האירוע התרחש בעת ביקורו של בגין בוושינגטון ביוני 1982, כשבועיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה. בגין הגיע לגבעת הקפיטול, והשתתף בישיבת הוועדה ליחסי חוץ של הסנאט. במהלך הדיון תקפו מספר סנאטורים את בגין, וביידן מתח ביקורת חריפה על מדיניות ההתנחלות של ממשלת ישראל ביהודה ושומרון. חגי סגל ציטט ב"מקור ראשון" את דבריו, כפי שהועברו אז לארץ במסמך של השגרירות הישראלית בבירת ארצות הברית: "אני במקרה תומך בפעולה שלכם בלבנון", אמר. "עם זאת, מדיניות ישראל בשטחים גורמת נזק". ביידן הוסיף כי "החברים פה לא יקנו את זה. אם מדיניות ההתנחלות תימשך, ישראל לא תקבל 50 קולות בסנאט בעד סיוע. אדוני ראש הממשלה, אני סבור כי הסיוע האמריקני חשוב לישראל, חשוב לבטחונה. רבים מעמיתיי מנומסים ולכן לא יאמרו לך הרבה בפנים, אולם בחדרי ההלבשה יגידו". ביידן ליווה את דבריו בשתי דפיקות נרגזות על השולחן. בגין לא נותר חייב: "השולחן הזה נועד לכתיבה, לא לאגרופים", אמר לסנאטור הדמוקרטי. "אל תאיים עלינו בקיצוץ הסיוע, זה לא יעבוד. אינני יהודי עם ברכיים רועדות, אני יהודי גאה עם 3,700 שנים של היסטוריה תרבותית. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר מתנו בתאי הגזים ובתנורים. אף אחד לא נחלץ לעזרתנו כאשר חתרנו להקים את מדינתנו. שילמנו על זה. נלחמנו על זה. הקרבנו את חיינו בשביל זה. נעמוד מאחורי העקרונות שלנו, נגן עליהם, ובמידת הצורך, נמות למענם שוב – עם או בלי הסיוע שלכם". ביידן שלנו?לא נכון!מתי?! כמה חבל שאין לנו בגין כזה עכשיו שיענה לאמריקאים ולעולם בדיוק כפי שצריך.
כמה דברים שלדעתי המיינסטרים בישראל מסכים עליהם: 1. בידן כרגע דופק אותנו (אפשר להתווכח על הסיבה: ביבי, מישיגן, טיפשות גיאו-פוליטית). 2. הממשלה הזו גרועה ביחסי החוץ שלה. 3. המערכה ברפיח ובצפון חייבת להמשיך. אני די מיחל לחודש אולטרא-התקפי. בלי סיוע לעזה, בלי הקש בגג, עם הפצצות מאסיביות בלבנון, בלי שיחות מומ וכו'. יכול להיות שזה יגרום לבידן לנסות לקפל אותנו יותר (לא שהוא ישים צבא אמריקני להגן על רפיח מצהל, אבל הכרה אמריקאית במדינה פלסטינית זה דה-פקטו הקמת מדינה פלסטינית) ויכול להיות שזה יגרום לו להתקפל (אחרי הכל יש לחץ פרו-ישראלי גם במפלגה הדמוקרטית, וקרע מוחלט מול ישראל ירסק אותו מול טראמפ), אבל בכל מקרה המצב הזה של הזיגזג לא יכול להמשיך. 7 חודשים לתוך המלחמה והתוצאות פשוט לא מספקות. מצד שני, אולי שווה למשוך את הזמן עד הבחירות ולקוות שטראמפ ינצח. זה אומר עוד חצי שנה של דשדוש, של חטופים בעזה וצפון מפונה וחמאס בעזה, אבל עם הישגים נקודתיים כאלה ואחרים בעזה ולבנון. לחרוק שיניים, להתכונן להקטנת התלות בארהב (גם אם התלות עצמה תישאר ולו כי אין מעצמה אלטרנטיבית), ולקוות לטראמפ.
הגזמת. אתה לא תשמור על הכסף שלך אם לא תחליף את השלטון. ואיך תחליף? על השבעה באוקטובר אף אחד לא עשה חשבון נפש. אז צריך להציף את הנושא של משאיות הסיוע. זה גם ישמש נגד שר האלונקות ונגד "we love Israel“.
