יש לי משהו טוב להמליץ לך בטלויזיה. שים ערוץ 33, הפסקול מצוין, אבל הסרט לצערי כל כך ארוך. אני מקפיד כל שנה לראות חלקים ממנו. השירים הכי יפים לדעתי- החול יזכור, שיר הרעות, רב חובל.
אמן. לפני שנתיים בערוץ 33 ראיתי ברציפות שני שמות שאני מכיר - אחד של בן דוד מדרגה שנייה שלי שאמנם לא פגשתי אבל שמעתי עליו - נספה בלבנון, ומיד אחריו היה בחור שכל פתח תקווה מכירה, אביב גונן ז"ל - קורבן אסון המסוקים, ואח של המורה שלי לספורט (לשעבר).
שמעו אני חושב שהדיון הזה ראוי להרבה יותר מ"אמן" של כל אחד פה.. עם כל הכבוד לאמן הזה.. אני חושב (וגם שמח) שאתם לא באמת מבינים את חשיבותה יום הזה שנקרא יום הזיכרון. יום שבו אנחנו זוכרים את מי שנתן לנו את המדינה. כי באו"ם רק אמרו "תיהיה מדינה" אבל עוד לפני זה היו פה גיבורי ישראל שנתנו מלחמה עלהשטחים. עוד לפני שקמה המדינה היה פה את הנוער שלחם ביום העצמאות והביא את המדינה. ובמשך 57 אנחנו רק שומרים על המדינה עוברים מלחמות קשות אבל עדין נשארים פה בזכות אותם אנשים שאנחנו בעצם עומדים דקה לזכרם. אני אישית תמיד הערכתי את היום הזה וכיבדתי אותו אבל מעולם לא באמת הבנתי את המשמעות ואת החשיבות של היום הזה עד שלפני שנה וחצי שנהרגו לי 3 חברים בזמן פעילות מבצעית. מאז בכל דקת דומיה ובעוד המון דקות אחרות בחיים אני פשוט חושב על זה.. איך מישהו שבא לשרת בצבא להגן על המדינה שלו בעצם נקטף.. בן פחות מ20.. עוד לא יודע מה זה חיים וכבר זהו איננו.. אני רואה מקרוב את המשפחות שלהם איזה סבל הם עוברים איזה קושי זה.. אבל לפחות יש להם נחמה.. הילד שלהם לא הלך לחינם. הוא הלך במלחמה על אדמת הארץ..מות קדושים במלחמת השם. בכל היום זיכרון אני מקשיב לשירים ופתאום יש להם משמעות חדשה.. חורף 73.. שיר מדהים.. או "מי ידע שכך יהיה שבכמה לילות ללא אמא תהפוך מנער ותיהיה לבחור מסתער קדימה".. עוד שיר ענק שפשוט מקבל הרבה יותר משמעות מסתם שיר יפה.. זה שיר פוגע ומאוד מדוייק.. ובעצם ככה החיים. שמעתי ברדיו בין שיר לשיר כל מיני סיפורים שאחד מהם..אולי הכי פשוט דווקא, הכי נגע לי ללב.. ואני ממש מזדהה איתו! היה שמה איזה מישהו שבא וסיפר שהוא זוכר איך שהוא היה בבית ספר, היה נשמעת דקת דומיה בכל הארץ ובבתי ספר בהתחלה כולם עומדים ואז מתחילים להשתעל מנסים שלא לצחוק להוריד איזה חיוך כזה בחצי פה.. כי לא באמת באמת מבינים את המשמעות. ברגע שקצת צוחקים אז תמיד יש את המורה הצעיר הזה (שבטח לא מזמן השתחרר מהצבא) שבא ואומר "חברה.. תכבדו זה לא מכובד ככה" וכולם לא מבינים מה בעצם הוא רוצה. אחרי כמה שנים אותו אחד שהיה בבית ספר התגייס לצבא.. איבד כמה חברים שלו.. וביום הזיכרון הוא מגיע עומד בבית ספר.. בזמן דקת דומיה עם דמעות בעניינים.. ופתאום הוא שומע מאחורה איזה מישהו ככה צוחק ומחייך בחצי פה ואומר לו.. "חבר.. תכבד זה לא מכובד".. אני חושב הסיפור הזה הוא בול ההבדל בין לדעת לכבד ובין לדעת מה בעצם מכבדים... אז לא אני לא מאחל לאיש פה לעבור דברים כאלה כי לעמוד בבית העלמין עם עוד 10000 איש שזוכרים זה לא דבר נעים.. לשמוע את "אל מלא רחמים" ולדעת שזה על חברים שלך.. לשמוע קדיש ולהתפלל שהנשמה של חבר שלך עולה.. זה לא הדבר הכי נעים.. אבל אין מה לעשות זאת המציאות והמעט שאנחנו יכולים וחייבם לעשות זה באמת זה לכבד את היום הזה.. לשבת ולחשוב מה בעצם זה אומר שמישהו בין 20 נהרג.. לחושב על עצמו על ההורים משפחה חברים שלו. לחשוב למה הוא הלך ואז אולי נבין שזה באמת מות גיבורים... ומזה בכלל גיבורים. אז יהיה זיכרם ברוך..
יוגב אני רק חייב לומר שהתגובה שלך מאוד ריגשה אותי, ואת הסיפור שהבאת כאן מהרדיו אני חושב ששמעתי גם כן ובלי קשר שמעתי שיחה בין שני קצינים באוטובוס ביום הזיכרון והם אמרו בדיוק את אותו הדבר (הם בדיוק חזרו מהטקס הצבאי ונסעו לטקס לזכרו של לוחם מהגדוד שלהם).
