3-2 ועלתה לחצי.
    בחצי הגמר נועד לריאל מפגש נגד מנצ'סטר יונייטד הגדולה של לפני האסון שכללה את בובי צ'רלטון, דנקן אדוראדס, דניס ויולט, אדי קולמן, ושאר הבאזבי בייביז.
    המשחק הראשון שנערך בסנטיאגו ברנבאו, נחשב בעיני רבים מאוהדי ריאל כאחד החשובים והטובים בתולדותיה, והרבה מכך בזכותו של די סטפנו.
    מאה וחמש אלף אוהדים חזו בתצוגת ענק של די סטפנו שהיה המצטיין במגרש.
    די סטפנו באותה עת היה ביכולת שיא ולא הפסיק לשחק מצוין. באותו משחק השליטה שלו בכדור, החוזק הגופני שלו, הראיית משחק האדירה שלו והכושר הגופני הבלתי נתפס, לא יכלו שלא לבלוט.
    במשך שעה תקפו הספרדים גלים-גלים את שערה של היונייטד תחת ניצוחו של די סטפנו שפשוט היה בכל מקום במגרש. רק יכולת הגנתית הירואית של רוג'ר בירן, בלנצ'פלאוור, ושל השוער ווד, מנעו מריאל מדריד יתרון מוצדק.
    אבל לאחר שעה גם הם לא יכלו למתקפה הספרדית המסחררת.
    פאקו חנטו הרים, הקטור ריאל פתח את הסכר.
    חמש עשרה דקות לאחר מכן קיבל די סטפנו את השער שללא ספק היה ראוי לו, עקב התצוגה הנפלאה.
    היונייטד הלכו קדימה והצליחו עוד לצמק בדקה ה82 מנגיחה של טיילור. לכאורה שער מאוד חשוב.
    לכאורה, כי ממש בדקה ה90 אנריקה מתאוס כבש שער נהדר מבישול של קופה. 3-1 מצוין לריאל במשחק הראשון באחד המשחקים הטובים ביותר של די סטפנו אי פעם, ומטבע הדברים גם אחד הטובים ביותר של ריאל מדריד. לגומלין הגיעה ריאל בידיעה שרק ניצחון של היונייטד בהפרש של שלושה שערים ימנע ממנה את הגמר שנה שנייה ברציפות. ערב המשחק בירן, קפטן מנצ'סטר והמגן שלה, שיחרר הצהרה: "הערב האולד-טראפורד יהפך לגיהנום. אין שום כוח בעולם שימנע את הניצחון שלנו."
    קופה בדקה ה-20 חשב אחרת – אחרי ערבוביה ברחבה די סטפנו עם מסירה גאונית על 60 מטר כמעט, מצא בלאנקוס אחר שמסר לקופה, ומול השוער הוא לא התבלבל.
    בדקה ה-30 גם הקטור ריאל חשב אחרת. חנטו במסירה מצוינת השאיר את ריאל לבד מול שער ריק,
    2-0, והמשחק גמור (היונייטד עוד השוותה ל2-2 שלא עזר לה).
    ב30 במאי פגשה ריאל את פיורנטינה בברנבאו למשחק הגמר. 120 אלף צופים ראו את ריאל מתקשה 70 דקות, עד שבא מי אם לא די סטפנו ובפנדל העלה את ריאל ליתרון חשוב (הפנדל, אגב, נגרם אחרי צלילה ברחבה של אנריקה מתאוס, ועוד אחרי שקיבל כדור בעמדת נבדל. מצד שני, נסו אתם לא לשרוק לפנדל כש120 אלף מדרידיסטים נמצאים ביציעים). שש דקות לאחר מכן חנטו גמר את המשחק עם הקפצה אלגנטית מעל סארטי (שוערה של פיורנטינה) אחרי בישול של קופה. מיגל מוניוז הניף את הגביע השני מתוך רצף של חמש.
    ב58' שוב ריאל זוכה באליפות, שוב די סטפנו זוכה בפיצ'יצ'י.
    לגמר גביע אירופה לאלופות 58' הגיעה ריאל אחרי ניצחונות קלילים כגון 8-0 על סביליה ו6-0 על אנטוורפן. בגמר שנערך באיצטדיון הייזל שבבריסל (בלגיה) פגשה ריאל את מילאן הגדולה של גר-נו-לי וסקיאפינו, תחת הדרכתו של ג'וזפה ויאני.
