פרופסור רות גביזון מגדולי המשפטנים בארץ חושבת שנעשה לאלאור אזריה עוול ושהחמירו עמו מדי. ניתן היה להרשיע בסעיף אחר ולא בהריגה פרופ' רות גביזון: "החמירו עם אזריה" הפרופ' למשפטים כתבה בדף הפייסבוק שלה כי "החשש ממטען לא היה בלתי סביר ולכן התגובה שלו הייתה לא תקינה אבל לא הריגה. הרשעה כזו הייתה מתקבלת טוב יותר" בתגובה לאחת התגובות בפוסט, כתבה גביזון כי "מהצורה בה בית המשפט ניתח את הראיות אכן ניתן היה להרשיע אותו גם ברצח. אבל מהראיות שהיו בפני בית המשפט ניתן היה בהחלט לומר שאזריה היה מבולבל, שהזירה לא נוהלה נכון, שלא זיכו את המחבל הפצוע מחשש מטען, וכי החשש שלו שהיה מטען לא היה בלתי סביר ולכן התגובה שלו הייתה לא תקינה אבל לא הריגה. ונדמה לי שהרשעה כזאת, הגם שאיננה זיכוי מלא, הייתה מתקבלת טוב יותר מההרשעה המובהקת שדוחה את כל הראיות שהובאו בידי ההגנה". פרופ' רות גביזון: "החמירו עם אזריה"
אומרים ש: "אורח לרגע רואה כל פגע". פיית גולדי כתבת קנדית מגיעה עם ראש פתוח לבדוק מה באמת מתרחש כאן...ומתארת את זה במילים שלה "חתיכת מסע הפרכת מיתוסים" . ממליץ לצפות בשתי הדקות שלה.
היא לא בדיוק "ראש פתוח" או "כתבת קנדית". היא כתבת מטעם "ה-רבל" שהוא אתר\אמצעי תקשורת בעל אג'נדה ברורה ביותר שהם לא מסתירים. הם לא מתיימרים להיות אובייקטיביים או מרכז. הם ימניים מובהקים. הם מביאים את סדרת הכתובת הללו כמעיין פורנו לימניים בצפון אמריקה.
תודה על המידע. ועדיין , היא לא המציאה דברים. לא ניתן להמציא עלינו שאנחנו שלטון אפרטהייד ובטח ולבטח לגבי שורת הסיכום שלה. אם חפצי חיים אנחנו ולא רוצים להגיע למצב של סוריה/עיראק אנחנו חייבים לשלוט בשטח מבחינה בטחונית.
אני סתם אניח את זה כאן לעיון מי שרוצה ללמוד מנסיון העבר ולא להתגלח על זקנו שוב ושוב. מסתובב לו בעולם וביננו ובמיוחד מול מצלמות טלויזיה, דרדס רמאי שמנסה ליצור לעצמו דימוי של פידל עם זקן וכובע. מוגש כתזכורת . הראיון האחרון של שלמה בן עמי שר החוץ לשעבר בממשלת המשיח בעיני עצמו, ברק ממפלגת העבודה. הראיון הזה התפרסם ב- 2001, דקה לפני שנטש את הספינה וירד מהארץ. אני מציע לכל אלה שעדיין מאמינים שהערבים התכוונו אי פעם לשלום ושאוסלו היה התחלה כלשהי לדבר שכזה, לקרוא ולהפנים: הפלשתינאים לא הגישו הצעת נגד? "...