יש לי יס http://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/sad.Xxx(( אותי אישית כל פעם מחדש מרגש לראות את הסרטים...
ראיתי פרסומות על הסרט, וזה נראה מעניין, אז קראתי ביקורת שאומרת כך: חציו הראשון של הסרט טוב מאוד. מי שעוזב בהפסקת הפופקורן לא יפסיד הרבה אחר כך.
אם בסרט הזה עסקינן אז אני דווקא קראתי בקורת שמהללת את הסרט והוא בהחלט אצלי חזק ברשימה בתור סרט שחובה לראות..
ברשימה שלי תקופה הקרובה.. הסרט "עטאש- צימאון" של הבמאי הערבי ישראלי תאופיק אבו ואיל...מה לעשות סרט אני בוחר ואח"כ תורה של אשתי והיא משום מה מתעקשת לראות את הסרט הזה, כנראה כעונש על שעות הכדורגל הרבות שהכרחתי אותה לצפות עימי... וכמובן מלחמת הכוכבים, זו כבר בחירה שלי...
אפקט הפרפר סרט גדול... בין הטובים שראיתי... חומות של תקווה פשוט סרט גאוני.. אחרי שאתה מבין הכל בסוף אתה מבין איזה תותח זה הוא קצת ארוך אבל תראו הצילצול סרט אימה טוב השני פשוט גרוע מיש'ו אמר פה ג'ון קיו* זה באמת סרט טוב
אני יודע שמזמן הבטחתי לעשות פה הרבה ביקורות, אבל אלה מצטברות ומצטברות, ואט אט הקובץ השמור אצלי על המחשב תופח להודעה הארוכה ביותר בהסטוריה של אייסוקר. אבל, הוא עוד רחוק מסיום, אז בינתיים אני ארשה לעצמי לשים אותו בצד ולחזור לעצמי עם צמד סרטים שראיתי לאחרונה. עיר החטאים - 10/10 הסרט הגברי הטוב ביותר שנעשה בהסטוריה. נקודה. פנטזיה גברית מושלמת. עשרות של כוסיות שלובשות מעט מאוד עד כלום ומחזיקות רובים גדולים. אלימות מתפרצת ויצירתית. עיצוב אפל יפיפה. הטובים רעים והרעים רעים עוד יותר. ללא מוסר, חזק, ברוטאלי, מחוספס ופשוט מהמם. אני איש של style over substance. לטעמי, העוצמה העיקרית של מדיום הקולנוע היא בפן הויזואלי. להבדיל מתיאטרון, למשל, האפשרויות הרבה יותר מגוונות. האפשרויות להעמיד את המצלמה, סוגי הצילום השונים, העיצוב של הסט, והמייק-אובר הדיגיטלי של הטכנולוגיה המודרנית מאפשרים אינספור דרכים לדמיין תמונה ולהפיק אותה לסרט. הקולנוע (ובמיוחד עם להכליל בתוכו תת-ג'אנר כאנימציה) נותן ליוצרו יותר כלים מכל מדיום אחר שבא להעביר סיפור, ועל כן הוא החזק ביותר. מהסיבה הזו, אני נוטה להעדיף סרטי ממתק ויזואלי על פני מלודרמה מרגשת עם מראה יבש. את האחרון אני יכול לראות בתיאטרון, ברחוב, או לדמיין בנקל מספר. לקולנוע, לעומת זאת, אני הולך כדי שמראות מדהימים יפציצו לי את הרשתית. ובכן, עיר החטאים הוא יותר מממתק ויזואלי. הוא אורגזמה לעין. ההחלטה של רודריגז לשמור על הסגנון הויזואלי של הקומיקס המקורי - קרי, שחור-לבן אפלולי עם הבזקי צבע - צריך לזכות אותו בפרס נובל. הסגנון הזה עובד כל כך טוב שכמעט הזלתי ריר באולם והעיניים שלי טפסו לאמצע המצח. יפיפה. אפילו בשחור-לבן מצליח רודירגז לספק שוטים מדהימים - המשקפיים הלבנות של קווין (אלייז'ה ווד בתפקיד שלאחריו לעולם לא תצליחו לראות את פרודו בגינס באותו האור), התחבושות המשתנות ללא הרף על מרוו, הדם הלבן הסמיך (וגם הצהוב, וגם האדום. יש מספיק דם לכולם). זה פילם