הפועל ת"א 2015/16:: ורואה עתיד וחושב תמיד - שהכוונה נותנת אמונה.

לזה התכוונתי כשאמרתי שהם רוצים הכל, ועכשיו.
אם הם יפנימו סוף סוף שב-3 שנים הקרובות הם יצטרכו לבנות על סגל צעיר וחסר נסיון, ושהם כנראה יהיה בפליאוף התחתון, רק אז, הם יוכלו לחשוב על עתיד חזק ובריא כמו שהיה בעבר. אבל אם כל עונה הם יצהירו הצהרות על התמודדות על כרטיס לאירופה, האכזבות ימשיכו לבוא יחד עם הקריסה הכלכלית שרק תצמח.

 

כרגע הקהל לא מרוצה בגלל שמכניסים להם לראש בתחילת כל העונה שהולכים להלחם על כל התארים. לא מדבר כרגע על הקהל בכלל, מדבר על האופי של הקבוצה. לרוכשים, לבעלי המניות ולאדון כבירי הייתה תכנית להביא את הפועל לאירופה הרבה לפני שצריך לפתור את הבעיה הכלכלית ולכסות את הגרעון. אם תמשיך להישען על הנתון של "בקבוצה גדולה" אתם תמשיכו להתרסק. בשנת 2016 הפועל ת"א לא קבוצה גדולה, מצטער לאכזב אותך.

בפעם הקודמת שהפועל נראתה רע, אני זוכר שגוטמן הביא 2 זרים (טלקייסקי וטופוזאקוב) לא במחירים אסטרונומים שחיזקו את הקבוצה. לא צריך להתפזר עם סכומי עתק על 30 שחקנים.

אם תכריזו שאתם פותחים את העונה הבאה כדי לנסות ולסגור את הגרעון, לתת לשחקני הבית לצמוח ולייצב את הקבוצה, זה לא יהיה כשלון. כשלון זה מה שקורה כשהציפיות בשמיים והיכולת ברצפה. לפעמים צריך קצת איזון בין השניים.

 

http://wiki.red-fans.com/images/5/5c/0910_foot_35_2.Xxx

התאריך הזה: החמישה עשר במאי. לפני שש שנים..

הבכי אחרי התיקו בדרבי - כל שער חמש לא יכל לקום מהריצפה; השמחה המאופקת בגמר הגביע; נסעתי לטדי חסר אמונה, כדי להגיד תודה על עונה גדולה שלא הסתיימה באליפות.
משחק שלקח לי כמה שנים מהחיים. הגול של ורמוט, האדום של קנדה, הפנדל שאניימה החמיץ. האס.אמ.אס מאמא - "תאמין". ואז בא זהבי. ברגע האחרון. "ורמוט..הרוש הודף...וזה ברשת..הכדור בפנים...2-1 להפועל תל אביב".
יש אליפות להפועל, יש דאבל הפועל. עד הגול של ראמוס בליסבון - הרגע הכי מרגש בחיי.
זה היה מחזה ענק. איזה תמונות. ורמוט ישב על הדשא בוכה. וזהבי. ושכטר. וידין. ובאדיר שכבר זכה בהכל. בוכים כמו אוהדים. בוכים כמו ילדים. החיים לא שווים כלום בלי רגש. ואלי גוטמן שאמר תודה לבורא עולם. וגם אני.
ועכשיו כולם "מפוזרים". ורמוט לא רלוונטי במכבי חיפה; איתי שכטר סתם שחקן(בית"ר). וזהבי, מעניין מה הוא חושב היום, בטוח שהוא זוכר את התאריך. אם היום היה כובש שער דרמטי כזה אז זה היה מתבקש. אז הוא עוד היה במעמד אחר. לא שחקן על. עד 2020 צריך לזכות בדאבל.

 

אז הללי היום ב103 טען שהוא יודע כי גוטמן מתכנן לעזוב את הפועל ואת הארץ בקיץ ולחפש אופציות מעבר לים.
כמובן שחוסר הבהירות לגבי המצב הכלכלי של הקבוצה הוא אחד הגורמים לרצונו לעזוב.
בהנחה והידיעה של הללי נכונה, מצד אחד כל מאמן רוצה את התענוג לקחת קבוצה ולהיאבק גבוה בצמרת, אבל נראה לי שגם לקחת קבוצה ולבנות אותה מחדש, לרוקן את ההריסות, ולהחיות רוח חדשה, זה אתגר מעניין במיוחד עבור מאמן כמו אלי גוטמן שעבר הצטיין בזה. לטעמי הוא גם המאמן היחידי שיכול לעזור להפועל בעונה הקרובה.

