"סיפורה של סינדרלה" - מאת הראל בקהאם ג'וניור. הכל התחיל לפני כמה חודשים, בדראפט הפנטזי השנתי של ליגת אייסוקר. הראל שוב חוזר כדי לנהל את הגלאקטיקוס. שנה וחצי לפני כן הוא ויתר לאליאור על התואר בגמר מותח מתמיד, מעשה אצילי שכולנו זוכרים. השנה, הוא לא התכוון לתת את התואר לאף אחד. "מהר מאוד הבנו מה המטרה העיקרית שלנו", אמר דלייני ווקר שנבחר במפתיע בסיבוב הרביעי, "אליפות ולא פחות מזה. אבל אני לא אשקר שאחרי השבוע השלישי כמה חבר'ה התחילו לאבד אמונה." כן, אחרי השבוע השלישי לא פחות משלושה מחמשת הבחירות הראשונות נפצעו ולא יכלו לשחק עד סוף העונה. פיטרסון, וואטקינס ואריק דקר, העונות שלהם נגדעו אחרי שהם בקושי התחילו. כל מאמן אחר היה מרים ידיים. כל קבוצה אחרת הייתה מוותרת ומתחילה לחשוב על העונה הבאה. "ראיתי את החבר'ה נופלים כמו זבובים וישר התחלתי לדאוג לעצמי", אמר דבונטה פרימן, שנבחר בסיבוב הרביעי. "חשבתי שיש איזו קללה על הקבוצה, ועם כל ההצעות שהגיעו עליי חשבתי ברצינות על לעזוב. אבל ראיתי איך הראל מתנהל, כמה כריזמטי הוא יכול להיות, והייתי חייב להישאר ולתת הכל. יהיה מה שיהיה." והשבועות הבאים היו הפתעה שאף אחד לא ציפה לה. בעזרת צירוף שחקנים שאחרים זרקו לאשפתות כמו קראודר, אג'איי וקני בריט הגלאקטיקוס משום מקום הצליחו להגיע למאזן 3-6. "שלא תטעו - הראל הוא האחראי לפריצה שלי" אמר ג'יי אג'איי שהוחתם על ידי הראל כמה ימים לפני משחק הפריצה שלו במהלך גאוני, "הוא נתן לי הזדמנות ואמרתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב אותו." אבל הגלאקטיקוס נקלעו לרצף של שלושה הפסדים רצופים, מה שהביא אותם למצב מאוד פשוט במחזור האחרון - הפסד והם מחוץ לפלייאוף, ניצחון והם בפנים. "הראל לא היה צריך להסביר לנו את המצב", אמר הקפטן הנצחי דרק פאקינג קאר, "ידענו ששיחקנו חרא בשבועות האחרונים ושאסור לתת לזה להמשיך. אמרתי לקבוצה שצריך לתת הכל בשביל המאמן שלנו, ובשביל שהעונה המדהימה הזאת תימשך כמה שאפשר". וכך, בעזרת משחקים גדולים מהקפטן קאר ומפרימן, הגלאקטיקוס שרדו ועלו לשלב הוויילד קארד. שם הראל נתקל בהודעה מצד אליאור, אותו אליאור שהוא וויתר לו לפני פחות משנתיים. אליאור אמר לו שביג בן הולך לאנוס אותו אחרי תצוגת נפל של דרק קאר, ושהוא צריך לעשות איתו טרייד על דבונטה פרימן. "לא הייתי מוכן להקשיב" אמר הראל. "עם חבורת הגברים הזאת הגעתי לפה ואיתה אני אצא לקרב כל שבוע. לא אוותר על אף אחד, בטח לא על אחד המנהיגים". וכמובן שהחבורה המדהימה הזאת בראשות האיש המדהים הזה ניצחה גם את הקבוצה של ליאור בראשות ביג בן, וכבר שמעה איך רועדות לאליאור הביצים לקראת המפגש ביניהם בשלב הבא. "הוא ניסה לקחת אותי בטרייד מביש", אמר פרימן. "הראל לא הסכים לוותר עליי ובגלל זה אני הולך לאנוס את מלקקי הצוואר של לורה ביום ראשון". פרימן קיים את הבטחתו ושם לא פחות מ-31 נקודות מול הקבוצה של אליאור, שהציגה משחק נפל. "זאת הייתה התוכנית כל הזמן", אמר סמי וואטקינס, ששם נקודה אחת בלבד מול קבוצתו לשעבר. "לזייף פציעה, להצטרף לאליאור שחושב שהוא חכם עם ההחתמות המפגרות שלו ואז לדפוק לו הכל מול הקבוצה האמיתית שלי. שמח שיכולתי לעזור". דיווחים מגיעים שלאורך כל היום אליאור ניסה להציע סכומי עתק לג'יימיסון קראודר כדי שיפמבל ארבע פעמים ויתפוס עוד כדור למינוס חמש יארד. "שום סכום בעולם לא יקנה אותי", אמר קראודר בתגובה, "חייבים שהעונה המדהימה הזאת תמשיך, אנחנו רצים לאליפות". וזהו בעצם. אחרי שלוש פציעות קולוסאליות, הקבוצה של הראל חזרה לחיים והגיעה עד לסופרבול. ניצחון או הפסד? מבחינתם זה לא משנה. העיקר זה לתת הכל בשביל המאמן המדהים שלהם. קריית שמונה, לסטר סיטי, ועכשיו הגלאקטיקוס? איזה סיפור לדורות.