    סקיאפינו העלה את מילאן ליתרון 1-0 בפתיחת המחצית השנייה בבעיטת פלאש לפינה.
    רבע שעה לסיום, די סטפנו, כמובן, השווה אחרי שניער מגן איטלקי בקלילות ובטיל אופייני לפינה דאג לשמור על סיכויה של ריאל, ושוב הוכיח איזה שחקן גדול הוא.
    לא חלפו חמש דקות, וגרילו העלה את מילאן ליתרון נוסף עם בעיטה חזקה לפינה.
    תוך דקה, הקטור ריאל שהיה בספק למשחק השווה בהקפצה אלגנטית מעל סולדאן שוערה של מילאן, אחרי בישול מצוין של די סטפנו. לידהולם עוד הספיק לבעוט לקורה שניות לפני שריקת הסיום, אבל המשחק הלך להארכה. בדקה ה-107 של ההארכה, חנטו קיבל את הכדור אחרי מהלך שהחל אצל די סטפנו, ובעט מצוין לקורה הרחוקה ופנימה. ריאל זוכה בפעם השלישית ברציפות במפעל, רק שהפעם זה כבר הלך הרבה יותר קשה מהפעמיים הקודמות.
    ב59' שוב איבדה ריאל את האלופות, הפעם לבארסה, אך שוב די סטפנו זוכה גם בפיצ'יצ'י, גם בתואר שחקן השנה בעולם וגם בתואר שחקן השנה באירופה של המגזין פראנס פוטבול, וגם בתואר השחקן הטוב בספרד. דומיננטיות יחיד שלא זכורה הרבה זמן.
    האירוע המשמעותי יותר באותה שנה, היה ב11 באוגוסט כאשר פרנץ פושקאש ההונגרי הגיע מקבוצת קיספסט ההונגרית, במקומו של מיגל מוניוז, הקפטן של ריאל מדריד, שפרש ממשחק באותה שנה.
    לגמר גביע אירופה שנערך באותה שנה בנקרסטדיון (כיום גוטליב דאימלר) שבשטוטגרט, אחרי ניצחון
    7-1 על ויאנר ספורטקלאב הדנית (שאגב שני סיבובים לפני כן ניצחה 7-0 את יובנטוס), ואחרי שבחצי הגמר נועד לה מפגש יוקרתי נגד היריבה העירונית – אתלטיקו מדריד, שבשורותיה שיחקו שחקנים כמו ואווה (ששנה קודם לכן זכה במונדיאל עם ברזיל), ומנדונקה.
    במשחק הראשון בברנבאו דווקא אתלטיקו עלתה ראשונה ליתרון מגול של צ'וזו בדקה ה-15.
    התגובה באה מיידית כאשר הקטור ריאל השווה. פנדל של פושקאש העניק יתרון 2-1 לריאל, ואווה לעומת זאת דווקא החמיץ (או שמא יש לומר הצלה אדירה של רוגליו דומינגז) מהנקודה הלבנה.
    במשחק השני אנריקה קולאר כבש את השער היחיד בדקה ה-43 ושלח את הקבוצות למשחק פלייאוף (פעם לא היה דבר כזה שערי חוץ ואם הייתה תוצאת תיקו בסיכום שני המשחקים היה נערך משחק שלישי).
    די סטפנו כמו תמיד כבש את הראשון בדקה ה-19 במשחק השלישי את שער היתרון של ריאל, אך הפעם זה היה תורה של אתלטיקו להשוות במהירות, תוך שלוש דקות, מרגליו של קולאר.
    בדקה ה-40 שוב פנדל של פושקאש, שוב בפנים, שוב קובע את תוצאת המשחק. ריאל עולה לגמר בפעם הרביעית ברציפות.
    בגמר נועד לריאל מפגש עם ידידה ותיקה – קבוצת סטאד דה ריימס הצרפתית, נגדה כבר שיחקה בגמר הראשון של המפעל ב56'. פושקאש לא שיחק בגמר עקב פציעה.
    80 אלף צופים באיצטדיון נקרסטאדיון שבשטוטגרט ראו איך כבר בדקה השנייה אנריקה מתאוס פרץ באגף השמאלי ובטכניקת בעיטה נהדרת עם פלאש חיצוני מוצא את הקורה הרחוקה – ופנימה.