כך או כך, הידיעה הגיע במהלך השידור, ככה שהייתי לוקח אותה בערבון מוגבל.

 

http://images.one.co.il/images/d/400_221/gg1243354.Xxx

הפועל ת"א נפרדה מבלומפילד, כנראה לעולם. 0:0 דל שמשקף את העונה הנוכחית, אבל רק 5500 צופים - מאכזב.
האמת, אני עדיין לא מעכל את כל מה שקורה. הרי זה משחק אחרון לעונה, אתה אומר לעצמך - 'טוב, נו, עוד שלושה חודשים שוב באותו מקום ובאותה שעה'. הבום האמיתי יגיע עם המשחק הראשון במושבה. פתאום המגרש קצת יותר רחוק, פתאום אין לי את 'הפינה שלי', הכיסא הקבוע שלי, המקום שאני אוהב - ממש באמצע מעל השער, קרוב-קרוב לאולטראס. אני אוהב את בלומפילד, זה הבית, לא רוצה להיפרד. לא צריך מגרש יותר גדול, לא צריך מגרש יותר יפה.
אתה שומע אוהדים אומרים 'סלפי אחרון בבלומפילד' ומצטלמים, בעיקר בנות. אתה רואה שהשעון כבר דקה 80 ומבין שעוד 3-4-5 שירים וזהו-זה, לא משנה כמה תיתן את הגרון. אתה רואה את אוגבונה אפילו ביציע מסתחבק עם אוהדים, יפה מצידו.
אתה נזכר בכיתה י'-י"א, העונה הראשונה שעשיתי בה מנוי. תחילת ימי הפייסבוק. אין משחק שלא הולכים בלי הסטטוס בפייסבוק "יאללה הפועל", והצ'ק-אין המסורתי. אחרת כאילו לא הייתה.
אתה נזכר שגם כשהפועל היו מפסידים כל משחק בעונת הפח עם לוזון - הייתי חוזר הביתה מדוכדך מצד אחד אבל עם חיוך מצד שני כי נתתי את הגרון, כי הייתה אווירה אמיתית, כי היה כיף, כי היה חדש לי.


יש אוהדים וותיקים ממני במגרשים. אני אוהד פחות או יותר מאמצע עונת 1999/00 אבל משחק הבכורה שלי היה רק בעונת 2001/02 נגד בית"ר כשניצחנו 2:0, חבר של אחותי אז שהוא בכלל אוהד מכבי נתניה - החליט לקחת אותי(דומב וקלצ'נקו כבשו אגב). אבל אוהו-כמה ראיתי במגרש הזה:
- ראיתי את הפועל מפרקת 3:0 את בנפיקה ליסבון בליגת האלופות.
- ראיתי את הפועל משפילה את ראפיד וינה 5:1, מנצחת את סלטיק וגם את ה-2:1 נגד ריינג'ס עם הגול של סלים בכדור חופשי. הישגים באירופה.
- ראיתי את הפועל משפילה 4:1 את מכבי חיפה בעונת 2010/11, משחק שחשבנו אחריו שהאליפות שלנו, שוב.
- ראיתי את הפועל נותנת קונצרטים בעונת הדאבל שבוע אחרי שבוע וחוזרת מ-3:0 ל-3:3 נגד מכבי נתניה בעשר דקות.
- ראיתי את הגול האדיר של טלקיסקי בדרבי, השער הכי גדול שראיתי בתור אוהד הפועל במגרש.
- ראיתי עוד ניצחונות אינספור בדרבי.
- ראיתי את הפועל מפרקת 4:0 את בית"ר של ראובן עטר עם ההצגה של לאלא, אולי משחק הליגה הכי גדול שראיתי במגרש.

כל-כך הרבה רגעים יפים ואדומים. קצת עצוב עכשיו.

 

קשה לי לראות את גיא אסולין ממשיך אצלכם במידה וגוטמן נשאר. זה נראה שאין בינהם שוב כימיה והבנה. פעם בשבועיים מדווחים שהמאמן זרק אותו מהאימון או העיף לו את השש בש. גם מעניין למה הוא לא מקבל באמת משחק מלא אחד לפחות אצלכם, אפילו בגארבז' טיים של העונה, מעניין עד כמה הוא חלש באימונים.

