סוף סוף עוד מישהו שמכיר אותם ריספקט אחי וברמות נהדרת בהחלט שיר נהדר http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/wink.Xxx והנה עוד כמה שירים - נהניתי נורא - אהבה אחת - לך בגדול - אלימות - כמו לבן - כיוון הדמעות - שיר נורא יפה - מה איתך - אמרת שלא תבואי השירים שלהם זה לא הסגנון שלי האמת בדרך כלל אני יותר חורשת על רוק כבד ומטאל אבל שניי הלהקות האלה - אלג'יר ויציאת חירום פשוט נתפסו אצלי חזק ובמיוחד שני השירים האלה - קחי לך זמן - אלפי ילדים מוכים (לדעתי זהו השיר הכי יפה שלהם) והשיר, אלג'יר - אני צריך אותך פשוט מצוין http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/rolleyes.Xxx
זה רק מה שמצאתי יש להם רק אלבום אחד אבל לא זוכרת איפה קראתי היה רשום שהם עובדים על אלבום נוסף בקיצר בלינק שהבאתי תקבל את כל הפרטים
דקות של מוסיקה משוגעת מאת בן שלו אוצר מסעיר התגלה בחנות עתיקות בקונטיקט: הקלטה של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי בקונצרט מ-1945, שדבר קיומה לא היה ידוע 60 שנה. מלבד חוויית ההאזנה המסעירה, אפשר לשמוע את פרקר נכנס להופעה באמצע וסולואים ארוכים של שני ענקי הג'ז http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P090805/d.0.0908.1.1.9.Xxx מימין: ג'ון קולטריין, דיזי גילספי, צ'ארלי פרקר וטומי פוטר בהופעה בניו יורק ב-1951; משמאל: עטיפת אלבום ההופעה של גילספי ופרקר תצלום: גטי אימג' בנק "הגביע הקדוש של הג'ז המודרני", "אבן הרוזטה של הביבופ", "התגלית הכי גדולה בג'ז בעשור האחרון", "דיסק הג'ז של העשור". הסופרלטיווים האלה הוצמדו בשבועות האחרונים לדיסק חדש שנושא את השם הקורקטי "טאון הול, ניו יורק סיטי, 22 ביוני, 1945". זאת הקלטה של צ'ארלי פרקר ודיזי גילספי בקונצרט, שדבר קיומה לא היה ידוע לעולם הג'ז במשך 60 שנה. להקלטה יש ערך היסטורי רב, והסיפור שמאחורי גילויה מאלף, אבל בשביל חובבי הג'ז היא מספקת בראש וראשונה חוויית האזנה שקשה להעלות על הדעת מסעירה ממנה. לא לחינם מציינת כותרת הדיסק את התאריך המדויק של ההופעה. מוסיקת הביבופ לא נולדה ב-1945: היא התגבשה מאז ראשית שנות ה-40 והיתה לנחלת קבוצה מצומצמת של מוסיקאים צעירים, שבלילות ניגנו בביג בנדס ולפנות בוקר, במועדונים מחתרתיים קטנים, החלו להמציא שפת ג'ז חדשה. אבל 1945 היתה השנה שבה עולם הג'ז - חלק הארי של המוסיקאים ולצדם חובבי המוסיקה - נחשף לראשונה לשפה הזאת במלוא תפארתה. אחת מסגולותיו הרבות של האלבום החדש היא שהוא מתעד בצורה מושלמת את הרגע ההיסטורי המרתק הזה. המוסיקה מהירה מדי, קבל המבקר המוסיקה שיצרו פרקר, גילספי ושותפיהם היתה מהירה ודחוסה בצורה בלתי נתפשת כמעט. מספר הצלילים והשינויים ההרמוניים בכל תיבה מוסיקלית הוכפל ושולש. מרווחים דיסוננטיים בין צלילים, שקודם לכן נחשבו אסורים בשימוש, נהפכו לאחד מתווי ההיכר של המוסיקה. כיום