אורליו יהיה רכישה מצוינת. בארסה צריכה חיזוק בעמדה הזאת ואם הוא לא ברמה המתאימה אני לא יודע מי כן. חוץ מזה הוא גם יכול לשחק כבלם אם אני לא טועה. זה רק יוסיף עומק להגנה של בארסה
ולנסיה תעריך לו את החוזה, ואני מאמין שהוא ירצה להשאר שם, למה לא הרי? ותראו מה אנחנו עושים, מעוד 'פלוץ' של הMD
אז זהו, שאמרתי אם בארסה תחליט ללכת עליו במידה וזה יקרה, הוא לא יחשוב פעמיים, או במילים אחרות - לא יאריך את החוזה הנוכחי שלו
אמנם פאביו אורליו לא כל כך שופע ביכולותיו ההגנתיות בגלל האופי ההתקפי שלו, אבל אני יכול להגיד שאני מעדיף אותו על סילביניו וג'יו. והיום במצב שנוצר, אין שחקן שאם ההחלטה בידיים שלו (כמו במקרה של אורליו) והוא יקבל הצעה מבארסה- הוא יסרב לה (להוציא מדרידיסטים...). עמי, למה לאורליו לעזוב? כנראה שככה הוא רוצה. ונכון שולנסיה קבוצה מצוינת, אבל קח גם את גאלאס כדוגמא, שכבר הצהיר שבכוונתו לעזוב את צ'לסי עם סיום העונה.
למה בכל דבר שמתפרסם בתקשורת ישר אתם אומרים "פלוץ" או "הפלצה"? זה לא נשמע דבר הזוי בכלל, להפך- הגיוני מאד. יכול להיות שאורליו יודע שיש לו אופציה יותר טובה מולנסיה, ולכן הוא לא רוצה לחדש את החוזה שלו שם. ומכאן, אם בארסה תחפוץ בו, אין סיבה שהוא לא יגיע לבארסה. אטו ינסה לשלב בין בארסה לנבחרתו קמרון, שתשתתף באליפות אפריקה. החלוץ הקמרוני, שבינתיים מוליך בטבלת הפיצ'יצ'י, רוצה להפסיד כמה שפחות משחקים במדי בארסה. עריכה: גאברי הביע את רצונו להאריך את חוזהו בבארסה שמסתיים בסוף העונה, אבל יקשיב להצעות אחרות, אם האופציה הראשונה מבחינתו, בארסה, לא תפנה אליו.
קודם כל זה לא פורסם לא ב'אס', ולא במארקה, כך שזה פורסם באלמונדו זה לא אומר כלום- בפטיסטה, הנרי, לאמפרד, ג'רארד, חואקין, אלה רק חלק מהשמות ההזויים שנשמעו באלמונדו דפורטיבו בשנתיים האחרונות, כך שמידיעה שלא פורסה ב2 העיתונים בספרד לא היתי אומר כלום, אפילו באתר של ולנסיה זה לא הופץ. ולנסיה אחת הקבוצות הטובות באירופה, בארסה היא לא אופצייה טובה יותר.
ולנסיה אחת הקבוצות הטובות באירופה? אוקיי, אבל... בארסה היא הקבוצה הטובה ביותר באירופה (אל תכנסו לויכוח על הסוגייה הזו, כי זאת לא הנקודה)! בארסה קבוצה יותר טובה מולנסיה, ועם הקבוצה הכל כך אטרקטיבית שנבנית שם, היא אופציה טובה יותר מולנסיה.
אין ספק שבארסה טובה יותר מולנסיה כרגע, בארסה כרגע הקבוצה הטובה בעולם. אבל זה לא הנקודה, הנקודה שזה סתם חירטוט של ה-MD, כל עוד לא נאמר על זה שום דבר ב'אס' ו'ובאמרקה, אין לזה שום משמעות, כמו שאמרתי האלמונדו מפיץ שמועות כתוצאה מזה שאנחנו בפגרה ואין לו מה לרשום, כך שזה לא צריך לקבל יחס יוצא דופן.