הרי זה לב העניין. לעולם אין הצעת נגד פלשתינית. לא הייתה מעולם ולא תהיה לעולם. לכן הצד הישראלי תמיד מוצא את עצמו בדילמה: או שאני קם ומסתלק כי החבר'ה האלה לא מוכנים לתת הצעות, או שאני עושה עוד ויתור אחד, עוד קוועטץ'. אלא שבסופו של דבר גם המתון ביותר מגיע לנקודה שבה הוא אומר לעצמו, רגע, לאנשים בצד השני אין נקודת סיום. עוד קוועטץ' ועוד קוועטץ' אבל אף פעם זה לא מספק אותם. זה לא נגמר". ... "קמפ דיוויד נשברה על זה שהם סירבו להיכנס למשחק. סירבו להגיש הצעת נגד. אף אחד לא דרש מהם לענות בחיוב להצעה של קלינטון. בניגוד לכל דברי ההבל האלו של אחדים מאבירי השמאל לא היה כאן שום אולטימטום. הדרישה מהפלשתינאים הייתה הרבה יותר אלמנטרית: שיציגו ולו פעם אחת הצעה נגדית משלהם. שלא יגידו כל הזמן, זה לא די טוב, ויחכו שנמשיך לוותר." "לכן הנשיא גם שלח את טנט אל ערפאת באותו לילה כדי לומר לו שיחשוב עוד פעם ויתן לו תשובה רק בבוקר. בתשע בבוקר למחרת, ערפאת, ברק וקלינטון עוד התכנסו לפגישה נוספת. אנחנו עמדנו בחוץ והתפללנו שמשהו בכל זאת יקרה. שכאשר ערפאת יבין שזו באמת הדקה התשעים הוא בכל זאת יתעשת. אבל אחרי חמש דקות הם יצאו. זה היה הסוף". "בסופו של דבר קמפ דיוויד נכשלה מפני שערפאת סירב לתת הצעות משלו ומפני לא הצליח להקרין לנו שבאיזשהו מקום יש לתביעות שלו סוף. אנחנו היינו מוכנים ללכת רחוק מאוד... לא ציפינו לפגוש את הפלשתינאים בחצי הדרך. גם לא בשני שליש הדרך. אבל ציפינו לפגוש אותם במקום כלשהו. אבל הם לא עשו זאת. הם לא הסכימו לתת לנו מושג היכן תביעותיהם יסתיימו. ההרגשה הייתה שהם כל הזמן מנסים לגרור אותנו לחור שחור של עוד ויתור ועוד ויתור מבלי שיהיה ברור כלל מהו קו הסיום". ומה לגבי הסדר חלקי? "בכמה וכמה נקודות זמן הצענו להם ללכת להסדר חלקי, בלי ירושלים ובלי פליטים. גם בלילה האחרון האפשרות הזאת עלתה. הפלשתינאים סירבו. מצד אחד הם לא היו מוכנים להתפשר בנושאי הליבה, בוודאי לא בעניין ירושלים, אבל מצד שני הם גם לא הסכימו ללכת להסדר חלקי... אני זוכר שבשלב כלשהו הצעתי לערפאת לדחות את נושא ירושלים לשנתיים. גם לא לשעתיים, הוא אמר לי והניף שתיים מאצבעות כף ידו". האם בשיחות שנערכו באוגוסט-ספטמבר חלו שינויים בעמדה הישראלית? "כן. בשלב הזה כבר דיברנו על חלוקת ריבונות אנכית בהר הבית. עכשיו הר הבית כבר לא היה בריבונות ישראלית ונאמנות פלשתינית אלא לגמרי בריבונות פלשתינית. כל שאנחנו דרשנו הוא ריבונות במעבה ההר. אבל הפלשתינאים זלזלו לחלוטין בדרישה שלנו. הם אמרו שוב ושוב שאין שם שום דבר ולא היה שם שוב דבר. הם כפרו בכך שיש לנו איזושהי זכות בהר הבית". "בשלב הזה כבר הסכמנו לחלוקה של העיר ולריבונות פלשתינית מלאה