נדמה שאין בביבופ משנות ה-40 שום דבר צורם ו"קשה", אבל לבני הזמן זאת נשמעה בתחילה כמו מוסיקה משוגעת. בחוברת המצורפת לדיסק החדש מובאת ביקורת על ההופעה הנכללת בו מהמגזין "מטרונום", שבה נכתב שזה היה קונצרט מאכזב: המוסיקה היתה כל כך מהירה, התלונן המבקר, שהיא סיכלה כל אפשרות לבנות משפטים מוסיקליים סדורים. אבל למרות קבלת הפנים הצוננת-לעתים שספגו פרקר וגילספי בתחילת דרכם, הופעות כמו זו שמתועדת באלבום החדש הותירו רושם בל יימחה על עולם הג'ז. שנתיים-שלוש אחרי כן, לא רק שכמעט כל סקסופוניסט רצה להישמע כמו פרקר וכל חצוצרן כמו גילספי, אלא שגם פסנתרנים, מתופפים ובסיסטים אימצו את החידושים שלהם והתאימו אותם לכלים שלהם. מה שביוני 1945 נשמע כמו מוסיקה מלהיבה אך לא לגמרי מובנת נהפך לקראת סוף העשור לתו תקן מחייב. איך התגלה האוצר המוסיקלי שרואה אור כעת? בסתיו של שנת 2000 נסע רוברט סאננבליק לבקר את בתו בבוסטון. סאננבליק, רופא פנימי במקצועו, הוא גם הבעלים של חברת התקליטים הקטנה "Uptown", שמתמחה בגילוי של הקלטות ישנות ובהוצאתן על גבי דיסקים. בעת הביקור הזדמן סאננבליק ליריד של תקליטים ישנים מחוץ לבוסטון. באירועים מהסוג הזה נפגשים אספני ויניל אובססיוויים, רובם ככולם גברים, עם סוחרים ממולחים ("שהם לא בדיוק עמודי התווך של הקהילה", מציין סאננבליק בחוברת המצורפת לדיסק החדש). "השיחות באירועים האלה נשמעות תמיד אותו דבר", כותב סאננבליק: "אני מוכר לך את זה ב-400 דולר... היפאני ישלם בשביל זה יותר מ-600... אם אני שם את זה בeBay, אני מקבל 750..." אחרי כמה שבועות התקשר אל סאננבליק אחד הסוחרים מיריד התקליטים ואמר שיש לו סחורה מעניינת ביותר, הקלטה של צ'ארלי פרקר. "יש כל כך הרבה הקלטות של פרקר בהופעה, שחשבתי שאני לא אוכל לדעת אם מה שהסוחר מציע לי כבר קיים בשוק", כותב סאננבליק. אף על פי כן הוא ביקש מהסוחר להשמיע לו את ההקלטה בטלפון, בתקווה שתכלול רמזים שיסגירו עליה פרטים. ואכן, ההקלטה כללה רמזים כאלה. סאננבליק זיהה את קולו של הקריין שהציג את הנגנים וידע שהוא עבד רק באזור ניו יורק. ההרכב היה חמישייה של דיזי גילספי וצ'ארלי פרקר, וסאננבליק ידע שההקלטות היחידות של ההרכב הזה שקיימות בשוק הן מהחוף המערבי. הוא הגיע למסקנה שמדובר בהקלטה של הופעה בניו יורק שלא ראתה אור מעולם. ההקלטה כללה קטע אחד בלבד, שנמשך כמה דקות. נלהב מהמסקנה שמדובר בהקלטה לא ידועה ביקש סאננבליק מהסוחר לחזור למקום שבו מצא אותה - חנות עתיקות בקונטיקט, לדבריו - ולחפש שם הקלטות נוספות. הסוחר חזר לחנות ומצא בה עוד שישה דיסקים מאלומיניום ובהם שישה קטעים נוספים מההופעה - בסך הכל 40 דקות של מוסיקה, באיכות שמע מפתיעה לטובה. איך הגיעו ההקלטות לחנות העתיקות? מי החזיק בהן מאז שהוקלטו? על ידי מי הוקלטו? התשובות לשאלות האלה ואחרות נותרו ללא מענה. משהו חורק הקטע הראשון בהופעה, "Bebop", הוא סיפור