אמנם לא שמעתי כמעט דבר על השחקנים הללו, אבל מהמעט שקראתי אני מאמין שיונייטד ואנגליה בהחלט איבדו שחקנים מהטופ. יהי זכרם ברוך.
ולמי שלא מבין את מהות, כשאומרים 8 אלה באמת 8 מתוך 11, אז קבוצות לא היו מחזיקות סגלים של 20 ומשהו שחקנים, וכל מי שלא היה ב-11 נחשב שחקן "מילואים".
שמעתי על דנקן אדוארדס, אומרים שהוא היה יכול להיות השחקן הבריטי הגדול ביותר בכל הזמנים, אנשים שראו אותו אומרים שהוא היה טוב יותר מג'ורג' בסט ובובי צ'ארלטון.
אני חושב שזה היה פול פארקר שקראתי אותו אומר כי כשהגיע לחתום ביונייטד פרגוסון לקח אותו לאולד-טראפורד וזה היה באמצע השבוע בשעת צהריים,פארקר לא הבין מה עושים כל-כך הרבה אוהדים מחוץ לאצטדיון כשאין משחק ואין כלום,פרגוסון אמר לו כי אוהדי יונייטד מגיעים גם בכדי לבדוק גם איך הדשא צומח בכמה מילמטרים. בסקאי ניוז מראים מדי פעם את הטקס שהתקיים היום באולד-טראפורד לרגל יום השנה לאסון, באותו הזמן אלפים עמדו מחוץ לאצטדיון,צעירים ומבוגרים,נשים וילדים,באמצע יום עבודה ולימודים, עמדו,חלקו כבוד ושרו את שירי הקבוצה,מדהים!!! יונייטד = מאוחדים,בטוב וברע.
:aa1: דאנקן נהרג בגיל 21, אחרי שהוביל את מנצ'סטר יונייטד ל-2 אליפויות, ואחרי שהוביל את נבחרת אנגליה של שנות ה-50 (שהייתה נבחרת מושפלת באותם שנים) לנצחונות על ברזיל וגרמניה (!). :aa1: בזמנו, באזבי כינה את השחקן "כשחקן הבריטי המושלם ביותר - אולי המושלם בעולם". :aa1: עכשיו תקשיבו לסיפור הבא. גלדסון אדוארדס (אבא של דאנקן) היה גנן בבית הקברות של דדלי (עבד שם אחרי מות בנו). את מרבית יום עבודתו הוא עשה ליד קבר בנו, והקשיב לסיפורים של מבקרים ומעריצים בלי לחשוף את זהותו בפניהם (זה מה שהוא עשה 20 שנה עד שמת). http://www.manutdzone.com/legends/duncanedwards.Xxx תודה רבה על הכול !
אשמח אם תכתבו פה על כל מיני סיפורים מעניינים ומחוות שנעשו למועדון מצד היריבות או האוהדים. קרה מקרה דומה באיטליה בסוף שנות ה-40, כשהמטוס של טורינו (שהייתה הקבוצה החזקה באותם ימים) התרסק מחוץ לעיר 4 מחוזרים לסיום העונה. כל שחקני ההרכב נהרגו, מה שכפה על טורינו לעלות למשחקים האחרונים עם הנוער. מתוך כבוד, ארבעת היריבות ששיחקו מול טורינו באותם משחקים, עלו גם הם עם הנוער. בסופו של דבר טורינו ניצחה את כל 4 המשחקים ולקחה את האליפות. מה קרה עם היונייטד בהמשך אותה עונה? כמה זמן לקח למועדון להתאושש בעונות שאחרי?
יונייטד הצליחה להגיע לגמר הגביע האנגלי (בו הפסידה לבולטון) תחת המנג'ר הזמני ג'ימי מרפי. לאחר שבאזבי חזר לתפקוד היו כמה שנים של דשדוש לפני הזכייה בגביע ב1963 ובאליפות ב1965. זו הייתה סוג של תקופת מעבר בין הדור ההוא לדור של בסט.
יש חוט מקשר בין יונייטד לאסון של טורינו,Leslie Lievesley שהיה אחד המאמנים של טורינו ונהרג באסון היה שחקן עבר של יונייטד. ראיתי עכשיו סרט בן שעתיים ב MUTV על הקבוצה לפני האסון,האסון עצמו והקבוצה והמועדון לאחריו, נגעו שם גם בכל שאר הנספים לא רק השחקנים,על התקופה ההיא בעיר,הכדורגל המתפתח,ועדת החקירה של האסון,הכל,ממש נגעו בכל דבר,הלוואי ויונייטד יוציאו את הסרט הזה לדי וי די,סרט חזק ומרגש. ההרגשה שלי עכשיו היא בדיוק כמו ביום השואה כשיושבים ורואים את כל הסרטים והתוכניות, יום עצוב ומרגש גם יחד, כל היום סמסים עם חברים במנצסטר,הודעות מלכדות למרות המרחק הרב,למרות החיים הכל-כך שונים,יונייטד וכל מה שהיא מייצגת,עם כל ההיסטוריה הבאמת מדהימה,מצליחה לגשר על הכל.
יהי זכרם ברוך קראתי אתמול כתבה מעניינת על איך ג'ימי מרפי שהיה העוזר של מאט באזבי ולא נסע לבלגראד החל לבנות קבוצה ממה שנשאר. המשחק הראשון לאחר האסון היה בגביע נגד וונסדי ומההתלהבות יונייטד נתנה שלוש חתיכות. באותה שנה יונייטד הגיע לגמר בוומבלי והפסידה לבולטון. בובי צ'רלטון היה שותף. מאז אותו אירוע יונייטד הפכה לקבוצה המפורסמת ואהודה בתבל.
אני לא בטוח שמנצ'סטר יונייטד הייתה הכי אהודה (בעולם) אחרי האסון. כמובן שהם קיבלו פרסום אבל הכי אהודה ?! אני דווקא חושב שיש לנו הרבה אוהדים בגלל ההצלחה שלנו בשנות ה-90 (כאילו זה הפעם הראשונה שהיינו הכי האהודים בעולם).