מבריק. שיהיה בהצלחה בגמר. סיכום עונה ראשונה שלי בפנטאזי אם כבר נכנסנו לזה (חלק גדול נכתב כבר אי שם באחת מהודעות הבכי שלי לאליאור במהלך העונה. ההוא שניסה לעזור לי ״לרכך את המכה״ כיאה לרוקי חסר מושג הן ב-NFL, משחק הפוטבול, עולם הפנטאזי, היצורים בעולם הפנטזי והחיים בכלל). התמונה לשיפוטכם. דראפט = אחרי סקאוטינג מאסיבי בכל ארה״ב עם קריאות אינסופיות על תחזיות ויצירת טבלאות מיותרות, מתברר שחצי מהרוסטר שלי היה מורכב משחקני הבראונס. כמו כן, מי שהיה אמור להיות המנטור שלי שולח לי הודעות בדקה ה-94 את מי לבחור כאילו אנחנו באיזה כוכב נולד. ק״ב פרנצ׳ייז = חצי פצוע רוב העונה = חצי תקרה. ראנינג בק בכיר = מת רוב העונה. חוזר לחיים ומת בסטבק. בשבוע חופש. חוזר, לאף אחד כבר לא אכפת. ראנינג בק באסט אור בום = תמיד נותן תפוקה כשהוא בספסל. תמיד מסריח שהוא בהרכב. ראנינג בק אקס פקטור = מפציץ ברגע שהוא עובר למישהו אחר. ראנינג בק אקס פקטור 2 = הראנינג בק הבכיר בקבוצה שלו חוזר לחיים בדקה ה-90. רסיבר בכיר = ק״ב מת. עושה עליו טרייד = כל הפאגים בליגה מתים. רסיבר בכיר2 = ק״ב מת-חי. אבל בעיקר מת. בקבוצה מתה. רסיבר בכיר3 = התחיל מדהים ונהיה זבל כיאה לקבוצה של סנוב צרפתי שגר בלונדון. רסיבר אקס פקטור = בא, הפציץ לשניה ומת. רסיבר אקס פקטור2 = אין לי מושג כבר על מי אני מדבר. בוחר הגנה מדי שבוע במצ׳אפים סבירים+ = מעולם לא עובר את ה-10 נק׳. רוב הזמן לא עובר את ה-3. כשזה קרה זה כבר היה מאוחר. עושה טרייד כדי להביא BUST בתקווה שאצלי הוא ייתן תפוקה טובה יותר = נשאר BUST. על כמות המשחקים המוזרים שהפסדתי מסיבות מוזרות ויכולתי - כלומר הייתי צריך וחייב (!) לנצח לא ארחיב. איך אליאור אמר לי לא מזמן: ״בקטנה, כולה המשחק הכי מטומטם בהיסטוריה של המשחקים הכי מטומטמים בהיסטוריה.״
פרסקוט דווקא נתן משחק טוב אתמול. כמובן שהאוליין מדהים, אני לא מבין למה המשמעות של זה היא שאי אפשר לתת קרדיט לקיובי. מצחיק שפרסקוט הפך לאיזו מטרה לא מוסברת, כנראה שהייפ תקשורתי מוגזם גורר יחס קיצוני מאלה שעדיין סקפטיים לגביו (עמדה לגיטימית לגמרי). אני דווקא נהנה מקבוצות מסוימות בAFC. אם בוחנים את הקבוצות לפי היכולת שלהן ללכת עד הסוף אז גם אני חושב שבצד השני יש יותר קונטנדרס. עדיין, קבוצות כמו הצ׳יפס, הריידרס וכמובן הפאטס הן מהטובות בליגה ומפגינות איכות על בסיס שבועי. אפילו הרייבנס והטייטנס יכולות להפתיע ביום נתון. לא יודע, מבחינתי הפלייאוף יהיה מעניין בשני צידי הליגה.