    בדקה ה15 פנדל לריאל. מתאוס לקח את הפנדל במקומו של פושקאש הפצוע, אבל קולונה שוערה של ריימס עצר את הכדור.
    שתי דקות במחצית השנייה, ושוב ריאל כובשת. די סטפנו בבעיטה אדירה מעניק לריאל גביע רביעי רצוף מתוך ארבעה גמרים.
    ב1960 שוב בארסה זוכה באליפות, די-סטפנו מאבד את תואר הפיצ'יצ'י לפושקאש.
    בליגה ריאל מנצחת פעם אחת (2-0 בברנבאו) ומפסידה פעם אחת (3-1 בקאמפ נואו) לברצלונה, אבל באירופה הסיפור שונה. ריאל מנצחת בסיבוב הראשון 12-2 בסיכום שני המשחקים את ג'אונס אסץ' הלוקסמבורגית בעוד ברצלונה מנצחת את מילאן 7-1 (בסיכום שני המשחקים),
    ברבע הגמר ריאל פוגשת את ניס ומנצחת אותה 6-3 (" " "), בארסה מנצחת 9-2 (" " ") את וולברהמפטון ונדררס האנגלית. ואז בחצי הגמר הוגרל המפגש היוקרתי – בארסה נגד ריאל.
    בליגה אמנם בארסה זכתה באליפות, אבל באירופה הסיפור שונה. 3-1 ו3-1 מביאים את ריאל, בשנה הראשונה תחת הדרכתו של מוניוז הקפטן לשעבר, לגמר (ואת הררה מאמנה של בארסה, אגב, לחפש עבודה בקבוצה אחרת).
    בגמר שנערך בהאמפדן פארק בגלזגו אשר בסקוטלנד לעיני 135אלף צופים ביציעים ועוד מיליוני צופים דרך הטלוויזיות ברחבי העולם, ריאל פגשה את איינטרכט פרנקפורט הגרמנית, לאחד הגמרים הטובים שהיו אי פעם, לגמר עם הכי הרבה שערים בתולדות המפעל עד היום.
    הגמר הראשון של פושקאש היה חייב להיות של ריאל.
    דווקא הגרמנים עלו ראשונים ליתרון אחרי מהלך קבוצתי נפלא שהסתיים בשער נהדר של ריצ'ארד קרס בדקה ה-18.
    ריאל התחילה לאט לאט להכנס למשחק ובדקה ה-27 היא איזנה. מסירה פנטסטית של קנאריו השאירה את די סטפנו כחמישה מטר מול שער ריק, הארגנטיני (או שמא יש לומר הספרדי) לא התבלבל ודחק פנימה.
    בדקה ה-30 זה כבר היה 2-0, ושוב זה היה די סטפנו שכבש.
    הרחקה לא טובה של הגנת פרנקפורט הגיעה לקופה שבמסירה חכמה מצא את קנאריו שבעט מצוין, אגון לו?י הדף לא טוב לרגליו של די סטפנו שהפציץ את הרשת, 2-1.
    דקה בפתיחת המחצית השנייה וגם פושקאש התחיל את מבול השערים האישי שלו.
    די סטפנו בכדור ארוך וגאוני מצא את דל-סול שיצא למתפרצת, הקפיץ מעל שני שחקנים אך איבד את הכדור להגנת פרנקפורט שאיבדה בשלומיאליות לפוקשאש, שמעשרה מטר ובזווית קשה בעט למשקוף ופנימה. 3-1.
    בדקה ה-56 פושקאש השלים צמד בבעיטת פנדל מדויקת.
    בדקה ה-60 פושקאש העלה את ריאל ל4-1 ואת מאזנו לשלושה שערים, אחרי התקפה מתפרצת קלאסית שעליה נכתבו מדריכי המאמנים.
    דקות ה-70 במשחק היו דקות מטורפות. פושקאש העלה את ריאל ל5-1 ואת מאזנו לארבעה שערים בבעיטה אדירה לחיבורים, סיומת כל כך אופינית לפושקאש, בדקה ה-71.
    התקפה אחת לאחר מכן, וגם פרנקפורט מראה שהיא יודעת לשחק כדורגל. הכדור מגיע לארווין סטיין שעובר שלושה מגנים של ריאל, ובועט בעיטה אדירה לחיבור הרחוק. חברים, גם פעם ידעו לשחק כדורגל.