כן, מה רע. נמשוך את החרא הקיים כרגע עוד חצי שנה על בסיס תקווה (לא ודאית) לתוצאה מסוימת בבחירות בארצות הברית ואז על בסיס תקווה (לא ודאית) שטראמפ יהיה "נוח" לנו, אז ונוכל להמשיך את החרא הקיים גם אחרי חצי השנה הזו רק ביתר שאת. יש כאן מישהו שאשכרה זוכר שיש כאן גם מדינה לנהל? תושבים מפונים? קשרים בינלאומיים? כלכלה? חיים?
הציונות של פעם פשוט שיקרה, ניתן היה להסתיר מהלכים או מבצעים בלי הרבה יותר מדי בעיה. אני מניח שאתה יודע מה ההבדלים בין אז להיום. צריך להתאים את עצמנו לתקופה, סהכ אנחנו רוצים לחיות בשלום, אבל לא נוכל לתת לשכונה לעשות ולהגיד מה שבזין שלהם.
מבאס הקטע עם האמריקאים, אני מקווה שבכל זאת נשמיד בסוף את 4 הגדודים, עם האמריקאים או בלעדיהם, ועם כל זה אין שום סיבה להיות לחוצים, הזמן ממש לא פועל נגדינו ואין לנו שום חרב על הצוואר. חמאס מפורק צבאית, ה-4 גדודים ברפיח בטח שלא יעשו 7 באוקטובר, האיום הרקטי איבד כל אפקטיביות, המפונים בעוטף חוזרים לבתים, המשק חוזר לעבוד. כלומר אנחנו יכולים להשאר עם הסטטוס קוו בעזה עוד הרבה מאד זמן. בזמן הזה נמשיך לפעול ברצועה כמו שאנחנו פועלים כעת, פשיטות פה הפגזות שם, מי שצריך להיות לחוצים זה העזתים שהגופות שלהם ימשיכו להיערם גם אם לא נכנס למרכז רפיח. בתקשורת יציגו את זה בתור ״דשדוש״ כדי לייצר לחץ ציבורי לעסקה, אסור ליפול בפח הזה. להמשיך לעשות את מה שאנחנו עושים היום, ואם על הדרך אפשר להשמיד גם את 4 הגדודים יותר טוב.
מה זה אומר כניעה? הממשלה הנוכחית אויב גדול מהחמאס. בלי כלכלה אין שום דבר. מה אכפת לי מהססמאות המטומטמות של יחד ננצח. הכסף שלי נשרף, חיילים נהרגים סתם, החטופים סובלים. יש בארץ יותר מדי אידיוטים מה שגם הפורום מוכיח נפלא.
היא לא "שיקרה", היא הייתה דיפלומטית וידעה להגיד למעצמות מה שהן רוצות לשמוע כי היא הבינה שהן הכרחיות. אין שום הבדל בין אז להיום חוץ מישראל עצמה. ישראל של פעם (והתנועה הציונית לפניה) ידעה לתמרן בתוך מגבלות הכוח ולהביא תוצאות, בעיקר ע"י דיפלומטיה ומינוף הכסף וההשפעה היהודית בתפוצות ובעיקר בארה"ב. וכשהיה צריך להילחם היא ידעה לעשות את זה מהר וחכם, עם אסטרטגיה סדורה. היום ישראל נשלטת ע"י אנשים (שמייצגים רוב בעם) שלא מסוגלים לתמרן בתוך מגבלות כאלה כי הם אפילו לא מכירים בהן. הן לא קיימות, אנחנו אבו עלי ולנו יש הכי גדול, וכשמדי פעם המציאות נותנת להם סטירה עם הצד המעליב אז בוכים או משתלחים. מדמיינים לעצמם פנטזיות מופרעות על מלחמות נצח וכיבוש גירוש והתיישבות, בזים ומתעבים את יהדות ארה"ב והלובי שלה. שכרון כוח מוחלט שכל כולו נבנה מלכתחילה על ארה"ב והרצון הטוב שלה. רק אנחנו השתנינו. חלקים גדולים מהמחנה השולט היום לא מרגישים בכלל שיש צורך בדיפלומטיה כי הם לא אנשים רציונאליים אלא ג'יאהדיסטים יהודים עם אסטרטגיית "אלוהים איתנו", בחלקים אחרים הפופוליזם הוא מהות הכל. זה ההבדל בין אז להיום.
גם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב השתנתה. אבל זה עדיין יותר אנחנו מהם. הם דרשו לסיים בדצמבר, אנחנו נכנסים לרפיח במאי. ובין לבין מה היה?