זה בדיוק העניין שאני לא יודע איך לבלוע אותו. אני אמור לתת לו קרדיט. לכאורה היה לו משחק טוב, לבחור היה כמעט 90% השלמה, שזה פסיכי לחלוטין. הבחור באמת מאתגר את כל מה שאני חושב על העמדה. כשאתה עומד בפוקט ל4-5 שניות ומה שאתה מוציא זה ACROSS ROUTE ל6 יארד, זה לא דבר שאתה אמור לקבל עליו קרדיט. אם זה קורה לך פעם אחת במשחק זה סביר. פעם בכמה זמן הסקנדרי יכול להיות כזה טוב שהוא כיסה את הרסיברים שלך ל5 שניות. זה בלתי אפשרי שזה קורה משחק שלם והמסקנה היחידה היא שאתה לא באמת קורא טוב את המגרש, ואין לך יכולת למסור למישהו שהוא לא פתוח לחלוטין. אבל לעשות את זה משחק שלם בלי לעשות טעויות כמעט? כשטום בריידי נותן משחק שלם מסירות לסלוט ל7 יארד, זה בגלל שהוא משחרר כדור בשניה וחצי, מה שמבטל את הפאס ראש, ומקל על הליין שלך. אבל כשיש לך ליין שעובד כל כך קשה וזה מה שאתה מנפק אז הדרך לתאר את זה יהיה....בזבוז? גילוי נאות. לא ראיתי את המשחק, ראיתי את ההיילייטס. אבל זה העניין. להיילייטס יש נטיה להחמיא לק"ב. במיוחד לק"ב שלא עושה טעויות. במיוחד לק"ב שהשלים 90% מהמסירות. לפרסקוט היתה מסירה אחת מצויינת. מסירה לבאטלר על הגול ליין. וזהו. תחשוב על זה כך: לדאלס היה שני דרייבים שנגמרו בט"ד. אחד מהם היה מפאמבל של ווינסטון 30 יארד מהאנדזון. חוץ מזה היה לדאלאס מליון דרייבים שנגמרו בפילד גול או בנסיון פילד גול, ואלו לא היו נסיונות קלים, חלק מהם היו די רחוקים שגרמו ל2 פספוסים. כלומר ק"ב השלים 90% (!) מהמסירות שלו וכמעט כל הדרייבים שלו נתקעו. מה זה אומר על המסירות שלו? האם זה אשמת הרץ? לא, הוא רץ ל160. אי אפשר לבקש יותר מזה. אני אשמח אם תאיר את העינים שלי בגלל שאני לא מבין. בדרך כלל תראה לי ק"ב שמשלים 90% ואני רואה בלואאוט. אני רואה משחק של 3 ט"ד. בדרך כלל אתה לא תראה שחקן שמשלים 32 מסירות ל5-6 יארד, בגלל שבדרך כלל הוא מבין שמבקשים ממנו ליותר והוא לוקח את לקיחת הסיכונים שלו טיפה יותר רחוק. לא כאן, וזה לא כאילו שהמשחק היה בידים של דאלאס ברמה שלא היה צריך קצת מחץ התקפי. האם הוא לא רוצה? האם הוא לא מסוגל? אם הוא לא מסוגל הקרדיט אליו מוצדק? אני לא יודע מה לענות לך. אין לי שנאה, ואני לחלוטין לא מתקיף אותו. אני פשוט לא מבין