סיכום ביניים שכתבתי לאתר: כתבה ממוצעת על רונאלדיניו היום מכילה אינספור תמונות לשוניות, מטפורות ודימויים. ידיעות על הפנומן הברזילאי הפסיקו מזמן להיות פיסות מידע ענייניות גרידא, והפכו לתחרות פנימית בין העיתונאים. כל מי שלוקח על עצמו את המשימה לתאר את מעלליו האחרונים של הברזילאי מנסה להשתמש בשפה הציורית ביותר, לקחת את הכתבה צעד אחד קרוב יותר לספרות של ממש. הסיבה לכך ברורה: האם המילים "שחקן טכני ויצירתי מאוד" גורמות לכם לחשוב על רונאלדיניו? אבל, זוהי לא הסיבה היחידה. ככל שרונאלדיניו שולף יותר ויותר שפנים קסומים מנעלי נייקי שלו (ולשמחתנו, הוא עושה את זה הרבה לאחרונה), אוזל מאגר הדברים המקצועיים שניתן לאמר עליו. מה כבר ניתן להוסיף על המגה-קראק של בארסה שלא נאמר עליו בעבר? למצוא דבר כזה קשה הרבה יותר מאשר להמציא דימוי חדש, ועל כן מרבית הכתבים עברו מזמן לאפשרות השנייה. מסיבה זו, אינני אדבר על רונאלדיניו בסיכום חצי-עונתי זה. בסופו של דבר, מה כבר ניתן להוסיף? גם על אטו, דקו ומסי אני לא אכביר במילים. אלו הם נושאים שנמצאים בראש סדר היום של התקשורת הקטלונית, וגם נותחו תחת מיקרוסקופ בפורום האוהדים. במקום זאת, אני אעמיד במוקד את התופעות הבולטות של עונת 2005/6 עד כה, אשר אינן זוכות למלוא תשומת הלב שמגיעה להן. והנה שמות...: כדורגל התקפי וצ'לסי בכל מה שקשור לאטרקטיביות הכדורגל, אין שום ספק שהמשחק של בארסה הוא היפה ביותר בעולם. עובדה זו הפכה את בארסה לקבוצה החביבה על רוב האוהדים הנייטראליים ולמטרה עבור כל הציניקנים. בארסה כבר לא שייכת בלעדית לאוהדים, ועברה לתחום הציבורי, כאשר לכל חובב כדורגל יש דיעה בנושא. כמו לכל סוגייה שכזו, נוצרו שני קצוות קיצוניים. בפינה אחת נמצא הרוב, אשר טוען שרונאלדיניו יכדרר כל הדרך לפאריס וברלין. בפינה השנייה, המיעוט אשר טוען שהבונקר של מוריניו והידינק יעצור את שחקן השנה בעולם בלי להזיע. כצפוי, שניהם טועים. ההפשטה המוחלטת של הנושא למונחי חושך ואור, רע וטוב, שחור ולבן, עושה עוול לבארסה. המטרה הראשונית של ברצלונה היא לזכות בתארים. כדי לעשות זאת, בחר הצוות המקצועי, במודע, בדרך ההתקפית. זוהי בחירה לגיטימית לחלוטין, ממש כמו זו של מוריניו וקאפלו להתבסס תחילה על הגנתם. התקפה היא השיטה של ברצלונה, לא המהות שלה. בארסה איננה ההארלם גלובטרוטרס. הקטלונים מנסים להביא את החלק ההתקפי שלהם לרמת שלמות על מנת שזה יביא הישגים, לא כדי להוות קרקס. עין הסערה בויכוח היא צ'לסי. לדעת רוב האנשים, אלופות אנגליה וספרד (שוב?) הן שתי הקבוצות הטובות בעולם היום. הגרלת שמינית הגמר של ליגת האלופות סידרה לשתיים צמד מפגשים נוסף, בדו-קרב שאולי יהפוך לדומיננטי בכדורגל האירופאי בשנים הקרובות. בארסה וצ'לסי הן יריבות קלאסיות. האחת התקפית, נועזת ומבריקה, השנייה הגנתית, זהירה ומבוקרת (אצל שניהן, אגב, עיקר