כדורגל זה ספורט. קודם כל ספורט. וכמו בספורט, יש בו טובים יותר וטובים פחות שבלי קשר לעובדה שהמקצוע שלהם הוא להצמיד אותנו לכורסאות ולשלוט באופן כמעט אלוהי על קצב פעימות הלב שלנו, הם בני אדם רגילים שכל אחד מהם נושא עימו סיפור. חלק נחמדים, חלק מעלי-סעיף, חלק משעממים ולחלק יש בקו"ח חומר לסרט הוליוודי. לכן, לא פלא שלכמה מהם תשריינו איזו פינה בלב גם אם היא תבוא על חשבון זו שבמגרש. מי הם השחקנים שאתם הכי אוהבים, בלי קשר ליכולת שלהם על הדשא? אני אישית מעריך מאוד את פאולו מאלדיני. שחקן מלא חיים ונשמה, הגינות, ספורטיביות, מסורת ומה לא? הסיבה היחידה שבגללה אני מוכן לראות את מילאן מרימה מדי פעם גביע. רונאלדיניו. למרות היכולת השנויה במחלוקת, אני חושב שרונאלדיניו מייצג יותר מהכל את "הכדורגל החדש". בתקופה הזריחה של הגאוצ'ו בלטו מאוד כל השחקנים שלמדו וניסו לחכות אותו (רובם ברזילאים). אלה שהבינו שהקהל אולי רוצה לנצח, אבל אין כמו שואו. אין כמו לראות שחקן ש-90 דקות במשחק יש לו חיוך על הפנים, עם מצב-רוח ולהטוטים וקצב במגרש. גם אם כרגע רוני לא בדיוק מה שהיה פעם, שתי העונות הקודמות שלו פשוט היו משהו יוצא דופן. שחקן שהאופי שלו משליך על המשחק שלו. ווין רוני. רוני בעיני הוא התגלמות חובב הכדורגל הבריטי הטיפוסי. הוא מלא כישרון, הוא שוגה, הוא לא מבין לאן הוא נפל, הוא מתנצל וכולם סולחים לו, מחכים לראות אם ישתפר משהו עד הפעם הבאה. נכון, ווין הצעיר עושה שטויות בכמות שיכולה להספיק לפלוגה שלמה בגולני, אבל תגידו שכל הפעמים שאתם רואים אותו מבין את הטעות וממרר לא נוגעות לכם ללב?... http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/sad.Xxx http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx קארלס פויול. בעיני, הסמל המושלם. סיפור דומה לפאולו מאלדיני. פשוט נשמה מלאה מכדורגל, שחקן שעושה כיף לראות אותו משחק. דיוויד בקהאם. מפתיע, אה? בקהאם, אחד הסיפורים הגדולים יותר מאחורי הכדורגל העולמי. לא בדיוק אלוף העולם וגם לא ממש הגיבור בעלילה על משפחה צהובה יותר מהסימפסונים, אבל דווקא הכוכב הבלתי-מוערך של אנגליה תמיד משך ממני אמפטיה ותמיד קיוויתי שלמרות שהוא נדפק מכל הכיוונים, בסוף משהו יסתדר לו (בעיקר בשנה האחרונה בה הוא הודח ממעמדו בריאל ובנבחרת)... אולי זה בגלל שגדלתי בעידן שבו בק'ס פרח ביונייטד ואולי סתם בגלל שעד כמה שהוא מנסה להיות קשוח הוא בסה"כ התינוק המגודל של ויקטוריה...תבחרו לבד. תורך!
אני את ההוקרה שלי יקדיש לשחקן שמשחקלא מהליגה שאני הכי אוהב, ולא מהנבחרת שאני הכי אוהב, ובכלל, לא שחקן שהיה מהפייבוריטים שלי אף פעם. פאבל נדבד. שחקן לא איטלקי, שיחק בכמה קבוצות בקריירה. לקראת סיום הקריירה. מאוד יפה בעיניי שהשחקן הזה החליט לרדת לליגה השנייה באיטליה למרות שהיה הכי מובן מצידו אם היה רוצה לסיים את הקריירה ברמות הגבוהות, כי עדיין הוא בשולי הקריירה, אבל הוא בחר לא לעזוב את הספינה השוקעת. נשאר ביובה למרות שהיא בכלל לא מועדון הראשון שלו ולא השני. מגיע לו כל הכבוד על זה שבגיל 34 הוא החליט ממש לבזבז שנה בליגה נידחת כדי להחזיר את יובה לבמה המרכזית. מגיע לו כל הכבוד ואני מקווה בשבילו ובשביל כל מי שנשאר ביובה שיובה תיקח עונה הבאה אליפות.