הזכרתי את המשחק הזה פעם בדיון הזה. מי שמעניין אותו לראות קצת טעימה מהעבר, מי שהוא בעיני הק"ב הגדול ביותר בכל הזמנים, נותן דרייב שהייתי מגדיר אותו כדרייב הטיפוסי ביותר שלו (יותר מהדרייב האייקוני יותר שאלעד הביא בעמוד הקודם) דקה ו22 שניות, 80 יארד תיק תאק תיק תאק. להעביר ל2:19:00 אני כנראה אוהב את זה במיוחד בגלל שזה כבר שלב שראיתי אותו בלייב בעצמי. למרות שאת המשחק הזה כנראה לא ראיתי ממש בלייב כי קשה לי להאמין שההורים שלי נתנו לי להישאר לכל כך מאוחר. רק לזכור, מונטנה היה בן 38 במשחק הזה, בשנה האחרונה של הקריירה, אחרי 3 ניתוחי גב קשים שגרמו לו לפספס במצטבר 4 שנים
מעניין ומעניין. גם הפרספקטיבה שלך על מה פרסקוט אמור לעשות עם OL כזה וגם הקטע המדהים עם מונטנה בהתחשב בפציעות. ראיתי את 10 דק׳ האחרונות של הקטע שצירפת ומאוד בלט לי המרווחים, הקצב וכל ה(אין) לחץ על מונטנה. אולי זה מונטנה עצמו, אני לא יודע. לא מזמן דיברתי בדיון אחר בפורום האיטלקי על-כך שכדורגל משנות ה-90 עד אמצע שנות ה-2000 תמיד נראה לי מהיר באופן משמעותי מהמשחקים כיום. בקטע הנ״ל זה בדיוק הפוך. הספקתי לראות (יותר) דברים תוך כדי תנועה שלא הייתי מסוגל לראות במשחק היום.
קודם כל, לגבי הקצב , אתה צודק. אני חושב שאנחנו שוכחים לפעמים כמה זה הזוי ששחקנים עם המשקל והמסה של שחקני NFL יכולים לנוע כל כך מהר. ב20 שנה האחרונות היתה התפתחות גדולה בכל מה שקשור לכימיה. אמרתי כימיה? סליחה, התכוונתי לתזונה ולאימון נכון. על על פנים, המשחק פעם היה איטי יותר. לגבי האין לחץ על מונטנה. חלק גדול מזה היה בחירה של וויד פיליפס (יש דברים שלא משתנים לעולם) להקדיש יותר שחקנים לקאברג' ממה שבדרך כלל היית מצפה. חצי מהדרייב הזה מתרחש הלכה למעשה בHAIL MERRY TERRITORY. ההתקפה של הצ'יפס היתה מאוד פרימיטיבית, וחוץ מהזריקה הראשונה למרקוס אלן והזריקה האחרונה לווילי דייויס כל השחקנים שתפסו את הכדור היו אלמונים לחלוטין וזה היה חצי מסך התפיסות שלהם לעונה. אם תסתכל תוכל לשים לב איך שמונטנה עובר את הREADS שלו (בייחוד בזריקה שהפאמפ פייק שלו התעה את צוות הצילום) וזורק באין ברירה למי שהוא רואה שפנוי. מספיק שתפיסה אחת מכל התפיסות האלו לא היתה יוצאת החוצה והדרייב היה מת.
