ליברפול 2022/23 - Will We Go Again?

יש לו סיכוי לקבל דקות ביורו?
זה מזכיר קצת את הזימון של וולקוט ב06 שהביאו מישהו שעוד לא ממש משחק
Ben 'the Scottish Wayne Rooney' Doak proved Ange Postecoglou warning wrong at Liverpool - Liverpool.com

 

הוא אחרי פציעה ארוכה ורק חזר לאימונים לפני שבוע.

אני לא כזה מכיר את סקוטלנד אבל אני מניח שהוא שונה מהסגנון הרגיל של השחקנים שלהם.
אולי פה ושם בשלבים מאוחרים במשחקים הוא יכול להיכנס, אם הוא כשיר אז קשה מאוד לעצור אותו באחד על אחד.
השאלה כמה הוא כשיר וכמה הוא יצליח להוסיף תכלית לכח הפריצה שלו.

אם הוא לא היה עובר פציעה משמעותית אני מניח שהוא היה זוכה ללא מעט דקות אצלנו העונה.

 

טוב, חברים. אני מצטער. אני בתקופת מבחנים והמוח הדחייני שלי לא נותן לי אפשרות להתעסק בלימודים.

פותח פה דיון קטן.
אני עדיין לא מסוגל לעכל ולסכם את כל ה8 וחצי שנים שקלופ היה פה.
אז אפתח דיון קצר סטייל דיון ההימורים על התקופה של קלופ. מתנצל מראש על הסאחיות

1. מי השחקן המצטיין/החשוב ביותר בתקופתו של קלופ:
2. השחקן האנדרייטד/שלא קיבל מספיק כבוד:
2. העונה האהובה עליכם:
3. השער הכי גדול:
4. הקלופ מומנט: (למשל הריצה לשער בסיום הדרבי של אוריגי)
5. השער הכי יפה:
6. המשחק הכי גדול:
7. הפריצה הלא צפוייה:
8. רגע הWTF:


אם יש לכם דברים נוספים מוזמנים להוסיף.

התשובות שלי:

1. מי השחקן המצטיין/החשוב ביותר בתקופתו של קלופ: בובי פירמינו, בשיא שלנו תחת קלופ. היה השחקן הכי חשוב בעיניי. הדבק של הקבוצה שחיבר את הכל ובו זמנית גרם להכל לטקטק.

2. השחקן האנדרייטד/שלא קיבל מספיק כבוד: הרבה קונטנדרים. אבל בעיניי זה מאטיפ. הוא וואן דייק היו הציוות הטוב ביותר שלנו לאורך התקופה

3. העונה האהובה עליכם: טוב, פה כנראה אני אצא מוזר. אבל 2017/18. אולי בגלל שזאת העונה הראשונה שיצא לי לטוס למשחק (הגמר נגד ריאל, קאריוס אולי הרס את המשחק, אבל הוא לא יכול להרוס לי את הזכרונות מפארק צ׳בצ׳נקו), אבל בעונה ההיא, אחרי המון שנים, מצאתי את הגאווה שלי מחדש בקבוצה, ואת ההבנה שבאמת המשהו הגדול הזה שחשבנו שיקרה עם קלופ באמת קורה, אפילו שלא זכינו בכלום, ההרגשה שלי באותה עונה הייתה משהו שאני לא יכול לתאר, המשחקים באנפילד נגד רומא, סיטי (גם ליגה וגם צמפיונס), ההגעה של ואן דייק.. והחולצות הכי יפות שהיו לנו בעידן קלופ. כל השלושה

4. השער הכי גדול/חשוב : Corner taken quickly…. Origiiiii
* ראוי לציון גם, מאנה מול אסטון וילה בתוספת הזמן, במחזור לפני המפגש מול סיטי. משם לא עצרנו עד הזכייה באליפות.

5. השער הכי יפה: שוב, אולי אצא מוזר, כי ראינו באמת המון שערים מרהיבים. אבל האוהב עליי מכולם.
השער השלישי במוקדמות ליגת האלופות מול הופנהיים באנפילד. התקפה מתפרצת מהירה, חילופי מסירות קצרים בחצי שלנו, ווינאלדום עם כדור מדהים למאנה, הטייה לפה הטייה לשם, כאילו נכנס לרחבה ומשאיר עקב לפירמינו שנותן כדור רוחב מדוד לצאן שמסיים מקרוב מול שער חשוף. ההתקפה ללקק את האצבעות שהייתה התגלמות הכדורגל שלנו עם קלופ

6. המשחק הכי גדול: יש המון, אבל אחד בולט מעל כולם. 7.5.2019, אנפילד. ליברפול בארסה, כל מילה נוספת מיותרת. רציתי להוסיף רואים לציון. אבל יש יותר מידי כאלה.