 

כמובן שלא שכחתי את הגול של גרשון נגד צ'לסי, משחק אדיר של הפועל שהיה אמור להיות מוכרע הרבה קודם לכן - צ'לסי לא עשו כלום ואוסטרץ' החמיץ בלי הכרה. זו הייתה עונה אירופית קסומה שלא תשוחזר לעולם(2001/02), גדול יותר מליגת האלופות. משחק הגנה מדהים, משחק קבוצתי מדהים. תן לי להיות חזיר ולהגיד שגם את מילאן שלא התייחסה למשחק - 'אירחנו' רק בניקוסיה בגלל המצב הביטחוני בארץ. אשכרה הפועל עוברת בנוק-אאוט שוב ושוב ושוב קבוצות חזקות ממנה, גם בקור הרוסי. אבל התייחסתי רק למשחקים שאני ראיתי במו-עיניי משער 5 והלאה.

אגב, שכחתי לציין את התיקו ההוא בדרבי בעונת הדאבל. כל שער 5 בכה, סירב להאמין איך זה ברח לנו מהידיים. "אני מאמין בבני-יהודה!", צעק אוהד אחד וכולם הסתכלו עליו כאילו הוא נפל מהירח.

ואם כבר סיפורי צ'יפס כאלה - ניצחון 2:0 סתמי על מכבי חיפה ברבע גמר גביע הטוטו בעונת 2008/09 - אחד המשחקים שהכי נהנתי בהם מבחינת עידוד. לא היה מגרש מלא לדעתי אבל כל מי שהגיע היה עם מצב-רוח טוב, הפועל שיחקה יפה והשיר שהרעיד את בלומפילד - "התאהבתי בך הפועל ממזמן", בימים שהייתי גם קופץ בראבאק מצד לצד. אני זוכר גם את 'בצהרי היום - הכל צבוע אדום' נגד אשדוד בעונת הדאבל(2010) וגם את מופע כדורי הים נגד בית"ר בעונת 2011/12 והשיר "לפעמים יש אכזבות והפסדים".

 

שני טורי אוהדים שפורסמו באתר Red-Fans בעקבות בלומפילד

הבית זהו בלומפילד – אותו מחליפים?!
דעה לנוכח אישור בניית האצטדיון בבת ים והמעבר למושבה, אושריאל בן עמרם תוהה על העזיבה הוותרנית מדי מאצטדיון בלומפילד.
אושריאל בן עמרם
http://www.red-fans.com/newuploads/mainsmall(1).Xxx

מאז הפעם הראשונה שלי במבצרינו הביתי, שהיה אי שם כשהייתי בכיתה ב' והתמזל מזלי להתחיל את הרומן שלי עם הקבוצה האדומה בעונת השיא שלה בעונת 1999-2000 מול בני יהודה (ניצחנו משער בבעיטה חופשית של הבוגד שימון גרשון), אבי לימד אותי שזהו הבית: כאן מסביב לטירבונות האדומות-לבנות (התמזל מזלי גם לשבת בצפיפות בטירבונות של שערים 4-5) זהו המקום שבו המועדון עיצב את עצמו, הוא בתור ילד חווה רגעים מאושרים וגם עצובים ושהכי חשוב – בבית שלך היריבות לרוב עושות במכנסיים, הרבה בזכות השחקנים של הדשא ואתה תמיד צריך לדחוף אותם, והרבה יותר מזכותך בעצם היותך אוהד הפועל תל-אביב. ולמעשה כך היה: בלומפילד משמש לרבבות מאוהדי הקבוצה כבית נוסף, משהו שאין שני לו וש-"ביתי הוא מבצרי". לצערי הרב, ההנהלה הנוכחית חושבת שיש שני לו.