    הדקה היא 73, שוב, ההתקפה הראשונה שאחרי הגול, ודי סטפנו "מחליט" להשלים שלושער גדול, בבעיטה מדויקת שטוחה וחזקה לפינה מ20 מטרים.
    לא חולפות להן שתי דקות וסטיין חותם את תוצאת המשחק, אחרי טעות קשה של וידאל.
    משחק ענק נגמר בתוצאה ענקית עוד יותר תחת ניצוחו של השחקן הכי ענק אי פעם, אלפרדו די סטפנו.
    בעונת 60-61, סוף סוף האליפות חוזרת למדריד (ופותחת, אגב, 20 שנה שבהן היא תזכה 14 פעמים באליפות, ומתוכם רצף של תשע עונות ברציפות בהן היא זוכה באליפות ), אחרי שתי עונות בצורת שבהן זכתה בארסה.
    בגביע אירופה, רצף הזכיות היה חייב להשבר מתישהו, ועם הזדקנותם של פושקאש ודי-סטפנו, זה היה ברור שמתישהו זה יקרה, אבל לא בצורה הזאת.
    כבר בסיבוב הראשון הוגרל לריאל משחק נגד אלופת ספרד בעונה שעברה והיריבה הכל כך שנואה, ברצלונה.
    המשחק הראשון נערך במדריד, בברנבאו. ריאל מדריד ניצחה בכל המשחקים שלה בברנבאו בגביע אירופה. בכולם. מאזן השערים של ריאל בבית בגביע אירופה היה 66:8.
    שתי דקות לקח לריאל להעלות ליתרון משער של מתאוס, בארסה השוותה משער של לואיס סוארז בבעיטה חופשית. חצי שעה מפתיחת המשחק לקח לריאל לעלות ליתרון של 2-1 משער של חנטו, אבל אז שלוש דקות לסוף הגיעה החלטה שנויה מאוד במחלוקת של השופט, ולא בפעם היחידה בצמד המשחקים. הפעם זה היה השופט האנגלי ארתור אליס שהיה אחראי להחלטה.
    אווריסטו שלח בכדור ארוך את שנדור קוצ'יש, שנפל בתוך הרחבה. הקוון הרים את הדגל לנבדל, אך השופט חשב שמדובר בהרמת דגל לפאול, והצביע על הנקודה הלבנה. סוארז לקח את הפנדל והבקיע צמד שניפץ את רצף 15 הניצחונות של ריאל בבית באירופה, ושינפץ משחק אחד אחרי זה את חמשת התארים הרצופים.
    משחק הגומלין נערך בקאמפ נואו לעיני איצטדיון מלא.
    השיפוט השנוי-במחלוקת של השופט האנגלי רג' ליף התחיל דווקא לרעתה של ברצלונה.
    בדקות הפתיחה אווריסטו כבש אך השער נפסל בטענת נבדל.
    אחרי שריאל שרדה את הלחץ של בארסה, בדקה ה-25 דל-סול קיבל מסירה מצוינת מקנאריו והכניע את אנתוני רמאלטס, אך השופט ליף קבע שהייתה שם נגיעת יד.
    בדקה ה-35 קרן של ברצלונה הגיעה לורגס שבעט אך נעצר על ידי השוער שהדף לא טוב על הרגל של פאצ'ין, ומשם – לרשת. די סטפנו היה הראשון שבה לנחמו.
    פאצ'ין נפצע מעט אחר כך, ובזמנו לא הורשו חילופים, מה שלא הפריע לו להבקיע, הפעם לשער הנכון, אך להפסל בטענת נבדל. גם די סטפנו כבש שער, גם הוא נפסל בטענת נבדל.
    המשחק נכנס ל10 הדקות האחרונות שלו, וריאל המשיכה בלחץ. ברצלונה הצליחה להשתחרר ולצאת למתפרצת בה השיגה קרן. הקרן הגיעה אל אווריסטו שבנגיחה אקרובטית במיוחד שם את הכדור ברשת, 2-0 לבארסה. ריאל המשיכה לפגוש את הקורות והמשקופים (די סטפנו פעמיים פגע בקורה), ובדקה ה-85 הכדור סוף סוף נכנס – דל סול במסירה מצוינת מצא את קנאריו שמחמישה מטר לא התקשה.