7. הפריצה הלא צפוייה: אנדי פאקינג רוברטסון, 8 מיליון פאונד מקבוצה שירדה ליגה, לא ראה הרכב בחודשים הראשונים. אבל מאז שנכנס להרכב ב14.1 ב4-3 הבלתי נשכח מול סיטי. לא יצא משם, ובצדק. לעולם לא אשכח את הלחץ שלו שהגיע ללחוץ עד פאקינג אדרסון. רץ לי לתוך הלב ולא יצא משם

8. רגע הWTF לא מאמין שזה קרה עכשיו: קטגוריה שנוצרה בשביל 2 שערים ספציפיים. אוריגי מול אברטון בדקה ה96. וזה שאני חושב שאפילו גדול יותר. אליסון נוגח מול ווסטברום בדקה ה95 במשחק חשוב מאוד בהתמודדות על הצמפיונס. וואו וואו וואו
איזה חגיגות של אושר, גם על החשיבות של הגול, וגם בגלל אליסון אחרי שאיבד את אבא שלו.

9. הקלופ מומנט: גם פה, יש המון ציטוטים, המון רגעים. פה אני חייב לבחור ב2.
הראשון - “We have to change from doubters to believers” וכל מילה נוספת מיותרת.
השני - 28.5.2018 בוקר אחרי ההפסד לריאל ב2018. סרטון שצף ברשת של קלופ עם העוזרים שלו, שר במצב רוח “we saw the European cup, madrid had all the fucking luck, we swear well keep on being cool, well being it back to liverpool”
אינסטקטיבית התרומם לי המצב רוח אחרי לילה של בכי הזוי. וידעתי שזה לא היה חד פעמי, באותו בוקר לא אשכח שהסתובבתי בקייב עם שני אוהדי ליברפול אחרים שפגשתי שם, ואמרתי להם שאני מרגיש את זה, שעונה הבאה אנחנו הולכים להגיע לגמר במדריד ולזכות. (לא אשכח גם את ההפתעה המשוגעת שחיכתה לי בזמן שהייתה על הטיסה חזרה לארץ, יורד מהמטוס, פותח אינסטגרם רואה תמונה שהעמוד הרשמי העלה, פאביניו חותם על חוזה במדים שלנו. לא האמנתי ושאלתי 4 אוהדי ליברפול שראיתי בדרך אם הם ראו את זה ואם זה אמיתי)

 

יאללה אצטרף, בעיקר כי קשה לסכם את התקופה של קלופ:

1. מי השחקן המצטיין/החשוב ביותר בתקופתו של קלופ:

מתלבט בין סלאח לואן דייק. אלך על וירג'יל כי הוא השחקן שמהרגע שהגיע הפכנו מקבוצה טובה לקבוצה אדירה. העלה את רמת ההגנה שלנו מהקרקס של לוברן לטופ.

2. השחקן האנדרייטד/שלא קיבל מספיק כבוד:

מאטיפ. היה טוב מאוד ברוב הזמן ששיחק והרוויח ביושר את הקרדיט מקלופ על חשבון גומז. מניח שזה קשור גם להייט שהלך סביבו בפורום פה.

2. העונה האהובה עליכם:

עונת האליפות הייתה יכולה להיות כזו אבל היא פשוט לא הייתה מרגשת, בגלל הדומיננטיות הפסיכית ובגלל הקורונה והזכייה המבאסת ללא קהל. מצטרף לEsomech, מאוד נהניתי מהעונה שהפסדנו בגמר בקייב. בעיקר כי היינו עדיין קבוצה בעלייה ושיחקו מולנו פתוח יחסית, היו בעונה הההיא לא מעט משחקים מענגים שלנו (רומא, סיטי בליגה ובצ'מפיונס, ספרטק בבית). בעונות שלאחר מכן פחות יכולנו לשחק את המתפרצות שלנו כי פשוט התחילו להסתגר מולנו.

3. השער הכי גדול:

אין בחירה אחרת מלבד הרביעי מול ברצלונה.

4. הקלופ מומנט: (למשל הריצה לשער בסיום הדרבי של אוריגי)

השירה שלו בבר בארה"ב עם אוהדים. אין עוד מאמנים כאלה.

