שים לב לביקורות ברשת. מי מהשניים מקבל ציונים יותר גבוהים. לדעתי אין מה להשוות, ווייט סטרייפס מאחור. אי אפשר לדבר פה במובן של הייפ כי משני הצדדים היה אובר-הייפינג מוגזם, אבל הווייט סטרייפס בגדול הם די בלוף. בינוניים מאוד. ואם להתקדם לאנשהו, למרות שהדיסק האחרון שלו היה לא משהו בכלל, השיר הזה מתוך אותו אלבום של לני קרביץ הוא בעיניי אחלה שיר.
אחד הטובים אי פעם?! שיר נחמד ופופי, עם מנגינה אחת לאורך כל השיר. מילא זה היה מתפתח לאנשהו. ואגב, התיפוף הכי משעמם ששמעתי בחיים.
התיפוף המונוטוני של האחות שלו זה לגיטימי, זה הפך גם לסימן היכר שלהם. אני רק לא מבין איך אפשר להעדיף אותם על הארקטיק מאנקיז או הליברטינז.
במה הם יותר טובים בדיוק כבוד עמית המלומד? Get behind me satan, אחד הדיסקים הרעים ששמעתי בשנים האחרונות.
בכל קנה מידה? גם למשל, מבחינת העומק המלודי? (להזכירך, בווייט סטרייפס מנגנים שני כלים בלבד, ובוא נאמר שג'ק ווייט לא מנגן טוב יותר מקארל באראט או פיט דוהרטי). עמית, מותר לך לפעמים לכתוב תגובות עם יותר משורה אחת, אז בבקשה תן תשובה מעמיקה, ותסביר בה איך הלהקה הסתמית הזאת כל כך תפסה אותך
בניגוד לסתמיות של הארקטיק מאנקיז? גיא, זה שיש שני נגנים בלהקה, לאו דווקא אומר שהם משתמשים רק בשני כלים. בנוסף לנגינה האדירה שלו על הגיטרה, שרבים וטובים מחשיבים אותו כאחד מהגיטריסטים הטובים כיום, אם לא אי פעם, ג'ק ווייט גם מנגן על פסנתר, בס ומנדולינה. כלים, שאם היית מאזין יותר למוזיקה שהוא ואישתו לשעבר יוצרים, מופיעים בלא מעט משיריהם. בזמנים בהם 95% מהמוזיקה שיוצאת לאור היא נוראית, הלהקה ה"סתמית" הזו לא שייכת להרכבים חסרי כישרון שמוצאים זבל טהור. יתכן שזו הסיבה שגם בוב דילן, לו ריד ופיט טאונזנד, אנשים שמבינים דבר או שניים במוזיקה, מצאו לנכון לשתף איתו פעולה.
אני לא ידעתי שהם שיתפו איתו פעולה (ואיפה), אבל זו כבר מזמן לא אינדיקציה לאיכות. כיום לא רק לייבלים שולחים אמנים ותיקים אלא גם מחליפים ביניהם כדי ליצור סוג של הייפינג לאלבומים חדשים שיוצאים. זה שם המשחק, ולפעמים משתמשים בשם גדול כ"שותף להפקה" כדי לנפח קצת את ההייפ סביב האלבום. זה עובד ככה גם בקולנוע דרך אגב, ע"ע טרנטינו בהוסטל וכו'. בסופו של דבר, האחרון והקודם שלהם מאבדים גובה כי הם ממש ממחזרים את הנוסחה שלהם, הקהל קנה את זה בשני האלבומים החזקים יותר שלהם שהיו כמעט זהים, שני הראשונים שלהם כמעט ואף אחד לא שמע, וה-Raconteurs שג'ק ווייט הספיק להצטרף אליהם בינתיים גם כן לא עשו יותר מדי רעש חוץ מסינגל אחד מצליח (ומצויין, האמת) בארה"ב. בסופו של דבר, רוב מהומה על קצת יותר ממאומה.
רגע לפני שהדיון עובר לעמוד הבא... http://www.soundstagedirect.com/media/santana-abraxas.Xxx אברקסס של סנטנה. נוסטלגיה.
אתמול הייתי בהאנגר במופע מיוחד של האלבום The Wall, עם להקת רוק כלשהי, מקהלת בת קול והתזמורת הקאמרית. לא אלאה אתכם בפרטים, רק אומר שמדובר באחת ההפקות המרשימות שיצא לי לראות, כולל רקדנים, קטעי וידאו ופיצוצים בIn The Flesh ובThe Trail. כוכב הערב היה אוליב, הסולן שניגן בחלק מהשירים גם בגיטרה אקוסטית. הוא עשה עבודה יפה מאוד, והוא פרפורמר אדיר, למרות שדאגו להלביש אותו בבגדים המעמידים בסימן שאלה את נטיותיו המיניות. רגע השיא, מלבד פיצוץ החומה, היה, באופן מפתיע, Comfortably Numb. נדוש, טחון, כל מה שרק תגידו-אבל מדובר באחד השירים היפים שנכתבו אי פעם. הגיטריסט, שאין לי מושג מה שמו כי לא טרחו לגלות לנו, עשה עבודה מצוינת בסולו המפורסם. התזמורת, למעט רגעים בודדים, לא הורגשה יותר מדי, וכנ"ל המקהלה. המקהלה הייתה בכלל סיפור מההפטרה-הושיבו את הילדות בתוך כיתה, עם בובה חסרת פרצוף על תקן מורה, ומדי פעם נתנו להן לשיר משהו. בAnother Brick In The Wall #2 הן אפילו קפצו מרוב השתוללות. בסה"כ הופעה מצוינת ומומלצת לחובבי הפינק פלויד-ויש כאן לא מעט כידוע לי. ביום ראשון כמדומני המופע מועלה בשנית, גם בהאנגר. מה שכן, בNRG לא הסכימו איתי.
למרות שלדעתי כולם מכירים אותם (ואם לא, הם צריכים להכיר אותם) היום בבוקר שמעתי קצת בלר ונזכרתי כמה אני אוהב את הלהקה המוכשרת הזו, את דיימון אלבארן הכותב הכל כך שנון, את גרהאם קוקסון (שכבר לא בלהקה) שנחשב לאחד הגיטריסטים המחוננים שגדלו בבריטניה, את הטקטסטים, ההופעות המצויינות, הדיסקים המעולים, מעל כולם Park Life אבל גם השאר, בלי יוצא מהכלל מצויינים.