    ריאל הפעילה לחץ עצום על שערה של בארסה. ממש בדקה ה-90 קיבל מארקיטוס את הכדור כחמישה מטרים מהשער, פנוי לגמרי. הטיל האומלל שלו מעל המשקוף סימן באופן אירוני למדי סיומו של עידן.
    זה היה מארקיטוס שכבש את שער הניצחון לריאל בגמר הגביע האירופי הראשון נגד סטאד דה ריימס.
    זה היה מארקיטוס גם עכשיו, שבעט את הכדור מעל למשקוף בדקה ה-90.
    בארסה, אגב, המשיכה עד לגמר שם הפסידה לליסבון של יוזביו.
    בעונת 61/62 שוב ריאל זוכה באליפות.
    במוקדמות גביע אירופה ניצחה ריאל 5-1 את ואשאש ההונגרית, בסיבוב הראשון 12-0 את בולדקלובן הדנית, ברבע הגמר סיימה בתיקו אחד אחרי שני משחקים נגד יובנטוס, ובמשחק השלישי ניצחה ריאל 3-1.
    בחצי הגמר ניצחה ריאל 6-0 את סטנדארד ליאז' הבלגית.
    לגמר הגיעה ריאל נגד בנפיקה הגדולה של יוזביו, הגמר נערך לעיני 65 אלף צופים באולימפיק סטאדיון שבאמסטרדם.
    היה משחק מצוין, פנטסטי.
    ריאל עלתה ראשונה ליתרון משער של פושקאש בדקה ה-17, שהגיע לבד מול השוער.
    בדקה ה-23 פושקאש כבש בבעיטה אדירה לפינה הרחוקה, שער יפהפה.
    שתי דקות מאוחר יותר בנפיקה צימקה. בנפיקה קיבלה כדור חופשי 20 מטר אלכסונית שמאלה לשער. בנפיקה עשתה את התרגיל שלא בפעם היחידה באותו יום הביא לה שער, שחקן מסיט את הכדור הצידה ליוזביו שבועט, הפעם זה הלך לקורה, ומהקורה לאגואס שלא התקשה לגלגל פנימה.
    בדקה ה-34 בנפיקה השוותה – קאוום נתן שמאלית אדירה לחיבורים ולא הותיר שום סיכוי לחוסה ארקיסטיין שוערה של ריאל.
    ארבע דקות מאוחר יותר וריאל שוב עולה ליתרון, פושקאש משלים שלושער בבעיטה שטוחה וחדה לפינה הרחוקה. למחצית השנייה עולה בנפיקה עם התלהבות חדשה, די סטפנו המזקין כבר לא תיפקד כמו פעם.
    קולונה בבעיטה אדירה מ25 מטרים בדקה ה-51 איזן את התוצאה, ואז נכנס לפעולה יוזביו.
    בדקה ה-65 קיבלה בנפיקה פנדל אחרי ספק עבירה של די-סטפנו. יוזביו כמובן, הכניס.
    שלוש דקות מאוחר יותר גמר יוזביו את המשחק וחתם את התוצאה – בנפיקה קיבלה כדור חופשי 20 מטר מהשער. שוב אותו תרגיל כמו בגול הראשון. הכדור הוסט ליוזביו שבעט שטוח פנימה, ריאל מפסידה את התואר.
    בעונת 62'/63' זוכה די סטפנו עם ריאל בפעם השלישית ברציפות באליפות, כולל ניצחון ענק בקאמפ נואו, 5-1, עם צמד של די-סטפנו.
    באירופה, לעומת זאת, ריאל מודחת כבר בסיבוב המקודמות נגד אנדרלכט הבלגית ומסיימת באופן מפתיע את דרכה באירופה.
    בשנת 63' בעת ביקור של קבוצתו ריאל בונצואלה נחטף אלפרדו די סטפנו על ידי החזית לשחרור ונצואלה. החוטף שלו היה פול דל-ריו, לימים צייר ופסל.
    שלושה ימים התקשורת סערה ורגשה סביב החטיפה, שלושה ימים כל העולם דיבר רק על זה.
    המטרה של החזית לשחרור ונצואלה לא היתה להרע לדי-סטפנו, אם כי לקבל את תשומת הלב העולמית למצבם. אחרי שלושה ימים בהם טיפלו יפה בדי-סטפנו, כשקיבלו את אשר רצו – תשומת הלב העולמית, הם שיחררו את די-סטפנו ללא פגע. שנים אחר כך די-סטפנו ודל-ריו יפגשו, ללא כל טינה מצידו של די-סטפנו.