5. השער הכי יפה:

בחירה באמת קשה פה. יש את אמרה צ'אן עם המספרת מול ווטפורד (במשחק קריטי לעלייה לצ'מפיונס), לא מעט שערי סלאח אבל היפה מביניהם זה הסלאלום מול סיטי עונה שעברה (נדמה לי?).

6. המשחק הכי גדול:

ברצלונה באנפילד. הרגע הכי מאושר שלי כאוהד. ראוי לציון כמובן גם השביעייה מול יונייטד.

7. הפריצה הלא צפוייה:

רוברטסון הגיע מכלום והפך לוורלד קלאס. גם סלאח הגיע בסכום סביר והפך לקלאב לג'נד. זה כנראה אחד מהם.

8. רגע הWTF:

אוריגי בדרבי. הייתי ממש חייב ללכת בדיוק ולא היה זמן אז כיביתי דקה לפני, סגרתי ורק באתי לבדוק את התוצאה הסופית. איך שראיתי שהבקענו נכנסתי בחזרה לסטרים שלמזלי היה בדיליי, הזיה מוחלטת.

 

1. ואן דייק. הרכש הכי גדול שאני ראיתי בליברפול ולדעתי גם השחקן מס׳ 1 שלנו בעונה החולפת על אף עונה לא משהו מבחינת ההגנה כקולקטיב. כשהוא לא על הדשא מרגיש לי שאנחנו חצי קבוצה.
2. מאטיפ.
2. העונה האהובה עליי היא כנראה 2021/22 שאמנם הסתיימה במפח נפש כפול, אבל זו הייתה עונה מטורפת ששיחקנו בה כל משחק אפשרי ובשביל עכבר ליברפול שכמוני זה הרגיש מדהים.
3. Corner taken quickly.
4. משהו מהשנים הראשונות. בעונות האחרונות הוא מאוד התמתן.
5. משהו מעונת 17/18 כששיחקנו עם סאלח, מאנה, פירמינו וקוטיניו יחד. הכדורגל שלנו אז היה מהנה בקטע אחר.
6. אני מניח שברצלונה. ניתן לציין גם את ההשפלות הרבות והמגוונות של יונייטד או את המשחק בלסטר מיד אחרי אליפות העולם שהיה אדיר וסימן שאנחנו באמת מין ביזנס בנוגע לאליפות באותה עונה.
7. פיליפס/ריס וויליאמס סוחבים אותנו לליגת האלופות. פיליפס הזה היה חתיכת חמור גרם, נגח בכל דבר שזז וכל משחק היה מסיים עם חבישה על הראש. מיטיבי הלכת וודאי זוכרים שהטמבל הזה כמעט לקח לאליסון את השער בווסט ברום.
אפשר להזכיר גם את אדריאן שהייתה לו ריצה טובה ומשמעותית באליפות שלנו.
8. השער של אליסון בווסט ברום. לא ראיתי את המשחק, זה נפל על ארוחת שבועות משפחתית אם אני זוכר נכון. התעדכנתי בלייב סקור של האתר הרשמי ולא האמנתי למראה עיניי.
השער של אוריגי מול אברטון בדקה 96 זה היה השער שהכי צרחתי בו כל ימי חיי. אפילו לא יודע להסביר למה.

 

יפה.

1. מי השחקן המצטיין/החשוב ביותר בתקופתו של קלופ: ואן דייק, זוכרים את ההגנה לפניו? זוכרים את ההגנה אחריו. MVP.
2. השחקן האנדרייטד/שלא קיבל מספיק כבוד: שאקירי, ישב מלא זמן ביציעים כשאני רציתי אותו לא מעט פעמים ב11.
2. העונה האהובה עליכם: 19-20. חלום. נצחונות בין אם משחקים טוב או לא טוב, 26 נצ' ב27 מחזורים, עונה מושלמת, נהנתי מכל רגע עד הקורונה ואחרי זה 25.6.20 רגע עצום.
3. השער הכי גדול: סלאח נגד יונייטד, ההבנה שהאליפות מתקרבת.
4. הקלופ מומנט: ניצחון עם צעירים בגביע נגד צ'לסי, ניצחון בלי סלאח ופירמינו נגד ברצלונה, ניצחונות במשחקי ליגה עם הרכבים משניים בין משחקים באירופה. ווינריות.
5. השער הכי יפה: סלאח נגד טוטנהאם. במשחק שהם השוו לאחר מכן. דריבל מטורף ובעיטה חזקה. אחד הגדולים שראיתי אצלנו.
6. המשחק הכי גדול: 3-1 על סיטי ב19-20, פתיחת פער עליהם תוך כדי משחק שבשלב מסוים היה 3-0 לנו. הרגשה אדירה ותחילת האמונה באליפות.
7. הפריצה הלא צפוייה:רוברטסון...מישהו חשב שנקבל מגן שמאלי כזה כשהבאנו אותו מהאל? בכלל מורנו פתח את העונה בהרכב, רוברטסון נכנס רק כי מורנו נפצע.
8. WTF: אוריגי נגד אברטון, הזוי לגמרי. אליסון נגד ווסטברום, הזוי. ניצחון בניוקאסל עם 10 שחקנים אחרי פיגור. ניצחון 4-0 על ברצלונה בגומלין כשכולם ויתרו כבר על המשחק.