בחראם-א-שריף אבל התעקשנו על כך שתוכר זיקה כלשהי שלנו להר הבית. אני זוכר שכשניהלנו שיחות עם יאסר עבד רבו וסאיב עריקאת ומוחמד דחלאן בבסיס חיל האוויר בבאולינג העליתי על דעת עצמי את ההצעה הבאה: הריבונות על ההר תהיה פלשתינית אבל הפלשתינאים יתחייבו שלא לחפור בו משום שהמקום קדוש ליהודים. הם הסכימו לא לחפור, אבל בשום פנים ואופן הם לא לתת לנו את המשפט המינימלי הזה - מפני שהמקום קדוש ליהודים. "מה שקומם אותי במיוחד לא היה רק העובדה שהם סירבו אלא האופן שבו הם סירבו. מתוך זלזול מוחלט כזה. מתוך יחס של ביטול והתנשאות. באותו רגע הבנתי שהם באמת לא סאדאת. שהם לא מוכנים ללכת לקראתנו אפילו במישור הרגשי והסמלי. באופן העמוק ביותר הם לא מוכנים להכיר בכך שיש לנו כאן איזשהו קושאן". היה שינוי גם בעניין הטריטוריאלי? "בספטמבר כבר דיברנו על 7% תמורת 2%%. נדמה לי שגם הסרנו את התביעה לריבונות בבקעת הירדן... היה ברור שדרישה שלנו לריבונות בבקעה היא דבר שהפלשתינאים לא יוכלו לחיות איתו" "...כשהופיעה הטענה המגוחכת הזאת שאנו מציעים לפלשתינאים קנטונים ואין להם רצף טריטוריאלי נסעתי למובארק והצגתי לו מפה. נדמה לי שזו עדיין הייתה מפה של 8%. מפה של 8-92. מובארק התבונן בה בעניין ושאל בקול מדוע הם אומרים שאין להם רצף". מה בדבר ברק האיש ואופן ההתנהגות שלו? הוא לא היה נוקשה מדי ביחסו לערפאת? "אהוד אינו אדם נעים מאוד. קשה לחבב אותו... אבל האם מישהו באמת חושב שאם אהוד ברק היה נחמד יותר לערפאת, ערפאת היה מוותר על זכות השיבה? על חראם-א-שריף? בארוחת הערב שנאווה ואהוד ערכו לכבודו בכוכב יאיר כחודשיים אחרי קמפ דיוויד ברק היה חם באופן בלתי רגיל, באופן שאינו תואם את האישיות שלו. אני זוכר שאמרתי אז לרותי אשתי שברק כל כך רוצה הסדר שהוא לא רק מוכן לשנות את המדיניות שלו אלא הוא אפילו מוכן לשנות את האישיות שלו. הוא עושה לעצמו הסבה אישיותית. שלושה ימים מאוחר יותר פרצה האינתיפאדה". "ערפאת הוא לא מנהיג ארצי. הוא אדם דתי. תמיד הציג את עצמו כסוג של צלאח-א-דין מודרני. לכן גם הנושאים הממשיים של הנדל"ן לא כל כך מעניינים אותו. בקמפ דיוויד היה ברור שהוא לא מחפש פתרונות מעשיים אלא ממוקד בנושאים המיתולוגיים: זכות השיבה, ירושלים, הר הבית. הוא מרחף בגבהים של האתוס האיסלאמי ואתוס הפליטות והאתוס הפלשתיני. "גם השיח של ערפאת אף פעם איננו מעשי. המשפטים שלו לא מתחברים ולא נגמרים. יש מלים, יש משפטים, יש מטאפורות. אין עמדה ברורה. אתה לא יכול לחזור הביתה עם עמדתו של ערפאת בעניין זה או אחר. מה שיש הוא אך ורק קודים. לכן בסופו של תהליך, אתה פתאום מבין שאתה לא מתקדם במשא ומתן כיוון שאתה בעצם נושא ונותן עם מיתוס". האם האינתיפאדה הייתה מהלך מחושב של הפלשתינאים? "...