http://www.red-fans.com/newuploads/in1(6).Xxx

לפני שנמשיך בטענות שלי, יש עובדה מוגמרת – אצטדיון בלומפילד היה מאז ומעולם הבית של האדומים, הבית של הפועל תל אביב. לא של מכבי, לא בני יהודה, לא בית"ר שמשון ולא של אף אחת אחרת – בלומפילד הוא אך ורק ביתה של הקבוצה עם הפטיש והמגל. זה התחיל עוד שרק הקימו את הארץ והמקום היה נקרא "באסה" בגלל הביצות שגדלו בסביבת האצטדיון, המשיך עם תרומתם של האחים בלומפילד ב-1963 והמשיך עד היום. פעם אחת לא עזבנו את הבית, אינספור פעמים התנחלו ובאו לנו פולשים הביתה. ועכשיו, הם רוצים להעיף אותנו ואנחנו פשוט מוותרים.
ושאני אומר הם, אני מתכוון לשני גורמים: עיריית תל-אביב יפו בראשות הנוכל חולדאי, והקבוצה שמעבר לכביש עם מיץ' הנדבן. הראשונה רק מחפשת לבזבז כספי ציבור, כאשר עד כה בשש השנים האחרונות הוציאה העיירה עשרות מיליוני שקלים על האצטדיון שרק הוקטן, ועכשיו שהקבוצות הבכירות בעיר מחפשות בית אחר נוכח העובדה שהעלויות באמת גבוהות – היריבה העירונית מתעכבת עם "אצטדיון החלומות" שלהם. אסור שיקרה מצב שבו נרים ידיים על הבית שלנו, ונמצא את ההם משתלטים עליו.
אין ספק, אצטדיון חדש הוא מרגש. העובדה שההנהלה הנוכחית בתוכניתה הגרנדיוזית מתכוונת לבנות לנו בית עם 30 אלף מקומות גורם להתרוממות רוח, בתוספת סטייל שמועות על משקיעים נוספים שיגיעו למועדון (החובות רק מצטברים ומתגלים מחדש) ושחקנים ישראלים בכירים שכבר עושים דרכם לחודרוב (דמארי ונאתכו לא יעזבו כל כך מהר את אירופה). אבל אם רגע נעשה חושבים ונסתכל על עצמינו, על אף העובדה שקהל אוהדינו הוא הכי טוב בארץ, ספק רב אם הפועל תל-אביב תוכל למלא אצטדיון חדש בכ-20 אלף צופים שהקבוצה לא תצליח בפן המקצועי. ראוי לציין כי טוב עשה אבי וולף, יו"ר עמותת "האדומים" שיצא כנגד ההחלטה לעבור לאצטדיון חדש בלי הבהרות לגבי שיפוץ בלומפילד ושאר הקבוצות המשחקות באצטדיון זה.
לנוכח טענות אלו, על ההנהלה הנוכחית לקבוע תנאים למעבר לבית חדש:
א. כל הקבוצות שעושות שימוש באצטדיון יעזבו את בלומפילד, שיהיה מיועד להריסה.
ב. מעבר לבית החדש יותנה אך ורק עם השלמת בנייתו, כאשר עד אז יש להמשיך לשחק במבצרינו הביתי.
אם שתי תנאים אלו לא יתקיימו, על הפועל להישאר בבלומפילד כי אחרי הכל – זהו הבית ואותו לא מחליפים!

*****
"ואם תבוא הנסיעה זו רק פרידה קצרה"
דעה ישראל דושי נפרד מאצטדיון בלומפילד, ונזכר ברגעים הגדולים והמיוחדים שחווינו במקדש היפואי
ישראל דושי

http://www.red-fans.com/newuploads/322(3).Xxx

כרטיס המנוי שנשאר אצל מתן הקפיץ אותי אליו בסביבות שבע בערב. האח הקטן אמר לאח גדול שהוא לא יגיע כי כבר יעשו בעתיד משחק פרידה רשמי מסודר, ושמה שיקרה הערב הוא לא באמת הפינאלה. הגיוני. רק שכלל נכון בחיים אומר: הכן את עצמך לאפשרות של "כן". לעולם הזה ישנן תכניות שלא תמיד סופרות אותך.

ברמקולים אריק מבטיח ש-"עוד ניפגש ויהיה לנו טוב. זה יהיה בקרוב קרוב". מבט ראשון בדשא עם נשימה עמוקה. אני מוכן להישבע שהרגשתי שביום כזה אביך ושרבי, נעלמה הג'יפה לכבודי לשנייה אחת, כדי שאוכל להריח ולנשום היטב את ההיסטוריה. ריחות הקבב של האישה המבוגרת מאחורי שער 11 כבר אינם, גם לא ריחות הסיגרים של שער 1. הריח של הישן הוחלף בתעשייתי, בחדיש. משפצים את סבא בלומפילד. שוב. עם כל אלה, יכולת להרגיש דברים אחרים. המשחק לא מעניין, דבר שרק מסייע לראש עוד יותר להתרכז, להיזכר, לדמיין. כל נקודה על הדשא יכולה לספר סיפור טראגי, הרואי או משעשע, על שעברה בלמעלה מיובל שנים.