אני מודה לקלופ שהגיע למועדון הזה, צברתי כל כך הרבה רגעים אדירים שאני לא אשכח לעולם.
25.6.20 היום הכי גדול בחיים שלי, הווינריות שהוא הדביק לקבוצה שאתה לא מאמין שתנצח את המשחקים שהוא עולה עם הרכב משני כי יש עומס ועדיין הם ניצחו כל פעם מחדש. בדפים זה הביא רק אליפות אחת ואליפות אירופה אחת אבל כאוהד פרופר יש פה המון המון חוויות מטורפות שאני לא האמנתי שאחווה עם ליברפול, פשוט כי עד שהוא הגיע כבר עברתי איזה 20+ שנים עם המועדון וזה לא נראה שהכיוון הוא בכלל לדברים כאלה. בנאדם ענק וכריזמטי ואני אלך איתו לכל מועדון שהוא יילך מפה.

 

אוי הדיון הזה שלח אותי בחזרה ליוטיוב...

2 הרגעים היחידים שבכיתי משמחה בתור אוהד כדורגל (וכנראה בכלל בחיים שלי):

Spine tingling rendition of You'll Never Walk Alone with the Kop - YouTube

We Are Liverpool. Champions of England. - YouTube

 

1. מי השחקן המצטיין/החשוב ביותר בתקופתו של קלופ:
בחירה לא קלה, אבל עבורי זה ואן-דייק. זה ה-רכש שהקפיץ אותנו, זה הבלם הכי גדול שראיתי אי פעם (המסי של הבלמים), לפני הפציעה הארורה הוא היה פשוט עצום. הפך כל בלם לידו לבלם טוב, איפשר לנו להגן בקו הגנה מאוד גבוה כשאנחנו שולטים לחלוטין בכדורי גובה וגם סוגרים שטח במהירות על הדשא, הנהיג את הקבוצה, שיגר התקפות לימין ולשמאל עם כדורים ארוכים כמו אלונסו. קשה להסביר במילים עד כמה הוא היה עצום לדעתי.
2. השחקן האנדרייטד/שלא קיבל מספיק כבוד:
לא ממש יודע, אבל אלך על גומז. לפני הפציעה האחרונה, ההגנה שלו עם ואן-דייק הרגישה לי הכי טובה שהיתה לנו וכמעט בלתי ניתנת להכנעה.
3. העונה האהובה עליכם:
האליפות, עוצמה בלתי נתפסת של קבוצה.
4. השער הכי גדול:
לא יודע לבחור האמת. מבחינת הגול שהפך את הקבוצה הזאת מקונטנדרית לקבוצה עם הזין הכי גדול בעולם - הרביעי נגד ברצלונה.
מבחינת ההשפרצות שלי - סלאח מול יונייטד. הדמעות וההשפרצות התערבבו לי, לא יודע להסביר בכלל את התחושות באותו רגע.
5. השער הכי יפה:
סלאח מול טוטנהאם או המספרת המטורפת של אמרה לחיבורים מקצה הרחבה, שער שהיה קריטי לעלייה לאלופות.
6. הקלופ מומנט: (למשל הריצה לשער בסיום הדרבי של אוריגי)
הריצה בדרבי, השיר בשדה התעופה אחרי ההפסד בקייב.
7. המשחק הכי גדול:
כנראה ברצלונה, בעיקר כי זה המשחק שלדעתי הפך אותנו מקבוצה חזקה לקבוצה שיודעת שהיא יכולה לקחת כל תואר, בנוסף לנקודת ההתחלה הבלתי אפשרית של מחיקת פיגור 3-0 (כשעוד היו שערי חוץ) מול מסי ועוד בלי פירמינו וסלאח.
אבל גם הניצחון על סיטי באליפות, הניצחון שנתן לנו את הבכורה בליגה מול קבוצה אדירה אדירה של סיטי, ואנחנו פשוט היינו גדולים עליהם.
ולא הכי גדול, אבל הכי הכי מתוק - 7 בום.
8. הפריצה הלא צפוייה:
כנראה רוברטסון, כי מי בכלל ידע מי זה והוא הפך למגן מהטובים באירופה למשך תקופה ארוכה.
9. רגע הWTF:
אוריגי בדרבי. הכי לא ליברפול שאני מכיר. ממתי דברים הזויים כאלה קורים לטובתנו ולא נגדינו?