נואר בעידן המודרני, בה הצצלים באים מכל פינה והמעילים אפלים יותר מהלילה עצמו. הסמטאות הממוחשבות של באסין סיטי הופכות את גותהאם סיטי של טים בארטון (רב-אמן ויזואלי נוסף) לגן הילדים של זהבה ודובוני אכפת-לי. זה אפל. והבזקי הצבע, במקום להראות כגימיק זול, משתלבים ממש במקום. השיער והגוף הזהובים של גולדי, העיניים המסקרנות של בקי, והצבעים הקלים המשתנים בסצינה האחת אותה ביים טרנטינו. וגם המעבר הרגעיים לשחור-לבן מוחלט, בלי אפור, מושלמים. לשמחת הצופים, לא מדובר ב- one-trick wonder-boy. יש לסרט לב, שפועם חזק. סין סיטי הוא מקום קשה, ללא ערכי מוסר בסיסיים. סדום, 5000 שנה אחרי. הסכנה בסרט קומיקס-נוארי הוא שהוא יהפוך במהרה לסיפור בלשים רמה ז'. זה לא קורה פה. בסיפור הראשון, מרוו מתעורר לצד זונה מת, ומופלל ברצח. הוא יוצא לחפש מי עשה את זה - אך לא כדי לחקור, אלא לחפש נקמה. המטרה איננה חשובה, חשוב איך מרוו מגיעה אליה. היוצרים מפתלים סיפור פשוט ובסיסי, אבל לא מסבכים אותו, ובצדק. חשוב תמיד להשאר קרוב לקו המעצב של הסרט. ז'אנר הפילם נואר התבסס תמיד על תדמיות וסטראוטיפ יותר מאשר על דמויות, ולכן האמפרי בוגארט מצא את דרכו לכמעט כל הפקה שכזו. כך גם פה. השחקנים מלוהקים בשביל הארכי-טיפים שלהם, האב-טיפוס שהם מייצגים. ברוס וויליס, למשל, בתצוגת משחק טובה מאוד, משתמש הרבה מאוד בעובדה שאנחנו יודעים מי הוא, ומה הוא עשה בעבר. בלי להכיר את מקליין ממת לחיות, קשה להכיר את הארטיגן. בכלל, כל צוות המשחק מצויין (קלייב אואן מתברר מרגע לרגע כשחקן מצויין), כאשר מתנשא מעל כולם מיקי רורק. היישר מבית-ספר טרנטינו לקאמבקים, רורק חוזר עם בום ענק. מרוו שלו מושלם. אלים, אמיץ, אפל, דכאוני, אבל עם לב ואצילות מיוחדת משלו. אחד מה- badasses הכי טובים שנראו בשנים האחרונות בסרטים. בשביל יצירות כאלה יש קולנוע. רודריגז משתמש בכוחו העצום של המדיום, כאשר מרים מכלום (וליתר דיוק, צוות שחקנים ומסך ירוק) את אחד מהמראות הקולנועיים הכי מרשימים בהסטוריה. ענק. טוב, נשברתי. השעה 1:30, את הביקורת לסטר וורס בפעם אחרת.
תכין ביקורת אעל אמריקאן איקסhttp://www.asoccer.co.il/forum/html/emoticons/smile.Xxx מישהו יכול להביא לי אתר על אדוארד נורטון או משו?
ובכן, רודריגז ניסה במשך שנים לשכנע את יוצר הקומיקס, פרנק מילר, לעשות את הסרט, אך מילר חשש שהוליווד תהרוס את היצירה שלו וסרב להקשיב לבמאי. לכן, רודריגז החליט לקחת מכספו האישי, וצילם את סצינת הפתיחה הקצרה, בת 2 הדקות, עם ג'וש הארטנט. הוא שלח אותה למילר, ואמר שאם הוא יתן אור ירוק לפרוייקט, אז הסצינה הזו תכלל בסרט. אחרת, יהיה לו סרט קצר משלו להראות לחברים. מילר הסכים, והסצינה נכללה בסרט. מה זה? פרולוג ואפילוג. יש הרבה מאוד חיים בבאסין סיטי, מעבר ל- 3 הסיפורים הכלולים בסרט. צמד הקטעים של הארטנט מעניקים מסגרת לסרט, כקמצוץ סיפורים אישיים מתוך עשרות.
בוריס.. התגעגעתי. רק שאלה, מכיוון שזה לדבריך "סרט קלאסי לגברים", הוא לא אחד שהולכים עם מישהי אליו נכון?