העוצמה נובעת דווקא ממרכז המגרש). בנוסף לכך, עומד מאחוריהן מפגש חם, סוער ובלתי נשכח, שהויכוח לגביו לא תם עד היום. מצד אחד, פינת תומכי בארסה תזכיר לנצח שצ'לסי נזקקה לסיוע מקולינה כדי לנצח. מצד שני, המתנגדים יעלו את ההתפרקות ההגנתית של ברצלונה בסטמפורד ברידג'. אי-שם נשכח שהמשחק היה אחד מהשקולים ביותר שנראו בליגת האלופות, והוכרע בסופו של דבר על חודו של שער מפוקפק אחד. בחודש פברואר, יערך הרימאץ' הגדול. קוי החזית בין שני המחנות כבר נמתחו. אי-שם, מתחת למלחמת הגוג ומגוג של אסכולות הכדורגל, תאבקנה שתי קבוצות מצויינות על הזכות להשתתף ברבע הגמר. רפאל מארקז בקיץ 2003 הגיע לברצלונה בלם מקסיקני בן 24, ומיד הותיר את חותמו. בהופעת הבכורה שלו, משחק חוץ מול אתלטיקו מדריד, הוא הבקיע שער עצמי מגוחך לחלוטין שנפסל בלא שום סיבה מוצדקת. גם במשחקים הבאים מארקז, כמו כל הקבוצה סביבו, אכזב קשות והאוהדים כבר שמו עליו את תווית הפלופ (לא מצרך נדיר בקטלוניה של אותה תקופה מרוחקת ואפלה). אפילו בחצי העונה המצויין רפה לא הצליח להתבלט. הפריצה הגדולה הגיעה בעונתו השנייה בקבוצה, דווקא כקשר אחורי. פציעותיהן של שחקנים רבים הותירה את בארסה במחסור חמור של שחקנים, ומארקז ידע לנצל את ההזדמנות. כצלע השלישית של חוליית הקישור הוא הפגין סוף סוף את התכונות אשר הפכו אותו לקפטן נבחרת מקסיקו בגיל כה צעיר. את העונה הנוכחית, פתח מארקז בעמדה בה הוא הוכיח את עצמו. בארסה קרטעה במשחקים הראשונים, וספגה הרבה מאוד שערים לא מחוייבים למציאות. השיא היה איבוד היתרון מול דפורטיבו לה קורוניה. מיד לאחר מכן, הורד מארקז לעמדת הבלם, לצידו של פויול. ב- 12 משחקים רצופים בהם פתח הצמד הזה במרכז ההגנה ספגה בארסה 3 שערים 2 בפנדל, ואחד בבעיטה מקרית מרחוק עמוק בגארבאג' טיים. ללא ספק, הישג כביר. במרבית משחקים אלה, לא פעם היה זה מארקז שחיפה על פויול, ולא להיפך. רפאל מארקז הוא בדיוק הבלם שברצלונה צריכה. הוא ניחן במשחק ראש משובח (אספקט שחסר מאוד לפויול), קריאת משחק נפלאה (שמתם לב כמה נבדלים נשרקים לטובתה של בארסה?), קור רוח ומנהיגות. בנוסף לכך, יש לו יכולות התקפיות סבירות, במידה ויהיה בהן צורך. אבל התרומה של המקסיקני לא נגמרת שם. במנטליות שלו, הוא מוסיף רכיב שחסר מאוד לבארסה ציניות. שחקנים דרום-אמריקאים ידעו תמיד להשיג יתרונות חצי-חוקיים בזמן שהשופט לא מסתכל, אך רפה מביא את זה לרמה של אומנות. כמות הקטנות שהוא מחלק, הפרובוקציות שהוא עושה (הפעם, צריכה להספיק לו מחצית אחת כדי לגרום לדרוגבה להיות מורחק), ההתחזויות וכל שאר הרמאיות הקטנות מדהימה. דבר מדהים עוד יותר הוא שכמעט את כל אלה הוא מצליח לעשות מחוץ לטווח הראייה של השופט, לפעמים אפילו של מצלמות הטלויזיה. זה לא סוד שאחד מהחסרונות של בארסה בעונה שעברה היה נאיביות מסויימת. רפה מארקז המשופר, הפעם בעמדה בעייתית יותר