    בעונת 63'/64' ריאל זכתה באליפות (כולל ניצחון 4-0 על ברצלונה בברנבאו).
    בסיבוב המוקדמות של גביע אירופה פגשו ריאל ודי סטפנו את ריינג'רס הסקוטית וניצחה אותה 7-0.
    בסיבוב הראשון פגשו ריאל ודי סטפנו את דינמו בוקרשט הרומנית וניצחה אותה 8-4.
    ברבע הגמר ניצחו די סטפנו וריאל את מחזיקת הגביע מילאן (שניצחה בעונה שעברה את בנפיקה), בתוצאה 4-3 (בברנבאו ניצחה ריאל 4-1, באיטליה הפסידה 2-0)
    בחצי הגמר ניצחו ריאל ודי סטפנו 8-1 את זוריץ' השוויצרית.
    בגמר שנערך באיצטדיון פראטר שבוינה בירת אוסטריה, לעיני 72 אלף צופים, פגשה ריאל את אינטר האיטלקית.
    יכולת גבוהה של סארטי שוערה של אינטר מנע מריאל ובמיוחד מדי סטפנו בשרשרת בעיטות אדירות, לעלות ליתרון.
    דווקא אינטר עלתה ליתרון שתי דקות לפני הירידה למחצית. מאצולה מ18 מטר שיחרר בעיטה לחיבור הרחוק. 1-0 אינטר
    בדקה ה-60 עלתה אינטר ל2-0. מילאני התנהל בעצלתיים 30 מטר מהשער של ריאל, ומ25 מטר שיחרר בעיטה לא חזקה במיוחד אך לפינה, איחור בתגובה של ויסנטה איפשר לכדור להכנס פנימה.
    בדקה ה-70 פושקאש הרים קרן שננגחה לעברו של פלו על ידי חנטו, הכדור קפץ לו על הברך והגיע לו בדיוק לגובה הנכון בשביל לעשות מספרת צדדית סופר-אקרובטית מ7 מטר לחיבורים.
    פושקאש עוד הספיק להדביק כדור לקורה, אבל בדקה ה-76 זה נגמר.
    בעיטה ארוכה של סארטי הגיעה למילאני שהעיף קדימה. הכדור קפץ על הרצפה 20 מטר מהשער של ריאל, וכל שסנטמריה הבלם הענק היה צריך לעשות זה להעיף את הכדור. אבל הכדור החליק לו ונעצר על החזה של מאצולה שהתקדם לעבר השער לגמרי לבד, ושם את הכדור בקורה הרחוקה ופנימה. אינטר בזבזה זמן עד לסיום, אבל בסופו של דבר שוב ריאל מפסידה בגמר גביע אירופה.
    הפסד שסיים את דרכם של פושקאש ודי סטפנו בקבוצה.
    די סטפנו עבר בסוף עונת 64', בגיל 38, לאספניול. במדי אספניול שיחק די סטפנו בין 64' ל-66'.
    הוא לא הרבה לשחק, הוא כבר היה די זקן אפילו במונחים של פעם. בסך הכל בין 64' ל-66' שיחק במדי אספניול 21 משחקים, וכבש תשעה שערים.
    ב1967 הודיע אלפרדו די סטפנו, השחקן הטוב ביותר בתולדות המשחק, על פרישה.
    כיום די סטפנו משמש כנשיא הכבוד של המועדון ריאל מדריד.
    לפני שלושה שבועות, ב17.2, היום בו התחלתי לכתוב את הכתבה הארוכה הזאת, יותר מ20 אלף אוהדים באו למתחם האימונים של ריאל, לטקס חניכת פסל ברונזה ענקי שפוסל על ידי הפסל הספרדי המפורסם פדרו מונטס. בפסל נראה די סטפנו חוגג את אחד מ893 שעריו. כמו כן נשאו מספר אנשים, ביניהם ספ בלאטר, ראמון קלדרון ודי סטפנו בעצמו נאומים מרגשים. די סטפנו, כמו תמיד, הצטנע ואמר ש"אני מקדיש את המתנה הזאת לכל הקולגות שלי ששיחקו איתי אי פעם. אבל כל זה לא מגיע לי. אני בסך הכל שחקן כדורגל..."
     