אני זוכר שכשהיינו בקמפ דיוויד סאיב עריקאת אמר שיש לנו זמן עד ה-13 בספטמבר. ואני זוכר שכשהייתי אצל דחלן באוגוסט ושוחחתי ממשרדו עם מרוואן ברגותי גם הוא אמר לי שאם לא נגיע להסדר עד אמצע ספטמבר, יהיה לא טוב. בדבריו הייתה איזו נימה של איום שלא אהבתי. לכן, כשאתה מתבונן רואה שהאלימות פרצה בדיוק שבועיים אחרי ה-13 בספטמבר, זה מעורר מחשבות...". ========== וזה רבותי שלמה בן עמי, שמצהיר מעל כל במה בעולם שישראל נולדה בחטא. הכי לא נתניהו והכי לא בנט. אוסלו היה התרמית הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה הזו, כולנו שילמנו ומשלמים עליה עד עצם היום הזה, חוץ מההזויים שהכניסו אותנו להרפתקה הזו ועדיין, ברוב חוצפתם, ממשיכים להטיף לנו מעל כל גבעה ועץ רענן. היום שבו מת השלום
לדעתי כחלון יתקפל בעניין התאגיד, אין לו אינטרס לבחירות, אם יהיו בחירות בקרוב הוא מתרסק. עוד איש "מרכז" מבטיח שביבי עושה לו בית ספר, מי היה מאמין. זה קרה רק ל-350 אנשים לפניו.
עוד איש שמאל שגנב קולות מהימין ומתנהג כשמאל לכל דבר ועניין רק בכדי להבטיח אי הגשת כתב אישום כנגד קובי כחלון אחיו.
אני כמובן לא יכול להשיב לזה. רק לומר שהשאלה היחידה היא האינטרס של ביבי. אם הוא חושב שזה מתאים לו, אז כן. והאינטרס של המדינה? אה, מבחינתו זה אותו דבר. כי עבור ביבי, המדינה זה אני. מעדיף כבר לראות את ליברמן או בנט. לכל אחד מהם יש את הבעיות שלו, אבל ישראל צריכה להשתחרר מהלפיתה של נתניהו.
די נמאס מהקיסר הזה שמת לבזבז כל שנתיים מיליארדים מיותרים רק כי משהו לא נראה לו אישית ולאישתו. זה לא שאלה של ימין או שמאל. האיש לא רוצה למשול אלא לשאת בתואר ראש ממשלה ולהנות מהכסא. אין שום תכלית בכך כבר. הוא אינו פועל לטובת אינטרס בוחריו. אין לי מושג מה קורה עם התאגיד וגם לא מעניין אותי. אני בדעה שבכלל אין מקום לשידור ציבורי היום. מה שמביך שביבי עצמו מזגזג כל יום ולו עצמו אין מושג מה הוא רוצה בדיוק. אני גם חושב שזה לא באמת מעניין את הציבור. מפלגת כחלון נוסדה אך ורק כדי לפגוע בלפיד. אין שום הבדל בין ציבור בוחרי המפלגות ולא היה צורך אמיתי בעוד מפלגה שתשב על אותה נישה. אופוזיציה זה הדבר הכי טוב שקרה ללפיד. לא צריך לפחד ממנה. זה אגב מה שבנט לא מבין.