עבור בארסה, מהווה פתרון מצויין לכך. העליונות מאז שנות ה- 90, הייתה הליגה הספרדית מסורתית אחת החזקות באירופה. כל קבוצות התחתית ידעו שיש להן מה לתת גם מול מוליכת הטבלה. לא במקרה הייתה אלופת ספרד לוקחת פחות נקודות ממקבילתה האנגלית, למרות שבשני הליגות 38 מחזורים. על כן, מוזר לראות את בארסה משייטת לעבר תואר נוסף ומנצחת את כמעט כל קבוצות הליגה בלי מאמץ ניכר. אפילו בפתיחת העונה המאכזבת, נראה היה שבארסה מאבדת נקודות רק בגלל נונשלנטיות ויהירות. לא נראית באופק שום יריבה רצינית לברצלונה, כאשר קבוצות כמו ויאריאל, אוסאסונה וולנסיה נחותות מהאלופה בכמה רמות. כל הקבוצות האלה נראות טוב הרבה יותר מאשר ריאל מדריד, היחידה שמסוגלת להוות אופוזיציה אמיתית לברצלונה העונה. מצב זה מעלה את הדילמה הקלאסית: האם עדיף לנצח אחרי מאבק איתנים עם שמחה אדירה בסוף, או בידיעה מראש וללא דאגות, אך עם שעמום מסויים. לפי דעתי, כל זמן שבארסה הולכת על ליגת האלופות, אנחנו צריכים להיות מרוצים. הגעגועים עבור אוהד כדורגל, יש מעט תחושות נעימות יותר מההצלחה של קבוצתו. בהתחשב באופן בו ברצלונה נראית לאחרונה, אין פלא שאוהדיה נמצאים ברקיע השביעי. מדי שבוע, אנחנו זוכים לראות את הקבוצה הנהדרת של בארסה. ביכולת הנוכחית, פעם, אפילו פעמיים תוך שבעה ימים, זה פשוט לא מספיק. הגעגועים מתחילים מייד עם שריקת הסיום של המשחק. תחילה, נרגיע את עצמנו בהחלפת חוויות ורשמים מהמשחק בפורומים ובפאבים. ביום למחרת, נוריד את השערים מאתרם של חברינו הפולנים, נצפה בהם פעמיים או חמש, ונעלה זכרונות נפלאים מהערב הקודם. שני ימים אחרי המשחק נתחיל לחוש בתחושת ריקנות מסויימת. נסיח את דעתנו בקריאה על מעשי הצדקה של אטו, או בגיחוך על הריאליטי המשובח ריאל מדריד. כך נמשיך, עד שהמשחק הבא יתקרב ואותה תחושת התרגשות מוכרת תשוב לבעבע. ביום המשחק, יתחיל הרחש האמיתי. נציץ על ההרכבים המשוערים, נתעדכן במעשי השחקנים באימונים, ונקבע מקום צפייה לערב. עם התו הראשון של פתיח שידורי הליגה הספרדית ההתרגשות תגיע לשיאה, ותחליף סופית את את הגעגועים שליוו אותנו מאז המשחק הקודם. 90 דקות לאחר מכן, הרוטינה תחל מחדש. המשחק האחרון של בארסה היה לפני שבוע וחצי. הגעגועים מגיעים לשיאים חדשים. בשלישי, סאמורה.
כמה שהמשפט הזה שגוי ומוטעה, זהו, כבר הפכת את ברצלונה למכבי תל אביב של הכדורגל הישראלי, איזה שטויות, ב6 שנים האחרונות לספרד היו 4 אלופות, ברצלונה כרגע בכושר מדהים ואף קבוצה לא יכולה לנצח אותה, אם כבר חוסר תחרותיות אז באנגליה שצ'לסי לא יכולה להפסיד משחק אחד, או באיטליה שיובנטוס אם 95% הצלחה, אבל בספרד? אתה כנראה שכחת את התיקו נגד סארגוסה וולנסיה, את ההפסד לאתלטיקו, האם אתה באמת חושב שברצלונה תשמור על הכושר של היום כל העונה? ולנסיה קבוצה טובה יותר מריאל מדריד, כך שזה מסביר את המשפט המוטעה הזה.