מעניין מאוד, באמת. אני אסתכל על זה שוב מחר, עכשיו אני כבר לא מרוכז ותוהה למה אני צריך לקום מחר לחיים בהם סמית׳ QB ולא מונטנה. בלייב. שיהיה לך לילה טוב מגן, המשך בגיחות החביבות הללו מההיסטוריה. נ.ב - אם כבר דיברנו על מה שדיברנו:
תשמעו אני בוכה פה. אין מה לעשות, הקבוצה שלי 99 אחוז בפלייאוף ואני ישר נתקף נוסטלגיה מה קרה בפעם האחרונה שהיינו שם. ואלה היו אולי הכמה שבועות המטורפים והשמחים ביותר בכל חיי. ומעל כולם היה איש אחד מיוחד, ויקטור קרוז. זה התחיל ב-2010, במשחק קדם עונה כביכול חסר חשיבות מול הג'טס. ויקטור היה רוקי שלא נבחר בדראפט ובמשחק הזה זרקו אותו על המגרש שאולי יראה משהו. והוא הראה. (שולף מהראש) 6 תפיסות, 130+ יארד ו-3 TD'S, כולל טאצ'דאון אחד מטורף ביד אחת. אבל עם כמה שהוא הרשים, העונה הזאת נגדעה מהר מאוד בגלל פציעה. הג'איינטס היו מעולים באותה השנה אבל זה אפילו לא הספיק לפלייאוף. אני זוכר את אינסוף הדיבורים בפריסיזן 2011 על כך שלג'איינטס יש את חוליית הרסיברים הכי גרועה בפוטבול. ניקס, מאנינגהאם, בארדן, היקסון, ג'רניגן ועוד כמה אנונימיים. אני זוכר במפורש אינספור פרשנים שקטלו אותנו על איך נתנו לסטיב סמית' ללכת. ואני גם זוכר בדיוק איך היקסון קרע את הרצועה ב-TD מטורף מול הראמס בשבוע השני. אז כמובן ששבוע אחרי זה מישהו צריך TO STEP UP. וזה היה מול הפאקינג איגלס שאני כל כך שונא, בחוץ. קרוז קיבל את ההזדמנות, עדיין רוכב על האדים של המשחק מול הג'טס לפני יותר משנה. תופס כדור, מנער מעליו את קורט קולמן ואז מגיע מר נאמדי אסומוואה, שישב על חוזה מפלצתי שקיבל מהאיגלס כי הוא נחשב לאחד מהטובים בעסק. קרוז עם מוב סלסה אופייני עובר אותו כאילו כלום וכדי להוסיף חטא על פשע אז למה שקולמן ואסומוואה לא יתנגשו וייפלו כמו שני ליצנים. רץ איזה 70 יארד ויאללה בלאגן. ככה הכל התחיל. הוא הוסיף עוד TD פסיכופתי לגמרי במשחק ההוא וככה התחילה עונה של עליות וירידות מבחינת הג'איינטס, אבל קרוז תמיד היה שם. כל שבוע ושבוע נותן תפיסות מטורפות, רץ בלי שאף אחד יתפוס אותו ומשגע את כולם עם הסלסה באנדזון. קשה לי לתאר איך זה היה לראות שחקן UNDRAFTED מתפוצץ ככה ב-14 משחקים. לא רואים את זה לעיתים קרובות, אם בכלל. ההיילייט היה כמובן שני המשחקים האחרונים של העונה הרגילה שהוא נתן את ה-TD האגדי ההוא של ה-99 יארד והמשחק הבלתי ייאמן מול הקאובויס, הוא ואיליי היו הסיבה העיקרית לזה שהצלחנו להשתחל לפלייאוף במחזור האחרון. לאורך כל הפלייאוף הוא לא תפס TD עד לדרייב הראשון בפאקינג סופרבול. לא צריך להזכיר לכם איך אותו לילה מדהים נגמר. ואני זוכר שישבתי שמה וחשבתי לעצמי שהבחור הזה היה סתם מישהו שגדל בפטרסון ניו ג'רזי, שיחק במסצ'וסטס, בתקופה הזאת גם אבא שלו שלימד אותו הכל נפטר, ומעוד שחקן אנונימי שהיה אמור להיאבק בדבר הברוטאלי הזה שנקרא NFL שנה שנתיים ולפרוש הוא הצליח להגיע לבמה הגדולה מכולן בצורה בלתי נשכחת. וכשיש סיכוי טוב שהמשחק מול דטרויט היה משחק הבית האחרון שלו במדי הג'איינטס, אני לא יכול שלא להתרפק על העונה המטורפת ההיא. הפציעה המקוללת ההיא, וזו שאחריה. כמה דמעות ירדו לו. כמה דמעות ירדו לי כשראיתי אותו נאנק מכאבים באותו לילה מגעיל בפילדלפיה, וכמה דמעות של אושר ירדו לי שהוא תפס את הטאצ'דאון המנצח מול הקאובויס בשבוע הראשון השנה. זה לא אותו ויקטור. ברור לי ואני יודע. אבל אני מודה על כך שהוא משחק השנה רק כי עוד פעם הוא הוכיח שהכל אפשרי. משתי פציעות הרסניות הוא משחק פה עונה שלמה. וכל פעם שהוא דורך על המגרש, ועוד יותר שהוא תופס כדור, אני משתגע כי אני יודע שכנראה לא יהיו עוד כאלה. הוא באמת הגיבור שלי, ולנצח הוא יהיה (עם כל הכבוד לאודל). תודה שזכיתי לראות אותו מקבל טבעת.