עם כל הסלידה מביבי, אני עדיין מתקשה לראות פה קואליציה שלא בראשותו. החלום שלי הוא קואליציה בלי ביבי, מחנ"צ, חרדים וערבים. זה כנראה אומר לפיד ראש ממשלה חסר כח אמיתי - הוא יצטרך לתת את כל הכח לשאר המפלגות. לא חושב שיש לו בעיה אמיתית עם זה כל עוד הוא יהיה ראש הממשלה, וככזה אני מאמין שהוא יהיה - ברובו - לא מזיק מדי. בנט, בהנחה האופטימית שיצליח לנגוס בליכוד - יקבל את תיק הבטחון ובפועל יהיה בעל הכח בכל התחום המדיני-בטחוני. כחלון, שוב בהנחה האופטימית שיצליח לנגוס בליכוד (אולי הציבור ימאס בביבי אחרי הסיפור האחרון) - יישאר את תיק האוצר ויהיה בכל הכח בתחום הכלכלי. גם הוא כנראה לא יזיק יותר מאשר כל מועמד הגיוני אחר. כנראה יהיה צורך בליברמן (אם כי הלוואי והוא לא יעבור את אחוז החסימה, ביחד עם מרצ) או בחרדים (ואז זה האתנן הפוליטי הרגיל) או במפלגת מרכז נוספת (יעלון-סער?) כדי ש60 מנדטים יהיו רלוונטיים. לפיד כבר עשה את העבודה של פירוק מפלגת העבודה המסואבת. עכשיו צריך שמישהו בימין יעשה אותו דבר לחבורת הביטנים. עם השבירה של לפיד ימינה ביחד עם הבדיחה שהמחנ"צ הפך להיות - אפשר לקוות שאפילו קלף ה'אמאלה ממשלת סמול ערבים נוהרים' לא יהיה חזק מספיק כדי לתת את השלטון לביבי. ואם לחזור למציאות: הציבור שוב מצביע ביבי, בנט וכחלון\לפיד\סער שוב נכנעים (ומציגים איזה הישגון במו"מ כהצלחת ענק), החרדים שוב מקבלים את מה שהם רוצים, וביבי ממשיך לשלוט לנצח.
בחירות 96 היו האחרונות שבאמת היו בין שמאל לימין, לפחות מדינית. בחירות 2015 היו האחרונות שהיו בין ימין ומרכז. החל מהבחירות הקרובות וכנראה לנצח, הבחירות יהיו בין ימין לבין טיפ-טיפה-פחות ימין, או אם תרצו "ימין ממלכתי" מול "ימין דוד ביטני". אני חושב שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות הוא בחירתו של לפיד לראשות הממשלה, משתי סיבות: 1. מדובר באדם חסר כישורים ועומק שלא יכול לבצע תפקיד פוליטי כלשהו מבלי להיכשל. 2. מכיוון שהוא עדיין מציג את עצמו כ"מרכז", ובישראל של ימינו מרכז="שמאל קיצוני ובוגדני", אז הכישלון הוודאי של לפיד למעשה יקעקע את הלגיטימיות של כל מי שמשמאל לביבי ויבטיח עוד עשרות שנות שלטון ליכוד. בקיצור, היידה ביבי, היידה שרה. התקוות שלי צנועות הפעם-שאילן גילאון ייבחר לראשות מרצ, עמיר פרץ לראשות העבודה, ושניהם ירחיבו את מעגל בוחרי השמאל לפריפריה ולשכבות החלשות. בכל מקרה שתי המפלגות יחד יהיו באיזור ה-20 מנדטים במקרה הטוב, אז אין מה לדבר על מאבק על השלטון.
אתה צריך להבין שמפלגת העבודה לא אלרטנטיבה לליכוד כי היא מנסה לחקות אותו. זה שתי מפלגות שהן אותה אחת רק שהחיקוי אף פעם לא יהיה כמו המקור. עבר זמנם של שתי המפלגות אבל במיוחד זו של העבודה.
לי זה ברור, צריך להגיד את זה להרצוג שחושב שאם הוא רק יזוז עוד טיפונת ימינה הוא יסחוף אחריו את הציבור.
ביבי רחוק מלהיות כליל השלמות, אבל ליד אפס המועמדים ואפסיותם, הוא גוליבר. והם מדגדגים את הקרסוליים שלו. הוא מדינאי חכם מוערך מאוד בעולם . יש איתו בעיה אחת גדולה הוא אנוכי ברמות קשות. למדינה הוא הדבר הכי טוב שיש כרגע וכל החרמנים להחליפו כי רק לא ביבי, תתחילו בלהעמיד מועמד ראוי ואז נחשוב.