כך מתחיל לו בקרקפת סיור מודרך שפותח בחיפוש המקום העתיק שפגש את ישבנך במשך שנים, ומשם אל הכסא שהחליף אותו בשנים האחרונות - המקום שבו שורת המושבים הראשונה וקו רחבת ה-16 התנשקו בצורה הכי מדויקת לכיוון שער 7; נקודת הפנדל שממנה החלו ההיסטריה וההיסטוריה האירופית של עונת 2002, ועוד מבט ארוך וחוזר אל השער הנגדי ואל הפינה המשוערת שנצרבה בתודעה לנצח כנקודת ה-"פנימה עכשיו ללנדאו, אין נבדל..."; בין לבין, מבט אל המקום המשוער בשער 1 שבו פגש סבא בלומפילד בפעם הראשונה ישבן אחר, קטנטן בהרבה, של ילד בן 7 שחווה את ההיכרות הראשונה עמו. הסדרן הבטיח אז להכניס את הילד ואביו, אבל הוא כנראה נעלם לו במנהרה שנראתה אז כל כך עמוקה ואינסופית עבור הילד, כמו נקודת מעבר אל מימד אחר. "יענקל'ההה!" – שאג האב דרך הפתח הקטנטן לסדרן שהתחייב להכניס אותו. זה לקח זמן ובסוף שניהם נכנסו פנימה.

בינתיים הילד פספס את סיני משווה זמנית מול מכבי יפו, אבל את הלם הבקו"ם (בסיס מקדש ומוסד) הראשון הוא זוכר כמו היום: דשא חגיגי, סליל נייר לבן שהסתבך במיקרופון שהוצב על קו האמצע ובעיקר ריחות הסיגרים באוויר, שהוגדרו ע"י הילד כריחו של בלומפילד - ישות עצמאית שבאה וזרקה עליה בושם של סיגר, לפני שקיבלה כמארחת את אלפי אורחיה בכל שבת. הילד יספיק לראות את יפו מנצחת 1:2 ואת הטריבונה רועדת בגול של דוד אמיגה. היכרות ראשונה עם סיטואציה של הפסד ועצב על גבול הפחד. התיקון לאותו רגע כבר יגיע זמן קצר אחר כך עם רגע מכונן אחר, הפעם בשער 10, דרבי, יציע צהוב לגמרי מלבד הילד ואביו- שיראו ממש מתחתם איך הרשת של משה מרכוס מפולחת מהראסיה האימתנית של נימי דרייפוס. 0:1 אדום ומתוק, בדקה ה-90, איך לא. כך הוא יתחיל לבקר במקום בצורה תכופה. "יענקל'הההה" יוחלף ב- "פררץץץץץץ" בכניסה לשער 2, אבל החוויה של אז נשארה לו כמו שהיא. זמן עוצר מלכת בגיל מסוים, עד שהוא תופס קריזה ובורח לכולם. ככה זה.

http://www.red-fans.com/newuploads/42(30).Xxx

ופלאש נוגח בפלאש: מבט לנקודה הגבוהה בחיבור של שערים 6 ו-7 כשכל הח'ברה מכיתה ז' ראו את אלי כהן "קוקוס" מנצח את בית"ר תל אביב והתפנקו בדרך על הלארג'יות של אבי האימתני שעשה לכל אחד מאיתנו שני סבבי - ארטיקים על חשבונו. רגע, נזכרתי, זה היה ארטיק לימבו!

יום ההולדת של גילת. חברה בנפש. אי אפשר להישאר עד הסוף ואני פורש במחצית. דווקא יש משהו עמוק יותר בעזיבה של בלומפילד כשאתה לבד. משאיר מאחוריך אנשים וזכרונות. מבט אחד אחרון אל הזרקורים בדרך לרכב; פרש בודד בדרך אל השקיעה. שקיעה על פרק בהיסטוריה אדומה, אולי סופי. בינתיים, השקיעה היחידה הנראית לעין היא השקיעה החלקית של האובך. נדמה שאפילו הירח יצא לשנייה, בהיר ויפה, כדי לראות בבהירות אדום אחרון לזמן הקרוב. היו לו דמעות בעיניים.