דאק הוא בסך הכל עוד דוגמא לגלוריפקיציה שהתקשורת האמרקאית כל כך אוהבת לעשות לסטיסטקות ונתנוים כאלה ואחרים עם אפס קונטסט עם מה שאשכרה קורה על המגרש. מצד אחד אתה קורא כל מיני פופליסטים במקרה הטוב וליצנים במקרה הרע מריצים אותו לMVP על מסך הנתונים הכביכול מרשימים שהוא רושם על דף הסטטיסטיקה, ושאתה אשכרה רואה אותו משחק אתה רואה רוב הזמן כפיל אלכס סמית' שנהנה מקו ההתקפה הטוב בליגה, משחק ריצה מתפקד וחוליית רסיברים סבירה לחלוטין, וכמובן שפתאום אותם המספרים כבר נראים הרבה פחות טוב. מצד שני, בתור אחד שראה לא מעט משחקים של הקאובויס, הוא כן הראה ניצוצות של QB טוב בליגה הזאת עם יד טובה, שמסוגל לבצע זריקות בתנועה, לזהות מאצ'אפים ובעיקר קור רוח ושלווה בפאקט שאתה בדרך כלל לא רואה מרוקיז, במיוחד לא אחד כזה שנבחר סיבוב 4 ואף אחד לא שמע עליו לפני ספטמבר. אז האוננות התקשורתית עליו גורמת לך לפתח כל מיני רגשות אנטי כלפיו אבל שאתה מתעלם מהרעש הזה אתה מוצא בסופו של דבר רוקי לא רע בכלל, שאם ימשיך להתפתח בשנים 2 ו-3 יכול בקלות להיכנס לטופ 10 בליגה. אותו דבר אגב עם קאזינס. הרשת מפוצצת בכתבות על איזה טעות עצומה תעשה ווישנטון אם לא תיתן לו חוזה של מעל 20 מיליון לעונה על מסך כל מיני נותני יארדים/יארדים לתפיסה/אחוזי השלמה וכל החרא הזה. מצד שאתה מסתכל על מה הוא עושה בפועל על המגרש אתה רואה QB סביר שברוב ההשלמות שלו צריך לבחור אם הוא זורק 20 יארד לריד חופשי לגמרי, 15 יארד לגארסון בלי אף אחד באזור, 40 יארד לדשון שיש לו 2-3 צעדים על השומר שלו, או אם חלילה ואף אחד מהם לא פנוי לחלוטין הוא תמיד יכול ללכת על קראודר או דייויס בראוט היותר קצרים שלהם. שהדברים מתחילים להסתבך, כלומר שאיכות הרסיברים יורדת או איכות היריבה עולה (או גם וגם), פתאום הוא נראה יותר כמו בריאן הוייר מאשר שחקן שאתה משלם עליו את אותו הסכום פחות או יותר שאתה משלם ללאק.