בפני עצמו. הקריין - די-ג'יי שהיה ידוע בכינוי "סימפוני סיד" - מציג את הנגנים, מתנצל לפני הקהל על העיכוב הרב ומסביר שצ'ארלי פרקר עדיין לא בא והסקסופוניסט דון ביאס יחליף אותו. המוסיקאים מתחילים לנגן, אבל משהו חורק: ביאס לא מצליח לעקוב אחרי הקצב המסחרר שבו גילספי מנגן את המלודיה המסובכת. הוא מתקן את עצמו במידת מה בקטע הסולו שלו, אבל הקטע הזה מחוויר לעומת הסולו המבריק של גילספי. מסקנה אפשרית מהבדלי האיכות בין שני הסולואים היא שב-1945 רק אלה שנמנו עם החוג הפנימי של מייסדי הביבופ יכלו לנגן את המוסיקה הזאת. לכל השאר, גם אם היו מוסיקאים מעולים כמו ביאס, נדרשה תקופת הפנמה והסתגלות. ואז, באמצע הסולו של גילספי, נשמע פתאום רחש בקהל, שמתגבר ונהפך למחיאות כפיים. צ'ארלי פרקר נכנס לאולם. חובבי ג'ז מכירים את הסיפורים על מנהגו של פרקר המכור להירואין לאחר להופעות ולהצטרף לעמיתיו שכבר התחילו לנגן בלעדיו. "בירד", סרטו של קלינט איסטווד על חייו של פרקר, אף מרחיק לכת ומראה את הסקסופוניסט נכנס למועדון בעודו מנגן. המציאות היתה כנראה קצת יותר אפורה, ופרקר עלה על הבמה ורק אז החל לנגן. ובכל זאת, זאת העדות המוקלטת הראשונה לכך שמקרים כאלה אכן התרחשו. בשביל הקהל באולם זה היה בוודאי אירוע בלתי נשכח, והדרמה עוברת היטב גם בדיסק. בלי הגבלת זמן האיחור של פרקר הוא רק אנקדוטה. מה שחשוב באמת זאת הנגינה שלו, והיא מזהירה, תיאור שהולם גם את נגינתם של גילספי, הפסנתרן אל הייג (הלבן היחיד על הבמה) והמתופף מקס רוץ'. האלבום החדש לא מגלה משהו חדש על סגנון הנגינה של מייסדי הביבופ, אבל הוא מאפשר לשמוע אותם מנגנים ללא הגבלת זמן, דבר שהיה בלתי אפשרי בהקלטות אולפן. בשל האילוצים הטכנולוגיים של התקופה, הקטעים שפרקר וגילספי הקליטו באולפן לא יכלו להימשך יותר משלוש ומשהו דקות. הסולואים בהקלטות האלה נמשכו לפיכך לא יותר מחצי דקה. בהופעה בטאון-הול הקטעים נמשכים שש או שבע דקות, והסולואים - דקה וחצי ואפילו שתי דקות. התוצאה משקפת הרבה יותר טוב את אחד החידושים העיקריים של הביבופ, שהעמיד בחזית את הסולן, בניגוד לסווינג של שנות ה-30 שבו הכוכבת הגדולה היתה התזמורת. הקטעים שפרקר וגילספי ניגנו בטאון-הול - "Hot House" ,"A Night in Tunisia" ,"Groovin' High" ,"Bebop" - ייהפכו בחודשים שאחרי ההופעה לקלאסיקות ג'ז. ביוני 1945 הם היו עדיין כמעט לא מוכרים. היוצא דופן היחיד היה "Salt Peanuts", שתגובת הקהל מסגירה כי היה כבר קטע פופולרי. בסדרת הטלוויזיה "ג'ז", ששודרה בישראל לפני כמה שנים, סיפר הזמר ג'ון הנדריקס על הפעם הראשונה ששמע את "Salt Peanuts" (שהיתה גם הפעם הראשונה ששמע ביבופ). הוא היה אז חייל, והקטע, שנוגן בתחנת הרדיו של הבסיס שלו, כל כך הדהים אותו, שהוא עזב את עיסוקו באותו הרגע, מיהר לאולפן השידור, נתן לשדרן סכום כסף והורה לו לנגן את הקטע 20 פעם ברציפות. התגובה לשמע "טאון