    נערך לאחרונה ב: ‏17/3/08
  6. 13.11.1997 Member

    הצטרף ב:
    ‏10/1/08
    הודעות:
    1,087
    לייקים שהתקבלו:
    0
    איזה השקעה! פשוט כיף לקרוא ולדעת שאנשים משקיעים בזה. אני יתיחס לגמר של ברצלונה- באיירן. איזה משחק! לי בתור תינוק כמובן לא יצא לראות אותו אבל הדיבורים עליו. ב10 דקות מנצ'סטר חזרה מכלום, ל2-1 מדהים שיזכר לעד בכל העולם סולשאר מנצח את המשחק הזה בענק. אף אחד לא האמין. מנצ'סטר בסוף מנצחת.
     
  7. Bensh Member

    הצטרף ב:
    ‏27/1/05
    הודעות:
    6,643
    לייקים שהתקבלו:
    0
    10 דקות? 2 דקות בערך
     
  8. פרנקו בארזי Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    1,459
    לייקים שהתקבלו:
    0
    על החלק הראשון - תודה
    בטח אתה לא מקבל את הרושם הנכון...
    זה לא! היה 10 דקות.
    זה היה שתי דקות בדיוק.
    אנשים שלא ראו את המשחק בלייב לא יבינו את גודל ההתרגשות.
    בתכלס מהפכים בדקה ה90 היו לפני הגמר ואחריו, כמו שכתבתי, אבל זה באמת היה שיא השיאים.
    משחק בו באיירן שולטת לאורך כל 90 הדקות, פוגעת בקורה ובמשקוף כולל מספרת מדהימה של יאנקר
    כשהשופט הורה על שלוש דקות תוספת כולם עדיין היו בטוחים שבאיירן לוקחים את זה.
    הגול הראשון של שרינגהאם בא משום מקום. המחשבה היחידה שחלפה בראש זה "הנה עוד גמר שהולך להארכה..."
    הגול השני היה אחד הבומים הגדולים שחוויתי בחיים שלי. ואני לא אוהד של שתי הקבוצות.
     
  9. Mehmet Member

    הצטרף ב:
    ‏23/8/06
    הודעות:
    1,425
    לייקים שהתקבלו:
    0
    הגמר הזה בהחלט היה שיברון הלב הגדול ביותר שחוויתי כאוהד כדורגל.
     
  10. C.F.C Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    435
    לייקים שהתקבלו:
    0
    חתיכת השקעה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx ! הגמר בין ביירן מינכן ומנצ'סטר יוניטד היה אחד מרגעי השיא של הכדורגל העולמי אי פעם. משחק פשוט ענק (שלא יצא לי לראות אותו). במשחק הכי חשוב של השנה בטורניר הכי חשוב שיש מהפך בתוספת הזמן, אין דברים כאלה.
     