לואיס אנריקה. שחקן שבא מבחוץ (ועוד איך), אבל הפך לסמל המוחלט של הברסלוניזמו. ה-התגלמות של כל מה שקפטן בלאוגרנה צריך להיות, אפילו יותר מפויול (מה לעשות, הבחור משעמם מעט).
מאלדיני ופויול-שני שחקנים שקורצו מאותו חומר -פשוט שחקנים מדהימים. גם גטוסו הוא אחד האהובים-שחקן נשמה,נותן הכל על המגרש,אין מצב בחיים שהוא לא ייתן במשחק 200 אחוז.
השחקנים שלי הם השחקנים הבכירים שירדו עם יובה לסריה B :נדבד,דל פיירו,בופון שחקנים בכירים בכדורגל האירופאי שהיו יכולים לשחק בכל קבוצה שהיא בחרו, לרדת ליגה מראים שהם שחקנים עם כבוד למקום שהם נמצאים בו. נדבד אני מאמין שהיה רוצה באלופות אבל הוא הוכיח עד כמה שחקן ובן אדם נשמה הוא. דל פיירו כל קבוצה היה יכול להצליח באירופה בחר להשאר ולעזור לעלות ליובה ליגה גם מגיע לו כבוד. בופון למרות שיש דיבורים על כך שבקיץ הוא יעזוב את יובה,לא מוריד מערך שלו והלב שלו. לסיכום 3 אלו השחקנים האהובים עלי עקב המעשה שלהם. לגבי מאלדיני אני מסכים.
כמו כולם, אני מסכים עם מלדיני, וכמו ש-rainman גם פויול. שניהם שחקני נשמה, וקפטנים מדהימים, לא עוזבים את הקבוצה ונשארים נאמנים כל הקריירה שלהם! ועוד אחד-פירלו. פשוט נותן הכל על המגרש, וכל התקפה שהכדור עובר אצלו, יוצאת מסודרת ויפה. עוד אחד, זהו פרנצ'סקו טוטי, פשוט שחקן נפלא, אני לא חושב שצריך לפרט אפילו.
אולה גונאר סולשיאר-אחד מהשחקנים הזרים היחידים שהפך בקבוצתו לאהוב כמו שחקן בית. היו לא מעט פעמים שבהן דחה הצעות מקבוצות בהן היה הופך לכוכב הראשי, והעדיף להיות שחקן רוטציה ביונייטד שמקומו בהרכב לא בטוח. דמיאנו טומאסי-ההחלטה שלו להרוויח שכר מינימום כשהוא פצוע היא ההחלטה הכי ג'נטלמנית בעולם הכדורגל מאז ומתמיד. תיירי הנרי-מעבר לכך שהוא שחקן מושלם, הוא גם אדם טוב שנלחם בגזענות ושותף בעוד ארגוני צדקה. אנדריי שבצ'נקו-הוכיח כי הנאמנות היא מעל לכל, כי גם שחקן זר יכול להיות סמל ונאמן לקבוצתו, ושכסף הוא לא הכל.
שוב הויכוח המטופש על שבצ'נקו. תגידו, כמה קשה לקלוט ששבה קיבל הצעה כספית זהה ממילאן? כל כך קשה לכם להבין ששחקן\אדם\עובד רוצה לעשות שינוי בחיים שלו?
דמיאנו טומאסי! זה השם עליו דיברתי. רק תיקון אחד- טומאסי קיבל את ה-20,000 שלו בזמן הפציעה. את החוזה על שכר המינימום הוא יזם רק אחרי שהוא הבריא וקיבל הצעה להארכת החוזה (שעמדה על סכום גבוה בהרבה, כמובן) פירלו באמת שחקן שאני מאוד מסמפט, איזכור טוב!