הול, ניו יורק סיטי, 22 ביוני, 1945" היא דומה: עד שלא הקשבתי לאלבום יותר מעשר פעמים ברציפות, לא יכולתי להתפנות למוסיקה אחרת. זה דיסק חובה לחובבי ג'ז, ואולי לא רק בשבילם. כעת אפשר להשיג אותו רק דרך האינטרנט, ומהשבוע הבא אפשר יהיה למצוא אותו גם בחנות התקליטים "האוזן השלישית" בתל אביב. הגרעין הקשה חובבי הג'ז בעולם למדו על קיומה של ההקלטה האבודה של פרקר וגילספי בשבועות האחרונים, עם יציאת הדיסק. חובבי ג'ז בישראל יכלו לדעת על גילויה של ההקלטה כבר לפני שנתיים: ברק ויס, אז מנהל פורום הג'ז של "נענע", דיווח על כך בהתרגשות שהלמה את חשיבות המאורע. ויס, אחד ממומחי הג'ז הגדולים בישראל, פרש מניהול הפורום לפני כמה שבועות, וזאת הזדמנות לשבח את העבודה הנהדרת שעשה, שסייעה להפוך את הפורום לאתר ג'ז מפואר. מטבע הדברים, רוב משתתפיו הקבועים של הפורום נמנים עם הגרעין הקשה של חובבי הג'ז, וחלק מהדיונים שמתנהלים בו עשויים להיראות לאדם מהשורה כמו טקסטים של כת סגורה. אבל חובבי ג'ז, גם אם קנו רק אתמול את דיסק מיילס דייוויס הראשון שלהם, ירגישו בבית בין דפי הפורום וימצאו בו מעיין בלתי נדלה של מידע ביוגרפי, תובנות מוסיקליות, המלצות והתרשמויות על דיסקים והופעות, ויכוחים נלהבים על מוסיקאים ובעיקר אהבה אין-סופית לג'ז. הכניסה לפורום דרך הכתובת http://forums.co.il http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShAr...SubContrassID=0
הינה שיר ברמה של ליגה אחרת תלמדו טוב טוב את השיר http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/biggrin.Xxx ----------------------------------- יושב לי בשכונה עם כל החברים כולם מעשנים את הג'ויינט מגלגלים לוקח לי עוד שאחטה שוכח מצרות מרגיש לי את הסטלה חולם על נערות עד שבאה המשטרה הרסה את החגיגה את הלילה מבלים בתוך התחנה ההורים צועקים את הראש מבלבלים די נמאס מספיק הסטלה זה החיים יושב לי בשכונה עם כל החברים למכוניות עולים וחארקות בכבישים אני רק מנצל כל רגע בחיים כי מהחיים אנחנו לא נצא חיים עד שבאה המשטרה הרסה את החגיגה את הלילה מבלים בתוך התחנה ההורים צועקים את הראש מבלבלים די נמאס מספיק הסטלה זה החיים --------------------------------------
http://horo.mail.ru/images/people/visotsky_3.Xxx לאחי הסלאבים והתורכו-מונגולים, כמה המלצות בקירילית: DDT - להקת רוק, הכי טוב בהיסטוריה הרוסית. טקסטים נוקבים ומוזיקה לא ממתוחכמת מדי. Vladimir visotskiy - השלמה ארצי הישראלי. בארד כמו שבארדים צריכים להיות. משורר עם קול נוראי ויכולת נגינה מזעזעת, אבל מילים של סופר הלניסטי. Lube - להקה צבאית שהפכה ללהקת רוק לכל דבר. הנושא המרכזי הוא המלחמות האחרונות של רוסיה. איכותי. ארתור, פיזדץ
וזוהי בדיוק הסיבה שאני לא סובל את ה"מוזיקה של הבן-אדם". לובה? http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/eusa_sick.Xxx