ואל תשכח גם את הגירסה המיאמית של ה-NFC - דטרויט שניצחה 4 (או 5? לא זוכר כבר מרוב שבא לי לירות לסטאפורד בראש) משחקים שבהם היא פיגרה ברבע האחרון, פעם אחת בלבד במשחק ששוחק מחוץ לדום כלשהו ובאופן כללי לא עוברת את ה-EYE TEST בשום משחק שצופים בה. זו אחת העונות המוזרות שאני זוכר בלי SUPER TEAMS (קבוצתי האהודה מיום חמישי שעבר הכי מתקרבת לזה) ואני מקווה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד שמיאמי לא תצליח להשתחל ולטמא את הפלייאוף כי גם ככה אנחנו הולכים לסבול שנה שנייה ברציפות את יוסטון ו-QB גורו ככל הנראה. אני שותף מלא להתרשמות שלך (ושל @sandro) מדאק ולא יודע מה לכתוב על הסיטואציה בדאלאס שלא כתבתי כבר. הכל כבר נאמר והכל כבר ידוע. הדגשתי בכוונה בשבוע שעבר שזו הייתה ההזדמנות (הנדירה) האחרונה לעבור לרומו ועכשיו אני מניח שהם פשוט יצטרכו לקוות שהטיולים בפארק האלה עם הדומיננטיות המטורפת של ה-OL לכל אורך ה-60 דקות יימשכו גם בפלייאוף. אישית אני לא אופטימי וכבר חפרתי על זה מספיק אבל אני אשמח להתבדות (כל עוד זה לא יבוא על חשבון סיאטל). ג'יימיס ללא ספק QB קטוע ראש אבל זה גם הקסם שלו ומה שמייחד אותו וגורם לי אישית כל כך לאהוב אותו. כתבתי פה לפני כמה מחזורים שדרק קאר הוא הדבר הכי קרוב לברט פארב בעידן הזה. אז קבלו ביטול - זה לא קאר אלא ווינסטון, ונראה לו שרמת התעוזה שלו>>>>>>>>>>>>>פארב, שזה חולני לגמרי כשחושבים על זה. ההפגזה הזו ל-200 יארד ב-3rd/4th and 1 למרות שהשטח מולו נקי והוא יכול להשיג את ה-1st down בקלילות היא כנראה הרביעית שראיתי ממנו רק בחודש האחרון בסיטואציה דומה. במקרה ביום ראשון זה עבד, במקרים אחרים לא, ב-100% מהם אתה לפחות מקבל ריגוש. הוא האנטי אלכס סמית' וזה סיגנון שהתחלתי לכבד ולהעריך הרבה יותר לאחרונה בליגה שכל שבוע מביאה לי למסך את כל ה-Captain Checkdowns האלה דוגמת אלצ'קו, דאק, קארסון וונץ, סם בראדפורד (לא באשמתו אמנם אבל עדיין) וכו'. ככל שהוא יצבור ניסיון הוא יצטרך להתמתן ולהתחיל למנן את ההימורים המטורפים שהוא לוקח אחרת הוא יהפוך לגירסה שחורה של קאטלר אבל אני כאמור אוהב את מה שאני רואה. הוא QB שאני מוכן לחיות ולמות איתו כי הוא לפחות נותן לי תקווה ולא זקוק לתנאים אופטימליים מסביבו כדי לתפקד.
לפני כמה חודשים כתבתי פה שאני נגד החזרה של רומו לא כי דאק הוא איזה סופר QB שחייב לפתוח מעכשיו ועד הפרישה, אלא בגלל שיש לו פוטנציאל שנראה לפחות על הנייר רב למדי, ולא ראיתי סרט שבו הקאוביוס מגיעים לסופרבול, או אפילו לפליאוף, אז עדיף כבר לתת לו את הדקות הקריטיות האלה להתפחות של QB צעיר ולקוות שבאמת יצא ממנו משהו ראוי בליגה שמלאה בכל כך הרבה אפסים. ובכן היום אני עדיין בדעה שדאק צריך להמשיך לשחק, אבל לא בגלל שאני מאמין שהוא מסוגל לעשות משהו שרומו לא מסוגל לעשות, כמובן שההפך הוא הנכון ורומו ישדרג את התתקפה של דאלאס בלפחות 2 רמות, אלא כי אם בכל מקרה הם הולכים להפסיד לג'איינטס באיזה הייל מרי של 80 יארד לוויל טאי בפליאוף, ורומו יהיה הסטארטר, התקשורת הולכת להאכיל אותו ערמות של חרא מזוקק בכפית מהשנייה של שריקת הסיום עד ליום מותו. זה ממש לא מגיע לו אם אתם שואלים אותי, בטח ובטח בעולם בזוי שנו שראסל ווילסון זורק 5 אינטרספשנים במשחק גמר הקונפרנס ואף אחד לא זוכר לו את זה כי האלים החליטו לזיין את רודג'רס באותו יום והסיהוקס איכשהו סיימו את המשחק המחריד הזה עם כרטיס לאריזונה וכמעט עוד טבעת. בקיצור עדיף לכל המוערבים בעניין שפרסקוט יהיה רשום על ה-L הזה ולא על רומו.
