הפו פייטרס החדש באמת מצוין. ולדעתי דפש מוד היא אחת הלהקות הכי אוברייטד שיש. ואני אומר את זה בתור אחד שניסה את כל האלבומים שלהם. הדבר שהכי מפריע לי בלהקה הזו, הוא העובדה שכל שיר מהחומר החדש, היה יכול להיות גם באלבומים מהאייטיז וזה לא היה נשמע בעייתי. הם לא מי יודע מה מגוונים... אין ספק שיש להם כמה שירים מעולים(אני ממליץ על Barrel of a gun, never let me down again, shake the disease, dream on) ושהם אחלה מוזיקאים, אבל הם בהחלט מוערכים יתר על המידה...
הקביעה הזאת ממש לא נכונה. שום שיר ב-exciter, ללא יוצא מן הכלל, לא היה נכנס לאלבומי האייטיז, גם לא ל-Violator ואפילו לא ל-Songs of faith and devotion, מבלי להישמע כמו נטע זר. להבדיל, קח שיר מ-A broken frame ושים אותו באמצע Playing the Angel ותגיד לי שזה נשמע קשור. דפש מוד לקחו צעד אחד קדימה לכיוון היותר אלטרנטיבי ויותר "רוק"י ב-Songs of faith and Devotion, הם בסך הכל להקה שעשתה סוג של שדרוג מוזיקלי במהלך הקריירה, לכל דיסק שלהם, כשלומדים להכיר, יש את הקונספט שלו, Exciter אקוסטי יותר, Playing the Angel שנכתב על ידי מרטין גור על הגירושים שלו הוא קודר יותר, Ultra אפל ו-SOFAD מלנכולי יותר. לקבוע על סמך זה שהם אוברייטד, להקה שנשארה בתודעה 25 שנים זה כבר מוכיח כמה דינמיים הם היו בשביל להישאר בתודעה, וזאת למרות שמעולם לא היו בדיוק מיינסטרים. מוערכים יתר על המידה? אחרי 25 שנים ללא דיסק אחד שניתן להגדירו "לא טוב", הייתי אומר שבהחלט לא. דווקא הפו פייטרס שציינת הם מוערכים יתר על המידה, אצלם באמת כל השירים נשמעים אותו דבר וזה לא כזה טוב. אפילו דייב גרוהל לא מבין איך הוא עדיין מעניין מישהו.
זמן שלהקה נמצאת בתודעה מבחינתי הוא ממש לא מדד לאיכות. שלמה ארצי מוכר בארץ כבר יותר משלושים שנה, ואני חושב שהוא בהחלט אוברייטד ולא מחדש כלום... בשני המקרים, לא מעט אנשים קונים את האלבומים מכוח האינרציה...
אוי נו בחייך, אתה מדבר בחוסר ידיעה מוחלט, או חוסר האזנה מוחלט, אין שום דמיון בין Exciter או Ultra לשום חומר מוקדם של דפש, אני שמעתי את כל האלבומים שלהם עשרות פעמים, שום דמיון, נאדה. האפקטים אולי מקבילים, אבל האינסטרומנטציה שהשתמשו בה לצורך העניין ב-Playing the Angel היא ממש לא שני הסינתייזרים של התקופה המוקדמת שלהם, לכן לדברים שלך בעיניי אין כל אחיזה במציאות.
אני מצאתי דימיון רב. ושוב אומר לך ששמעתי את כל האלבומים של דפש מוד לא פעם ולא פעמיים, ואני מכיר את הלהקה די טוב...
ע"פ הצורה שאתה מדבר, לא ממש. לא נתת לי שום הוכחה חותכת, שום הקבלה בין שירים מתקופות שונות שלהם... לא נתת כלום בקיצור.
באלבום של oasis, the masterplan, ליד כל שיר (בחוברת מילים) כתוב מין ביוגרפיה על השיר. וכתוב A SIDE ואז נגיד some might say שהוא מאלבום אחר. השאלה שלי היא למה כתוב את זה בדיוק?
אז מדובר בהגדרה המקורית של a side/b side, שמשתמשים בעיקר לסינגלים שמודפסים על vinyl, כאשר בצד אחד יש את הסינגל המרכזי, ובצד שני עוד שיר. המאסטרפלאן זה אוסף של השירים האלה שיצאו רק כתוספת לסינגלים, ובמקרה הזה אפילו לא הופיעו באלבומים הרשמיים.
תיקון קל - זה מונח לשירי בונוס שמצורפים לסינגלים ולרוב לא נמצאים באלבומים הרשמיים, מן הסתם כדי לעודד מעריצים של הלהקה לקנות את הסינגל וגם כפריטים לאספנים. מקור השם הוא שבימים שהיה רק ויניל (תקליטים), סינגלים היו מועתקים על תקליטוני 12 אינץ' שהיו תקליטים קטנים יותר וגם נשמעו יותר טוב מתקליט רגיל. על צד A של התקליט היה הסינגל ועל צד B התוספות, מכאן השם B-Side. קפיש?
בי סייד אמור להיות השיר שפחות יצליח במצעדים, והאיי סייד אמור להיות להיט. מוסיפים את הבי סייד בשביל לקדם את האלבומים ולתת לקהל "טעימה" נוספת. ישנם מקרים יוצאי דופן של "דאבל איי-סייד"-סינגל שמורכב משני להיטים. לדוגמא, Strawberry Fields Forever/Penny Lane של הביטלס.
קנה רק את הגרייטסט היטס לדעתי. אם לא, Hunky Dory ו-The rise and fall of Ziggy Stardust, את האחרון תשמע רק חזק אחרת הוא לא שווה כלום. לגבי הבי סיידס - כמו שכתבתי, זה לא שאלה של הצלחה במצעדים, זה פשוט בדרך כלל שיר שלא נכנס לאלבום.