 

עוד יום, עוד ציטוטים של ואן-דייק שמספר שהוא כבר דיבר עם סלוט והבין ממנו שהוא בונה עליו, שהוא נשאר בעונה הבאה, אוהב את המועדון אבל אף אחד לא דיבר איתו עדיין על חוזה חדש.
הוא אומר שהוא מבין כי היו צריכים למנות בעלי תפקידים חדשים והיתה הרבה עבודה וזה בסדר.

הוא אולי מבין, ועושה רושם שהוא מאוד אוהב את המועדון, לא חושב בכלל לעזוב ורוצה חוזה חדש (מה רושם, הוא אומר את זה כל יום כמעט) אבל זה ממש לא בסדר. זה לא שלא מגיעים להסכמות, זה שבכלל לא התחילו לדבר איתו.
אני לא מבין מה הבעיה לדבר עם שחקן\סוכן שלו ולהתחיל מו"מ על הארכת חוזה?

 

אולי יש התנגדות עקרונית להאריך חוזים לבני 33.
מעדיפים לשמור אותו בערפל במקום להגיד לו שלא יהיה חוזה נוסף.

אפשר לטעון גם שעם סלאח חייבים להחליט והיה צריך כבר להתחיל לדבר.
סיטואציה די דומה מהבחינה הפיננסית.

 

כן, אבל לפי הדיווחים גם עם טרנט לא דיברו.

להשאיר אותו בערפל? זה אומר שלמעשה הולכים איתו לכיוון של עזיבה בחינם עוד שנה.
גם עם סלאח?
אנחנו יכולים לתת לשני שחקנים כאלה לעזוב בחינם?
לא רוצים חוזה חדש? תמכרו, אנחנו מדברים פה על לפחות 150 מיליון פאונד שנאבד.

 

אין לי מסקנה אחרת.
לשניהם נגמר החוזה ב2025, שניהם בני 32-33, עם שניהם לא התחילו לדבר.
מה אני אמור להבין פה?
אולי רוצים להחתים אותם ביולי-אוגוסט כדי להראות את זה כמו רכש חדש.

 

וזה לא שלא ראינו אותנו עושים דברים כאלה בעבר הרי, וויינאלדום ובובי לדוגמה. במקרה של סלאח זה לא עושה היגיון בכלל כי עליו אתה כביכול יכול להוציא סכום יפה, אבל על ואן דייק מניח שאף אחת לא תשלם עכשיו הרבה גם ככה.

חייב להגיד שאני חושש מהישארות של סלאח הקיץ. לא חושב שזה משהו שיהיה טוב לסלוט ולקבוצה, על אף שאני כן לגמרי חושב שגם בעונה הבאה הוא יהיה שחקן של 25/30 גולים ובישולים. מרגיש שחלק מהאבולוציה של ליברפול 2.0 זה גם לעבור הלאה ממנו.

 

אני מסכים עם השורה התחתונה שלך תומר.
השאלה היא האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לוותר הקיץ על שחקן של 25/30 (והנקודה היא אותה נקודה גם אם זה יהיה רק 15/20) בהתחשב במה שראינו, או יותר נכון לא ראינו משאר שחקני ההתקפה בעונה האחרונה.
אני לא מאמין בלעשות מהפכה לשם המהפכה, צריך להתחיל להחליף את השחקנים מהבעייתיים יותר לבעייתיים פחות. על גאקפו וג׳וטה עוד אפשר לדבר אבל לי אישית זה ברור שדיאז ונונייז הן חוליות יותר חלשות מאשר סאלח כרגע.

 

גם אני חושש מהישארות של סלאח ומזדהה מאוד עם הדברים של טומי.

עם כל הביקורות, אני מעדיף את נונייז על סלאח.
דיאז וסלאח שניהם צריכים לעזוב מבחינתי ועם סלאח זה יותר קריטי בגלל החוזה.