  11. orend84 Member

    הצטרף ב:
    ‏12/4/04
    הודעות:
    1,162
    לייקים שהתקבלו:
    0
    זה לא משחק הגמר הגדול מכולם !
    ליברפול - מילאן היה טוב יותר .
    בברצלונה במשך 90 דקות לא שיחקו בכלל .
     
  12. Giallorossi Member

    הצטרף ב:
    ‏3/12/06
    הודעות:
    2,364
    לייקים שהתקבלו:
    0
    כל הכבוד על ההשקעה http://www.asoccer.co.il/html/emoticons/eusa_clap.Xxx
    ב99 הייתי בן 6 ולכן מהגמר הגדול ההוא אני לא זוכר כמעט כלום, אולי רק את שאגות השמחה של אבא שלי (אוהד יונייטד עוד מילדות).

    בדיוק! לפני כשנתיים ראיתי את המשחק בשידור חוזר, והמשחק היה יחסית ריק מארועים, מלבד הסיום.
     
    נערך לאחרונה ב: ‏8/2/08
  13. uri משתמשים של כבוד היכל התהילה

    הצטרף ב:
    ‏13/8/03
    הודעות:
    15,993
    לייקים שהתקבלו:
    3,506
    מין:
    זכר
    כל הכבוד על ההשקעה, אבל יש בעיה אחת שצורבת לי בעין ויוצרת לי דיסוננס ברכמות המוח שעוד נשארו. אתה מאתר את הכתבות בעטיפה של אובייקטיביות, אולם התוכן כולו סובייקטיבי בצורה קיצונית. אני מציע שתבחר כיוון, או שאתה מציג מאמרי איכות על אנשים בהיסטורית הכדורגל שהשפיעו על המשחק, או שתכתוב מעין בלוג של עמדותך ודעותיך.

    סתם שאלה, בן כמה אתה?
     
    נערך לאחרונה ע"י מנהל: ‏8/2/08
  14. C.F.C Member

    הצטרף ב:
    ‏7/2/08
    הודעות:
    435
    לייקים שהתקבלו:
    0
    מישהו אמר שהגמר של 99 היה יותר גדול מהגמר של 2005?
     
  15. A_Conte Member

    הצטרף ב:
    ‏9/3/07
    הודעות:
    97
    לייקים שהתקבלו:
    0
    ראשית,הרעיון והביצוע יפים מאוד...

    כמו שביקשת אני אוסיף לך כמה הערות בונות על הכתיבה...

    הנושא לכתבה הראשונה לא משהו...אתה לא יכול לעשות כתבה על שחקני הדרג השני בהיסטוריה ולפרט כמה שורות על כל שחקן שלרוב הכותבים(בהנחה שהמטרה בכתבות שלך היא לפנות לסוג קוראים שמבינים קצת בכדורגל) כבר ידועות...זה אולי תופס בכמה פורומים אבל ביום שתכתוב לאתר רציני זה לא יילך.
    הנושא עצמו לא משהו מכיוון שפסחת בדרכך על שחקנים אדירים והכנסת לרשימה שחקנים מפוקפים במקצת כמו רוברטו באג'יו ובארזי שספק אם היו נכנסים ברשימות אחרות.
    גם רוסי מלבד מס' הברקות חד פעמיות במונדיאל של 82' לא עשה שום דבר בקריירה שלו ולמרות שהיה ביאנקונריו הייתי מוציא אותו מהרשימה...

    אזהרה מראש: הדברים שאני עומד לכתוב כאן לא יהיו אובייקטיבים בעליל ואין לקחת אותם ברצינות (מלבד הסטטיסטיקות)

    משפט כזה אסור בכלית האיסור לכתוב...

    חוץ מזה,כל הכבוד,מאוד נהנתי במיוחד מהכתבה על הגמר של 99' שבאותם רגעים לא ידעתי להעריך את הרגע ההיסטורי וזה נותן תמונה קצת יותר חדה עליו גם לקוראים היותר צעירים.

    עלה והצלח!